יום השנה לקרן

מחר, או יותר נכון היום, הוא יום השנה לקרן אמבר. היא נולדה ב-13 לפברואר וזה היום שצריך לזכור אבל היום יהיה שנה מאז שנפטרה, שנה שהיא כבר לא איתנו. ביום שבת נסענו, מעין ואני, לשדה בוקר למפגש חברים לזכרה. היה נחמד לפגוש את כולם, לדבר שטויות ולבקר שוב את המקום שאהבה כל כך. פגשנו גם אנשים נחמדים שלא הכרנו ואכלנו הרבה יותר מדי.

אני לא בטוח איך אני מרגיש. הייתי בסדר בשבת. אבל אני קצת מפחד שיקרה איזה שהוא משהו ואני פשוט אשבר ואבכה שוב. כי חוץ ממשחק תפקידים שכתבתי בשבילה, במטרה להריץ אותו אחד על אחד, ושהפסקנו כי היא הייתה פשוט עסוקה מדי; חוץ מזה, לפעמים הרגשתי שאני כותב בבלוג הזה בשבילה. אני יודע שיש פה כמה קוראים קבועים וחצי קבועים שלרוב נשארים בשקט וגם קרן עצמה לא הגיבה תמיד אבל אני יודע שהיא קראה ואת הדיונים הנרחבים היינו עושים פנים אל פנים או על גבי דואל. וגם את צמצום תמונות האסטרונומיה השנתיות לאלו ששוות רקע למחשב עשיתי בשבילי ובשבילה. לפחות, אני חושב שהיא היחידה שהורידה את הקבצים ששמתי. ולכן לא עשיתי את הסיכום של 2014. כי איבדתי את הטעם.

אני מתגעגע לקרן. אבל אני מקווה שאהיה בסוף בסדר.


Posted in Life, Me, Stories of My Life by with 4 comments.

על מוטיבציה

לפני כמה חודשים, בפעם האחרונה שנסענו, אני וכל המשפחה של מעין, לאילת לפסטיבל הג’אז החורפי קיבלנו, אני ומעין נסענו בבסי לבדנו. ואיפה שהוא בהרים והגאיות של הנגב קיבלתי שיחה ממי שהפך להיות הקשר”ג החדש של גדוד המילואים שלי. השיחה בינינו מסתכמת לחילוף הבא:

הוא: אנחנו צריכים לעשות צמצומים בכוח אדם ואני עובר עכשיו על כל החיילים.
אני: סבבה.
הוא: אני לא רוצה במחלקה שלי אנשים שלא רוצים להיות בה.
אני: אני מסכים איתך לחלוטין.
הוא: … יש אירוע של הגדוד עוד מעט אבל אם לא תגיע אליו אז נשלח לך את תעודת הפטור שלך.
אני: fallout3thumbs

 חשבתי על זה לאחרונה ונזכרתי במקרה שקרה לי בטירונות שעד עכשיו ידעו עליו רק אני, אחד המפקדים שלי באותו הזמן, עמיחי וחבר שלו. אז בטירונות, כנראה אחרי מסע 5 הק”מ הראשון, אובחנתי עם מצב רפואי-כלשהו-הנובע-ממאמץ-שלא-ננקוט-בשמו-כי-זה-מביך וזה כאב אבל לא כזה נורא. בכל מקרה, קיבלתי עליו 3 ימי גימלים. זה היה סוף שבוע בכל מקרה אז “נו, טוב”. בסוף השבוע, נסעתי עם אח שלי וחבר שלו לראות סרט. ואז המפקד שלי מתקשר אליי כשהיינו בדרך חזרה והייתי צריך לגמגם משהו על המצב שלי ועל איך אני מרגיש.

וחשבתי על זה שאותו המצב היה כואב ולא נעים אבל לא משהו שבאמת צריך להפריע לי. פשוט לא התחשק לי להיות שם. אז לקחתי את הגימלים. זה משהו שאני לא אעשה עכשיו כי אני רוצה להיות פה. אני נהנה בעבודה הזאת. אני לא באמת נהנה להיות במילואים, אני רק מנסה לשרוד את זה בלי לסבול יותר מדי. אז אני שמח שאני מקבל פטור.


Posted in Life, Me, Stories of My Life, Thinking Out Loud by with comments disabled.

היה הייתה 2014

אני לא אוהב את חידוני השרשרת של סוף השנה ואני גם לא ממש בקטע של החלטות תחילת שנה אבל אני כן יכול להסתכל אחורה על השנה שהייתה ולבחון אותה מעכשיו. דבר ראשון שקל לשים לב הוא שהייתי הרבה פחות פעיל פה מבעבר. זה בעיקר כי הייתי מאוד עסוק בעבודה שהתחילה רק חודש קודם ורציתי להשקיע. אבל בואו נראה מה היה.

  • 01/01 – טוב זה לא ממש 2014 אבל התחלתי עבודה חדשה בדצמבר 2013 וזה דיי צבע לי את כל השנה. תמיד רציתי לעבוד על משחקים ועכשיו קיבלתי הזדמנות. זה לא הפרויקט האישי שלי אבל רק לעבוד בתחום, לצבור נסיון, הבנה וקשרים, זה כבר נהדר בפני עצמו.
  • 24-26/01 – הלכתי ל-Global Game Jam הראשון שלי. תמיד חששתי להצטרף אבל בהשראת עמית, ראש הצוות שלי, הלכתי ועבדנו ביחד עם אנשים מגניבים והיה כיף והוצאנו משחק מגניב.
  • 31/01  – יום אחד כשחזרתי מהעבודה, שני מטורפים החליטו לרדוף אחרי במעלי ובמורד חיפה עד שנכנסתי לתאונה והם ברחו. זאת הייתה חווייה לא נעימה ששיבשה לי את הכמה חודשים שאחרי אבל אני חושב שעברתי את זה.
  • 09/02 – הבלוג של Unity הציג את המשחק שאנחנו עשינו בתור דוגמה ל-GGJ. הבלוג! הרשמי! של Unity! והמשחק! שלנו! מוצג ראשון! אההההה! כן. זה מגניב.
  • 23/02 – עברנו רשמית למרכז. אני מצאתי עבודה במרכז ומעין לומדת בפתוחה אז זאת הייתה ההחלטה ההגיונית. דירה אמיתית שנייה שלנו ביחד וכרגע אנחנו עם 2 מתוך 2 בעלי דירה נחמדים. מחזיק אצבעות.
  • 15/03 – הצלנו כלבה משוטטת ברחוב. היא ברחה ממסיבת הפורים של אחד השכנים מבנין ליד והיה קצת קשה להשיג את הבעלים אבל למחרת בבוקר הכלבה הוחזרה לביתה בשלום. זה מרגיש טוב מאוד לעשות משהו נחמד בצורה אלטרואיסטית. צריך לעשות לעתים יותר קרובות.
  • 26/03 – חגגנו 24 למעין. לא רציתי לעשות משהו ממש גרנדיוזי אבל לא רציתי לאכזב. אז אספנו כמה משפחה וחברים ועשינו מסיבה קטנה. אני חושב שהיה טוב. :)
  • 15/04 – פעם ראשונה שהלכנו לפסח חברים. היה ממש כיף ואני עדיין מתבאס על זה שהרגשתי רע ופספסתי את התמונה הגדולה. אבל עדיין היה כיף גדול ולא הייתי מוותר.
  • 18/04 – חגגתי 30, המספר הנחמד והעגול. זה נשמע מבוגר אבל אני ממש לא מרגיש ככה. אני מרגיש נהדר ואני חושב, שסך הכל, החיים שלי נהדרים.
  • 12/05 – לוג’יטק קנו אותי. בכסף. בעכבר. יצרתי קשר עם שירות לקוחות כדי לנסות לתקן את העכבר שלי. שלחו לי עכבר חדש. לוג’יטק מגניבים!
  • 19/05 – המצאתי משחק קוביות. בסדר. הוא לא מדהים אבל אני חושב שזאת התחלה טובה. עוד אין לי משחק קלפים אבל אני עובד על משחק הלוח.
  • 080911/05 – חשבתי כמה מחשבות עמוקות. כל כך עמוקות שאני חולק אותן שוב עכשיו.
  • 04050610/08 – איבדנו חברה ותיקה, אחות גדולה. בור שאי אפשר למלא. כואב נורא. סליחה.
  • 18/08 – כן, אני רואה צורך לציין את זה. ממה שאני ראיתי עד אותו הרגע, מעין שיחקה קצת משחקי תפקידים כשהייתה קטנה, כמה משחקי לוח או מחשב מאוד מסוימים שאהבה וזהו. אבל כאן ראיתי את הניצנים לכך שמעין הופכת ליותר מרק Gamer-Adjacent. ואני אוהב את זה. למרות שהחפיפה לא גדולה, אני אוהב את זה שיש לה עכשיו Wishlist.
  • 16/09 – הבלוג חוגג 9 במתכונתו הנוכחית.
  • 21/09-08/10 – יצאנו לטיול באיטליה. היה ממש כיף. הרשומות קיימות הן רק דורשות עריכה ויצאו בחודש הקרוב.
  • 07/12 – הלכתי לראשונה לכנס השנתי של עמותת GameIS. הייתי יכול לעשות יותר טוב אבל התחלה טובה.

חוץ מזה, דברים שלא מצוינים פה, הוא שדיימוס הלך לישון וסירב לקום. אני עדיין בודק את האפשרות להחזיר אותו אבל יכול להיות ש-4 שנים זה כל מה שהוא היה מסוגל לתת. אנחנו מאוד קרובים לשחרור של המשחק. אני לא יכול להגיד מתי בדיוק אבל הלחץ בעבודה בהחלט עולה. התחלתי סמסטר חורף בטכניון עם שניים מתוך שלושת הקורסים האחרונים שאני צריך לעשות. אז אני אפילו עוד יותר לחוץ. ועם כל הלחץ והרבה פחות זמן, לא ממש יצא לי לעבוד על פרויקטים פרטיים למרות שיש לי כמה רעיונות להמשך של כמה מהם. ואני מבין שהמצב הזה כנראה ימשך עד הקיץ, עד שאסיים את הסמסטר השני ואת התואר. גם הלכתי הרבה פחות לכנסים. הייתי רוצה להשתתף יותר, הייתי רוצה להריץ משחקים או לכתוב משחקים או שניהם לביגור אבל יכול מאוד להיות שאני בקרוב אצטרך לבחור בין קהילת המשחקים לקהילת המד”ב ומי מהן תהיה ההשקעה העיקרית שלי ומי רק תחביב צדדי.

אני קצת מדוכא כשאני כותב את זה ואני לא בטוח לגמרי למה. אולי זה הלחץ, אולי זה העובדה שמחר האזכרה לאסף. אבל במבט לאחור, חוץ מדבר אחד מחורבן ברמות שאי אפשר לתאר, השנה שלי הייתה דווקא דיי טובה – מוצלחת ונהדרת אפילו. אני מתגעגע לקרן. וגם לאסף. אבל אני גם בטוח ששניהם, אם עדיין היו פה, היו שמחים במה שהשגתי ולא היו רוצים שאסוג בגללם. אז את 2014 אני כנראה אזכור בגלל אותו אירוע אבל אסור לשכוח שסך הכל, זאת כן הייתה שנה טובה.


Posted in Gaming, Geekdom, High-Tech, Humanity, IT, Life, Maayan, Me, Philosophy, Role-Playing, School, Stories of My Life, Thinking Out Loud, Work by with comments disabled.

My RPG Hobby – A History

אח שלי שיחק משחקי תפקידים מגיל צעיר. הנושא תמיד עניין אותי. שיחקתי כמה משחקי כאילו קטנים בתור ילד אבל נתקלתי בתחביב באופן רציני בפעם הראשונה באחד מחוגי בית הספר. היה חוג מו”ד (כבר לא זוכר איזו מהדורה) שאליו הלכתי עם עוד כמה ילדים. מי שמכיר את התחום בארץ יודע כבר מה אני הולך להגיד אבל לטובת אלו שלא, המנחה לא היה כל כך טוב או לא כל כך מרוכז, כל הקבוצה הייתה מפוזרת וזה היה הרבה יותר קרוב ל”חוג-בואו-נעסיק-את-הילדים-כמה-שעות-עד-שההורים-שלהם-יחזרו-הביתה-וכי-משלמים-לי-על-זה”. פרשתי לפני סוף הסמסטר.

גיליתי את הפורומים של WebRPG (לא מצאתי את האתר יותר) באיזור כיתה ז’. WebRPG היה אתר כללי לחדשות ודיונים על משחקי תפקידים. אני התרכזתי בצד הפורומים שלו. היו שם המון מהם, בכל נושא, ז’אנר ושיטה אפשריים. והיה שם אזור אחד של הפורומים שנקרא Talking in Character, אזור של משחקי תפקידים על גבי הפורום. השם של זה היה Talking in Character כנראה כדי להבדיל מכל שאר הפורומים בהם דיברו על משחקים במקום לדבר “את” המשחקים.

הגעתי לשם וקראתי משחק שנקרא Munchkin Wars, התחלתי בנקודה בה האנטרפרייז וחללית שנבנתה על ידי איש-מערות גאון בשם Gruk נעזרו באביר הג’דיי Dethen Despair והתקיפו את כוכב המוות של המהדורה השנייה. זה היה היסטרי. לא יכולתי שלא לצחוק מכל הודעה חדשה ולהתרשם מהיכולת של השחקנים שם להמציא דמויות, אירועים ומצבים מגניבים ומשעשעים. הצטרפתי למשחק אחרי חודש-חודשיים של צפייה עם אביר ג’דיי משלי. כזה שעושה מה שבא לו, מחזיק בחרב-אור כפולת להב שמסוגלת לשגר אנשים בזמן, ונוסע בדלוריאן מכונת זמן שמדברת כמו K.I.T.T. המשחק נמשך שנים ועבר מספר תהפוכות, כולל את דרך ההשתלטות על העולם הכי מגניבה שראיתי עד היום. הוא היה מצחיק וגאוני וחכם ושנון והכיל כמה וכמה וכמה עלילות. שיחקתי אותו עד שכמעט כל השחקנים המקוריים עזבו והמשחק דשדש ועצר כמעט לחלוטין.

אחרי זה מצאתי משחקי מרוצללים וסופר-גיבורים, פנטזיה אפלה, מדע בדיוני ואופרות חלל. שם המצאתי את הדמויות של Sabre Runner, להב, ה-Protectors, ה-Outsiders, את מה שלאחר מכן יתגבש לכדי נתנאל אור-שחר והצוות שלו ועוד הרבה אחרים וטובים. וכמובן, שם שיחקתי את Troubled Moon והמצאתי את Dorus ו-Ecion.

את Troubled Moon אני עדיין מחשיב בתור אחד המשחקים הטובים ביותר שאני מכיר וכנראה הכי טוב שאי פעם היה לי את הכבוד לקחת בו חלק. הוא היה על בסיס פנטזיה נמוכה (אין הרבה קסם או דברים מוזרים אבל כן יש אווירת מסתורין על-טבעית – כמו משחקי הכס רק עם פחות דמויות ראשיות מתות) והתרחש בארץ דמוית ימי ביניים רק שהייתה בעיה אחת: בתקופה האחרונה, הירח התחיל להשתגע. לילה אחד הוא ריק, לילה אחרי זה מלא, לילה אחרי הוא שליש ואז חזרה למלא. והיערות התמלאו באנשי זאב ומפלצות אחרות. מקום נהדר לצאת לחופשה. או לפחות, מקום נהדר למשחק תפקידים.

משחקי Talking in Character התנהלו, רובם ככולם, בצורה של כל שחקן משחק דמות או כמה דמויות ומנסה לקדם את המטרות שלהם תוך כדי יצירת עלילה מעניינת עם שאר הדמויות. לא היה מנחה. לא היו גלגולי קוביות. שום דבר. היו משחקי Play-By-Post, בפורומים ליד, שכן הוסיפו גלגולי קוביות אבל אנחנו לא רצינו את זה. לא היינו צריכים את זה. השחקנים, מארצות הברית, דרך צרפת, ישראל ועד אוסטרליה, היו מוכשרים ברמה שקשה לי לתאר. הסיפורים היו נהדרים. כן, סיפורים. המשחק התחיל מקו עלילה אחד אבל עם התפצלויות ותוספות, לקראת הזמן בו ננטש, היו שחקנים עם ארבע או חמש דמויות והמשחק הכיל לפחות ארבעה או חמישה קווי עלילה מקבילים. שם נתקלתי ברעיון של ה-Surge Sorcerer, שם המצאתי את ‘ארכיאולוגית חפצי הקסם’ (סוג של אינדיאנה ג’ונס בגרסת פנטזיה), למדתי על אלפים מדבריים ועל איך אפשר לשחק את הרובאי ואת המכשף החזק ביותר בעולם פנטזיה נמוך ונטול טכנולוגיה ושזה עדיין יהיה מתאים, מגניב ומענין.

הדמות הראשית שלי במשחק היה דורוס, דיג מכפר קטן בדרום שסקרנותו סיבכה אותו כשהוא מצא את השרין של אכיון, חפץ קסם אפל ומשחית מימי תחילת העולם. לאחר שהבין כמה הדבר הזה מסוכן, ולאחר שהצליח להשתלט על עצמו מחדש, יצא למסע להשמיד את השריון שאי אפשר להשמיד, כנראה על ידי השלכתו אל תוך הר הגעש בצפון הממלכה. לא, אני לא יכול להגיד שלא הושפעתי משר הטבעות. הושפעתי מהרבה דברים. גם מ-X-Men כי לאכיון יש דמיון מאוד חזק לסאורון, הלטאה המוזרה ההיא. הרעיון לאכיון הגיע לי בחלום, כמעט בשלמותו, והרגשתי שאני חייב לנצל את הסיפור הזה. וזה עבד. אני הייתי בין הראשונים וממניעי העלילה והמסע של דורוס להר הגעש שבצפון היווה קו העלילה הראשי של המשחק.

אבל למרות שגם אז היה לי רמז של כישרון ובהחלט השתפרתי תוך כדי המשחק, אין סיכוי שהוא היה מצליח בלי אוסף שחקנים נהדר כמו זה שהיה לי את הכבוד לחלוק איתו את הפורום. אותם שחקנים יצרו קומדיות וטרגדיות, סיפורי אהבה, אובדן והשגה מחדש, כישלון והצלחה, מסתורין ותחמון, פוליטיקה ושגרה, טוב ורע.

את המשחק הזה, שהתחלתי לשחק בגיל 13-14, נאלצתי להפסיק לתקופה מסוימת כשהתגייסתי (דורוס נכלא על ידי מלך השדים ועונה במרתף שלו במשך חודשים, בואו לא ניכנס לזה) אבל חזרתי לזה ברגע שיכולתי. לצערי, הוא לא החזיק יותר מכמה שנים אחרי זה ובסוף לא באמת יצא לנו לסיים אותו. זה חבל. אבל משחק, ועוד משחק פורום, שהחזיק בערך 10 שנים היה חווייה יוצאת דופן. אחרי הצבא, כשניסיתי יותר להתערות בקהילות בארץ, כולל קהילת שחקני התפקידים, ניסיתי גם להריץ משחקי פורום בארץ. זה לא ממש תפס. לא היה משחק ששרד יותר מחודש חודשיים. מכל הסיבות הרגילות: לא מספיק מהיר, מהיר מדי, קשה לזכור מה קרה, קשה להיכנס לדמות רק לחצי שעה פעם ביום-יומיים, קשה לנסח הודעה מעניינת ומשמעותית וכן הלאה וכן הלאה. אני בעיקר חושב שפניתי אל הקהל הלא נכון. בשבילי, הסגנון הזה היא ההתחלה. על זה למדתי וחונכתי. זה בא לי בטבעיות. אני מניח שזה לא כל כך טבעי לאנשים ששיחקו משחקי תפקידים שולחניים כרגיל במשך 10 ו-20 שנה בלי שום דבר אחר. ובעוד כן ניסיתי לשחק בצורה הזאת מספר פעמים, אפילו כתבתי והרצתי משחקים בכנסים, אני עדיין מעדיף ועדיין חוזר לצורה הזאת של משחק: שחור על גבי מסך. בתור כותב, זה בא לי יותר בטבעיות.

ועכשיו, כשגיליתי שבפונדק יש פורום שמוקדש לזה ויש בו גם דם צעיר יותר, אולי לשם אני צריך ללכת.

To be continued…


Posted in Gaming, Life, Me, Role-Playing, Stories of My Life by with comments disabled.

קרן אמבר – הרבה יותר מדי מוקדם

זאת לשון ההמעטה, ההחלשה וההפנמה של הידיעה שקיבלנו אתמול. שקרן אמבר, ידידתנו מאלו כמה שנים טובות, נפטרה לאחר מאבק בוירוס שחטפה במהלך המחקר שלה בפינלנד. עדיין קשה לעכל את הבשורה. ואני עדיין מקווה שאיך שהוא יתברר שזה לא נכון, למרות שכבר דיברנו עם האיש שיש לנו את האינטרס הכי גדול שזה יהיה לא נכון.

tal-rogovski-8642tal-rogovski-9084

את קרן אני הכרתי ממש מזמן. כל כך מזמן שהדבר היחידי שאני בטוח אליו בקשר לזמן הזה הוא שהגיל שלי כבר היה דו ספרתי. אח שלי הכיר אותה קודם כי היא הייתה קול מאוד פעיל בפורום משחקי התפקידים של תפוז (וכל הזמן מאז, היא הייתה אחת הסיבות היחידות בשבילי לחזור לשם מדי פעם). ופעם אחת כשהוא הלך למפגש פורום, הוא לקח אותי איתו. אני לא בטוח אם זאת הייתה הפעם הראשונה שפגשתי בקרן אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שפגשתי במעין.

מאז פגשתי אותה ואת רן בכל מיני מקרים, לרוב כנסים ומפגשי פורום אבל גם בנסיבות פחות קשורות ופחות רועשות. שיחקנו משחקים, דיברנו על דברים פחות חשובים ומעבר לאחת המרצות הבולטות, הנחשבות והמגניבות ביותר של קהילת הגיקים בארץ גם למדתי להכיר את האישה הנהדרת באופן אישי. מישהי עם התלהבות ואכפתיות כמעט בלתי נדלית – היא הפסיקה לנהל כנסים ולהכין הרצאות רק כשהמחקר שלה תפס לה 120% מהזמן.

tal-rogovski-9074tal-rogovski-9065

היא אהבה את פראצ’ט. בבית של רן ושלה יש את כל הספרים. זה כולל גם את הגיבור האחרון ואת המשחק.

היא נתנה לי לקרוא את Wolverine: Origins. טוב, נתנה זאת המעטה. היא דחפה לי את הספר ליד באיום שבפעם הבאה שאנחנו נפגשים הוא יהיה קרוא עד סופו ובדיוק באותו המצב כמו שקיבלתי אותו.

היא לימדה אותי איך להעביר הרצאות. כשאני התנדבתי בפעם הראשונה להרצות בכנס, באתי אליה בשביל טיפים, בשביל שיעורים שלמים, על איך לעשות הרצאה כיפית, מעניינת ומגניבה.

היא תמיד הייתה נדיבה. כל פעם שבאנו לביקור היא הציעה לנו משהו, גם אם ידעה שכרגע חזרנו מארוחה. ואיך אפשר להגיד לא?

אחד הדברים האחרונים שעשינו ביחד זה לראות סרט. מעין, אני, קרן ורן ראינו ביחד את RED ועוד כמה סרטים בקולנוע או שלא אבל לפני כמה חודשים, כשמעין יצאה לבלות לבד, אני פשוט קפצתי אליהם בשביל לבלות. וראינו שוב סרט ששלושתנו כבר ראינו רק כי זה סרט טוב שאנחנו אוהבים וכיף לעשות דברים ביחד.

היינו נפגשים בכנסים כדי לדבר. היא הייתה מרצה, אני הייתי מעביר משחקים ואז היינו פשוט יושבים בצד, catching up. הייתי מספק לה ספרים שהיא רצתה ומוזיקה. יש אפילו תמונה שלנו מאחד האייקונים, עומדים בצד, iPod מחובר למחשב, ואנחנו מעבירים את הזמן עד שהם יסיימו לדבר.

לא הכרתי אותה יותר משלום-שלום בכנסים ומפגשים עד שרן הזמין אותי ואת עמיחי למשחק אצליהם. הוא בנה מערכת סופר-גיבורים בשיטת הגיבור ואני קפצת על ההזדמנות. ולא רק בגלל שזה הז’אנר האהוב עליי. אני ועמיחי היינו מגיעים אליהם מדי שבת כזאת או אחרת והיינו משחקים שעות. אז למדתי גם להכיר את הסגנון שלה: מה שטוב לי טוב, מה שלא יכול ללכת לפח ואם זה שובר את החוקים והמסוכמות אז לא אכפת לי. פה, דרך אגב, היה המקור של נתנאל אור-שחר. הוא היה הדמות ששיחקתי ומשם פיתחתי אותו.

זאת כל כך הייתה הגישה שלה שבמשחק ההוא, משחק שבו צריך לשתף פעולה ולהיות חבורה, היא שיחקה את הדמות הכי אנטי-חברתית שרק אפשר, שגם היה פיראט. ופעם אחת, כשדיברנו על משחק יוצא דופן באמת, היא אמרה שהיא רוצה לנסות לשחק מישהו שהוא פשוט רע, לראות לאן זה יילך. לא אנטי-גיבור או משהו מסכן אחר אלא מניאק אנוכי וחסר מוסר. בשביל זה אני בניתי עולם היסטוריה אלטרנטיבית שמשלב מסורות יהודית, נוצריות וקלטיות עם פנטזיה אפלה ומסעות הצלב – כנראה הכי הרבה שהשקעתי בדבר כזה חוץ מאשר במחוננים – והרצתי לה את זה בהתכתבות כמשחק ליחיד. לצערי, לא התקדמנו הרבה עד שהיא נאלצה להפסיק לתקופה לא ידועה עד שתסיים את התואר. ציפיתי וקיוויתי שנחזור לזה בהקדם. עדיין יש לי את הרשומות שלנו.

ומהכל, זה כנראה הדבר הכי עצוב. כל פעם שנפגשנו ואמרנו שאנחנו צריכים לעשות את זה לעתים יותר קרובות, במיוחד כשהיא מטיילת בעולם עם המחקרים שלה, היא אמרה שזה בסדר ויש עוד המון זמן. וכשאמרנו שתודיע לנו כשהיא במרכז שנבוא לבקר, היא אמרה שזה בסדר אם נפספס כי יש עוד המון זמן. וכשתכננו את הטיול שלנו, פחות או יותר מסביב לביקור אצלה בתחנת המחקר, היא אמרה שלא צריך לדאוג כי יש המון זמן.

תמיד חשבתי שיהיה המון זמן. היא הבטיחה ואנחנו חיכינו. זה לא הוגן. למה זה קורה דווקא ככה? קרן הייתה מהאנשים הכיפיים, הנחמדים, האדיבים והאוהבים ביותר שהכרתי. היא ורן היו מהזוגות המדהימים האלו שהקשר שלהם כל כך חזק שהוא כבר לא נושא לדיון יותר. הם היו ועברו את שלב הטלפתיה. ועכשיו היא איננה. ואני עדיין מקווה שזה לא נכון. אני עדיין מקווה שנקבל את השיחה שתגיד לנו שזו הייתה טעות, שהחיו אותה או שזו לא באמת הייתה היא, אפילו שהיא הייתה סוכנת חשאית והייתה צריכה לזייף את המוות שלה. הכל יהיה יותר קל מאשר להתמודד עם זה. היא הייתה אמורה להיות פרופסורית מדופלמת, מובילה בתחומה, אישה נערצת, חברה ללא תחליף. הכל חוץ מזה.

tal-rogovski-9086

.איפה ה”המון זמן” שלנו? אני רוצה את כולו


Posted in Gaming, Geekdom, Humanity, Life, Me, Role-Playing, Stories of My Life, Thinking Out Loud by with 2 comments.

המעשה הטוב של השבוע

אתמול, בחזרה מהארוחה המשפחתית אצל ההורים של מעין, מצאנו כלבה משוטטת ברחוב. היא התקרבה אל בסי כשבאנו לחנות אז מעין יצאה כדי לוודא שהיא לא נדרסת כשאני חונה. פנינו אל הזוג שהיה שם כדי שירסן את הכלבה שלהם אבל הם אמרו שהיא לא שלהם. אז אנחנו, אנשי כלבים שאנחנו, עשינו את הדבר היחידי שידענו לעשות.

הלכנו אחריה בזהירות עד שהצלחנו לתפוס אותה. חיפשנו עליה ומצאנו מספר טלפון. התקשרנו למספר טלפון, כמה וכמה פעמים, ללא תשובה. שלחנו לשם הודעה. יש לנו שתי מרפאות כלבים בשכונה אז לקחנו אותה לשם. לא היה אף אחד וגם אף אחד היה יכול להגיע. אז הגענו למסקנה שיש רק דבר אחד שאנחנו יכולים לעשות: לקחת אותה אלינו הביתה, לטפל בה במהלך הלילה בתקווה ומישהו ייצור איתנו קשר או, לכל היותר, ניקח אותה לוטרינר בבוקר כדי שיקרא את השבב שלה.

מוצארט, כמובן, מאוד התלהב מהרעיון. אבל מוצארט מתלהב מכל דבר חדש ושונה. הפרדנו ביניהם כי היא הייתה מאוד מפוחדת וגם לא ממש רצתה לאכול או לשתות. הפרדנו ביניהם ללילה וכל אחד מאיתנו נשאר לשמור על אחד מהם. ככה בילינו את הלילה. לא הלילה הכי נוח או כיפי שהיה לי בחיים אבל זה היה למטרה טובה.

בבוקר, לפני שעה בערך, מתקשרת אלינו הבת של בעלת הכלבה ששמרה אליה כשהיא, האמא, הייתה בחו”ל. ההודעה מצאה בסוף את דרכה מהטלפון של האמא אל הבת ונפגשנו ברחוב להעברת בעלי החיים. מתברר שהיא גרה בית לידנו והכלבה ברחה בלילה כשדלת נשארה פתוחה.

היא אמרה לנו שאם אנחנו צריכים משהו אז רק להגיד כי עכשיו יש לנו את מספר הטלפון. אני מחשיב את זה בתור משהו שכל חובב בעלי חיים צריך לעשות ושום תודה הינה נחוצה.


Posted in Humanity, Life, Maayan, Me, Stories of My Life, Thinking Out Loud by with 1 comment.

As Close As I Came to Violence

נכון לזמן כתיבת שורות אלו בדיוק סיימתי לשמוע את הסיפור Red Card. זה הוא סיפור, שנשמע לי כל כך מוכר שאני בטוח שכבר שמעתי אותו איפה שהוא קודם, על עולם בו הממשלה שולחת מספר מוגבל של ‘כרטיסים אדומים’ לאזרחים פשוטים, כרטיסים שמאפשרים לכל אחד לבצע רצח אחד בלי שום השלכות. הסיפור מעניין ודיי מומלץ אבל הסיבה שאני כותב היא מה שאליסטר סטוארט אומר אחרי הסיפור, על מערכת היחסים שלו עם אלימות וכמה הוא התקרב אליה.

כמו לכל אחד, גם לי היו התקלויות עם ילדים גדולים ומעצבנים ממני כשהייתי קטן. מקרה אחד, שאני חושב שכבר סיפרתי עליו, היה עם ילד גדול ממני בשנה שבגלל צירוף מקרים, וכנראה שמוח מעט חולה, התחיל רצף נקמות נגדי שכלל, בשלב מסוים, להרביץ לי עם מטאטא. הייתי בכיתה ד’ אז ההיכרות שלי עם הגנה עצמית כללה בעיקר סרטי פעולה של ג’קי צ’אן וז’אן קלוד ואן דם ולכן לא ממש התנגדתי. ובעוד למדתי קצת (ממש קצת) קראטה עוד לפני, זאת כנראה הייתה הנקודה בה החלטתי שאני אקח אומנויות לחימה מעט יותר ברצינות.

כשהייתי בכיתה ז’ וח’ היו לי גם התקלויות עם ילדים גדולים ממני. תמיד ניסיתי וגם לרוב הצלחתי לנטרל את הבעיות האלו עם מילים אבל חלק מהפעמים הגיעו לדחיפות אם כי אף פעם באמת הוכיתי. אני חושב שסבלתי מיותר בעיות בריונות מהממוצע אבל אני גם חושב ששרדתי את בית הספר בצורה לא רעה.

פעם אחת, לקראת סוף גילאי העשרה תחילת העשרים – לא זוכר במדויק, נסעתי עם ידיד שלי לראות סרט. בדרך חזרה עקבה אחרינו מכונית. הם עקפו אותנו ואז האיטו אז עקפנו אותם וחוזר חלילה. עד שהגענו לבית שאן ושם עצרנו והם יצאו מהמכונית והגיעו עלינו. הם זיינו לנו את השכל על זה שהם משטרה (הם בשום רגע לא הזדהו) ואנחנו נסענו לא כמו שצריך. ולמרות שרק מאוחר יותר חשבתי להגיד שכל עוד הם לא מזדהים כמשטרה הם עדיין זוג פרחחים עם יותר מדי זמן פנוי, באותו הרגע רק חשבתי על מה אני אעשה עם הם ינסו להפעיל עלינו אלימות, הכנתי את עצמי. אבל שום דבר לא קרה. אחרי שניסו להפחיד אותנו, הם הלכו ואנחנו המשכנו בדרכנו הביתה.

מהרגע שהתחלתי ללמוד דאיטו-ריו, היו לי המון קרבות דמה. זאת אומרת, הייתה אלימות אבל אני לא מחשיב את זה אם זה היה חלק מאימון. מאז קרו לי כמה מקרים שבהם ראיתי מצב שעלול להתפתח לאלימות והכנתי את עצמי אבל לא באמת קרה משהו אז אי אפשר להחשיב את זה. למשל, פעם אחת חזרתי באוטובוס בלילה מתל אביב ובאחת התחנות איזה שתוי אחד ירד אל הכביש ונעמד מול האוטובוס. חששתי שאולי הוא יהיה אלים אבל מישהו דיבר איתו והחזיר אותו חזרה למדרכה. הכי הרבה אלימות שהופעלה נגדי בהקשר הזה היה אימון גדול אחד שבו גם חיזקנו את הבטן (50-100-יותר אגרופים לבטן) וגם התאמנו בלהתחמק מחרבות (שינאיי במכה יורדת) עד שהיה לי סימן סגול-שחור גדול ויפה על הכתף. אבל שוב, לא מחשיב את זה.

גם בצבא היו לי כמה התקלויות אבל לא משהו שבאמת התפתח לאלימות. המקרה הכי גרוע היה כשסתם התאבקתי עם משהו בשביל הכיף. אבל הוא היה ג’ודייקא טוב מאוד ולא היה לי הרבה סיכוי. לטובתי אפשר לציין שבערך באמצע השירות שלי היכרתי מישהו שהיה איתי בפלוגה שהיה ענק חביב, שחקן רוגבי, והתיידדנו אז יכולתי לסמוך על כך שהוא יהיה בצד שלי.

אבל אם אני חייב לציין את הפעם שבו הכי התקרבתי לאלימות ממשית אז אני אספר על מקרה אחד שהיה לי בתיכון. בתיכון הייתי כבר שבע-שמונה שנים עם, פחות או יותר, אותה קבוצת אנשים. כולם הכירו את כולם. כולם ידעו שאני אחד מה”חנונים”. בתרגום להיום זה אומר שאני אהבתי לקרוא וללמוד, אהבתי מחשבים והייתי, בדרך כלל, מאוד מאוד טוב בזה והמורים חיבבו אותי. ולכן, כצפוי מילדי תיכון, היו אלו שהפכו את להציק לי לתחביב. רוב הזמן סבלתי בשקט, מדי פעם ניסיתי להחזיר, בעיקר על ידי ציון בקול רם את הרמה הנמוכה של האינטליגנציה והכישורים החברתיים והדיפלומטיים שלהם (הערה צדדית: פגשתי חלק מהם כמה וכמה שנים אחרי זה ונראה לי שהם, סך הכל, התבגרו לאנשים דיי נורמלים. אבל יש דברים שקשה לי לשכוח ואני אף פעם לא אסלח באמת). יום אחד, זה הגיע לאלימות. תפיסה בחולצה שלי יכולה להיחשב לאלימות או לא, תלוי את מי שואלים, אבל אני ראיתי הזדמנות שאני יכול לנצל. ידעתי מספיק קראטה באותו הזמן כדי לדעת מה לעשות. תפסתי עם היד ההפוכה, לחצתי, סובבתי והורדתי. כך נוצר המצב שבו הילד הגדול שכולם החשיבו כמנהיג היה נעול אצלי עם יד הפוכה כך שכל תנועה שלו רק הכאיבה לו יותר. ידעתי שאני לא אוכל להחזיק אותו ככה, ואת כל החברים שלו בטווח, עד בחינת הבגרות האחרונה אז השתמשתי בהזדמנות כדי להזהיר אותם ולנסות לשכנע אותם, קצת בכוח, שיפסיקו להציק לי. ולבסוף שחררתי.

עכשיו, אני יודע שזה לא המסר שנהוג להעביר לדור הצעיר. נהוג להגיד שצריך להיות פצפיסטים ואלימות לא פותרת כלום. בתגובה לזה אני פונה שוב לספר החכם מאוד – Starship Troopers – ומה שלו יש להגיד על אלימות. בקצרה, המסר שאני חושב שצריך להעביר הוא “תלמדו להגן על עצמכם”, לא משנה איך, לא משנה באיזו צורה, אבל תלמדו משהו שייתן לכם את הביטחון ואת הידיעה שאם המצב מדרדר אז יש מה לעשות. כי מה שבאמת חשוב בללמוד אלימות מבוקרת הוא הביטחון. אני כרגע יודע שאם יבוא מולי בן אדם ממוצע עם הכוונה להפעיל אלימות אז אני יכול, במקרה הטוב, לשתק אותו ללילה, ובמקרה הגרוע, לשים אותו בבית חולים לשבועיים. והידיעה של כמה נזק אני מסוגל לגרום נותנת לי את הביטחון והנטייה לא להגיע לשם. ואני בטוח שמי שבא מולי מסוגל לראות את זה ולדעת שאיתי לא מתעסקים סתם.

אחרי הפעם ההיא בתיכון, אותו ילד החזיק את היד שלו לכמה דקות והוא כנראה גם הרגיש אותה כל אותו היום. ההצקות המילוליות לא הפסיקו עד שסיימתי את התיכון. אבל הם לא התקרבו אליי מאז.


Posted in Art, Life, Maayan, School, Stories of My Life by with 3 comments.

Play More Games!

אני נתקל בזה לעתים קרובות עם הרגילים, במידה ואני בכלל מנסה להציע את הנושא. הבעיה היא שרוב האנשים כיום, חוץ מאותם חובבים, כשיציאו להם לשחק משחק לוח או משחק קלפים כבילוי לערב במקום לצאת לפאב, במקרה הטוב יעקמו את אפם או, במקרה הרע, יטילו ספק בעוצמת הקשר שאתם מקיימים עם המציאות. אבל למה? לפי דעתי, רוב האנשים, בהינתן וזה משחק שמתאים להם והם מסוגלים לעבור את שלב ההתחלה, באמת יכולים להנות. אבל הרוב אפילו לא ינסו להתחיל כי הם חושבים שמשחקי לוח זה ילדותי ומעפן. למה? אתר Cracked מנסה לענות על השאלה הזאת עם רשימת ששת המשחקים שהרסו את זה לכולם.

6) סולמות ונחשים – משחק שמשחק כמעט כל ילד קטן וכל ילד בטח מבין כמה זה מטופש איפה שהוא בסוף הגיל החד-ספרתי. הרי זה תכל’ס משחק שתפקיד השחקן בו מסתכם בלגלגל קוביה. כל השאר כבר מחוץ לשליטה שלו. זה כמו לשים סוס במירוץ רק בלי כל הקטע של לבחור את הרכב, לאמן את הסוס, לדאוג לבריאות שלו וכן הלאה. מצטרפים למשחק ומשם זה כבר מזל. בכתבה הם משווים את זה לגרסת משחקי הלוח של תוכניות “ריאליטי”. למה שאנשים ירצו לשחק בזה?

מכיוון שאני לא מכיר את King of Tokyo אז בשביל האנשים שאוהבים לגלגל קוביות אני אמליץ על Zombie Dice למתחילים ועל To Court the King למתקדמים.

במשחק יש 13 קוביות בשלושה צבעים שמסמלים את חוזק האנשים שהזומבים, השחקנים, מתמודדים איתם (ירוק - חלשלוש, צהוב - רגיל, אדום - מסוכן) ומגלגלים כדי להשיג מוחות, להימנע ממטחי רובים ולאכול 13 אנשים לפני כולם

במשחק הזה מתחילים עם שלוש קוביות שמייצגות את ההשפעה שלך בחצר המלכות והמטרה היא להשיג עוד ועוד אנשים לצד שלך, עוד השפעה (קוביות ויכולת לשנות את תוצאות הקוביות) בחצר כך שבסוף יהיה אפשר להסיט את המלך עצמו למטרתך.

5) משחק החיים – כשגדלתי בקיבוץ, לשכן שלנו, חבר של אח שלי, היה עותק של משחק החיים. אני זוכר שהייתי מבקש להשאיל ולשחק את המשחק לעתים כל כך קרובות שלאחים שלי נמאס כל כך ממנו שהייתי צריך להפציר ולשכנע ולשחד כדי שישחקו איתי. אבל עכשיו, כשאני מסתכל עליו ממרחק הגיל, אני מבין כמה חד ממדי המשחק הזה וכמה הבחירות שנעשות בו מינימליות וחסרות השפעה.

Ticket to Ride הוא משחק חמוד אבל בהקשר הזה אני חושב על Space Alert למתחילים או Galaxy Trucker למתקדמים.

זה ממש משחק שיתוף פעולה שבו כל אחד משחק איש צוות בחללית ותפקיד הצוות להתמודד עם איומים המשתנים ממשחק למשחק. צריך להסתובב בחללית, לירות בתותחים, להשתמש בסורק, למלא מצברים ואפילו לשחק עם המחשב. וכל זה דורש תיאום בין כולם ותכנון קפדני מראש בשביל שהמשימה תצליח. ובכל מקרה, גם אם לא, זה עדיין מצחיק

המשחק מתחיל כשכל שחקן צריך לבנות את החללית שלו בעצמו מרכיבים שונים ואז מתנהל סוג של מרוץ מלא אתגרים אל קו הסיום ובכל שלב על המשתתפים להחליט מה הם עושים, בהתאם למה שכבר קרה והסיכויים שלהם לצאת מזה בחיים

 

 

 

4) ארבע בשורה – גם אחד מהמשחקים שנהניתי לשחק… בגן ובכיתה א’. וזהו. לא חשבתי על הנושא שהמשחק פתור כמו שלא חשבתי על כך שאיקס-מיקס-דריקס פתור עד שהתבגרתי. אבל גם המשחק הזה כל קצר, חוזר על עצמו וחד גוני שמרתוני המשחק הגדולים ביותר שאני זוכר בהקשר שלו היו של שניים משלושה ושם כבר נמאס לנו והלכנו לאפות חלות.

אני לא מכיר את Alien Frontiers אבל אם אני מבין נכון את הרגשות שהוא אמור לעורר, אני מרגיש צורך להמליץ על Gloom למתחילים ועל The Stars Are Right למתקדמים.

פה משחקים משפחה מסכנה וגותית והמטרה היא להרוג את כולם בצורה אלימה ומחרידה תוך כדי שמפריעים ליריב על ידי גרימת שמחה למשפחה שלו

לפי דעתי, באזור ה'מנסים להצליח כשכולם מפריעים לכולם', זה אחד המשחקים שעושים את זה הכי טוב. צריך לסדר את השמיים בדיוק כמו שאתה צריך כדי לזמן מפלצות בזמן שכולם מנסים לעשות את אותו הדבר. וזה דורש מחשבה עמוקה, תכנון רחוק ויכולת אלתור מהירה

3) צוללות – גם את צוללות שיחקתי הרבה. וגם זה היה משחק שנמאס אחרי הסיבוב הראשון ולא משהו שרוצים לחזור אליו להרבה זמן. באופן כללי המשחק אקראי. וכשהוא לא אקראי הוא אלגוריתמי ואפשר לתת למחשבים לשחק אותו.

גם את Ricochet Robots אני לא מזכיר אבל אם רוצים תכנון תחרותי וניסיון לדחוף מספרים ואסטרטגיה כמה שיותר מהר, אני ממליץ על RoboRally.

המשחק הזה הוא תחרות בין כל המשתתפים אבל הוא נעשה עם רובוטים על רצפת מפעל אז כל תור מתכננים פעולות ומקווים שכל האוטומציה תעבוד לטובתך ואף אחד לא יירה בך או ידחוף אותך מהלוח. זה כיף, זה מצחיק וזה נהדר

2) ריסק – אני לא שיחקתי אותו כשהייתי קטן. אני שיחקתי קרמבולה. סוג של גרסה מעוברתת כנראה. אבל מזה דווקא נהניתי. לפעמים. אני חושב שאפשר לעשות ריסק כמו שצריך. כשהגעתי לטכניון אז הכרתי את Risk 2200AD שהוא ריסק  עם מושבות ים, ירח, יחידות גיבור וכוחות מיוחדים. וזה הופך את המשחק למגניב מאוד. מספיק מגניב כך שהיה תור לקופסה היחידה שהייתה זמינה כל שבוע. אבל אני כן מכיר בכך שאפשר להטות את המשחק כל כך שהתוצאה כבר דיי ידועה מראש. למרות שב-2200AD זה יותר מאוזן. ולמרות שב-2200AD זה יותר מאוזן כבר קרה לי שהתור האחרון נגמר כשאני ועוד שחקן היינו הכי חזקים ועשינו עסקה של “לך שמאלה, אני אלך ימינה ונראה מי ישרוד” והתעלמנו לחלוטין משאר השחקנים.

Settlers of Catan הוא משחק נהדר בשביל לגמול אנשים מריסק או מונופול ויש לו יתרון שהוא בניה כמעט לחלוטין ואין השמדה. אבל לי נמאס ממנו יחסית מהר. אם רוצים משחק בנייה והשתלטות מעניין אני חושב ש-Small World יהיה יותר טוב. ואם רוצים יותר אקשן אז Nexus Ops.

במשחק הזה משחקים גזעי פנטזיה משונים ומנסים להשתלט על המפה בשביל להרוויח נקודות. ובכל רגע כמעט, ההובלה יכולה להשתנות לחלוטין ודברים קטנים יכולים לשנות הרבה. כמו שאפשר לראות בוידאו המצורף

זה משחק טקטי מצומצם וכבד יותר ומעבר לניהול משאבים וחיילים יש גם טקטיקה של קרבות ומשימות מסוימות שצריך לכוון אליהם וזה משחק הרבה יותר אינטנסיבי ולחוץ ובגלל זה אני אוהב אותו. הוא גורם לי להרגיש משהו בסגנון של "יש! שלי! לא! יא מאנייק! תמותו כולכם יא שודדי קברים נצלניים מזליסטים! בואו נשחק שוב."

 

1) מונופול – המשחק שנמצא בכמעט כל בית וכמעט אף אחד מעל גיל 12 רוצה לשחק. זה כנראה המשחק שאחראי להכי הרבה נזק כאשר אחים גדולים שברו את גבם של אחים קטנים לאחר שאחיהם הגדולים שברו את שלם קודם לכן. לא הייתי אומר שזה משחק של מזל, זה יותר משחק של הלוואי. הלוואי ואח שלי לא ייקח עיר שלמה לפניי אחרת אני בצרות. וזה באמת המשחק שמותח את הניצחון מעבר לנקודה שמגיע לו.

ו-PowerGrid הוא משחק נהדר. אבל מי שרוצה להעלות את האסטרטגיה שלו לרמה הבאה, במידה והוא מוכן לשחק עם הגדולים, שינסה את Twilight Imperium. אני לא אטרח להסביר את TI. זה מסובך מדי. תקראו את החוקים.


Posted in Gaming, Humanity, Stories of My Life, Thinking Out Loud by with comments disabled.

אני צריך להתוודות על משהו

כואב לי להסתכל על החולצה של עולמות 2009. אני לא אבקש להשמיד כל עותק שלה או אפילו מהחברים שלי להפסיק ללבוש אותה בנוכחותי, אני רק מרגיש את הצורך להסביר את זה.

לפני כמה שנים (לפני 2009, כמובן), קראתי את הספר ‘לכבות את השמש’.

בתור בן אדם פטריוטי באופן כללי, בגלל היות הסיפור הזה בעיקר סיפור על איך מקימי הקיבוץ שבו גדלתי, בני דורם של סבא וסבתא שלי, אנשים שגידלו אותי, נלחמו על חייהם כדי להגן עליו במלחמת השחרור וכנראה שבעיקר בגלל שזה הוא התיעוד הכתוב המפורט ביותר של ימיו האחרונים של סבא שלי, לקרוא את הספר הזה הרגיש כמו לחפור במעמקי כל הרגשות האלו ולהוציא את כולן.

לקרוא על האנשים האלו, שרק רצו לבוא לארץ הזאת ולחיות בה בשלום, נפצעים ונופלים למען משפחותיהם, חבריהם וביתם, מושך אצלי בחוטים הכי חזקים בלב. רק להיזכר בסיפורים שם גורם לגוש קטן להיווצר לי בגרון וללב שלי להתכווץ.

הסיפור שעל שמו קרוי הספר הוא על הקרב על הגלבוע, בו קבוצה קטנה של אנשים ללא ציוד מיוחד נלחמו בטנקים ירדנים. הקרב היה מחריד והרבה אנשים נפגעו. ובשלב מסוים, כך מספר הסופר, אחד מהפצועים צעק, בתוך כל ההמולה, ‘תכבו את השמש כדי שנוכל להתפנות!’

כי להתפנות היה אפשר רק בחושך וכבר באמצע היום הפגיעות היו כל כך קשות שלא היה בטוח שיהיה הרבה מה לפנות בערב.

וכל פעם שאני רואה את החולצה של עולמות 2009, את הגב שלה עליו כתוב ‘מי שהולך אחרון שיכבה את השמש’, זה מזכיר לי את הספר, את כל הסיפורים, את סבא שלי ואת האנשים שמתו בצורה כל כך נוראית ומיותרת. אני יודע שהקישור קלוש ואני יודע שמי שעיצב את החולצה לא ידע על זה אבל זאת בעיה שלי והייתי צריך לאוורר אותה.


Posted in Life, Stories of My Life, Thinking Out Loud by with comments disabled.

Sometimes Goodbye is a “Second Chance”

I love my parents. I love the place where I grew up. But it’s a cradle. And you have to leave your cradle. It’s not just a metaphoric observation on some option in life, this is an imperative. I’m not saying everyone should leave their home but your home doesn’t make you who you are. Even your parents. Sure, you inherited their genetic material and that and the place you grew up in define you but they shouldn’t constrain you. You should go and find your own place in life.

These are the kinds of thoughts that have been running through my head since I was ten. Yes, ten, I’m not kidding. Since then I was thinking about what I want to do with my life and where that life should take me. It took me until I was about 14-15 to really nail it down but I was thinking about it even then. And these are some of the main topics of my life. Because – and again, I mean no disrespect to my parents – but my father can be a bit pressuring at times, to the point where you think that you’re not the one running your own life. And I think this is one of the main reasons why I turned up the way I am, always have to do things my way, most often in the complete opposite way as everyone else, just so I could feel that I’m in control.

And since this is one of the things that truly define me, I really connected with this song. I liked Shinedown for a while but didn’t really get a discography going. I still have some songs of them on my Grooveshark playlist so I guess I listened to them at least once. Yesterday, this song kind of caught me by surprise. I listened to it, got a handle on the words and then played it back again. Then I went on line and searched for it, wikied it and watched the video (also embedded below).

I don’t really think I know why it happened but I started tearing up. Towards the end of it I really had to stop myself from crying. It’s not a really sad story, it’s just a very touching, very real story that I personally empathise with. It’s a story about leaving behind limitations, pursuing your dreams no matter where they take you and following your heart.

This is what Shinedown’s frontman had to say about this song (to the audience, before they played it):

“It’s important for you to hear this… When I grew up, everyone was okay with being in a bubble. They were cool in their circle. That’s fine. But no one should discourage someone if they have a dream, if they want something more […] This song was difficult for me to write the lyrics to because it’s about my mother and my father, and about the day I said goodbye to them, because I had to go try, and I’m still trying, every day, to become a man. So, this song is about that. It’s about the moment that you wake up and you decide you want to go for every single dream you ever want.”
—Brent Smith, Pointfest 22
And here’s the video:
I think it’s because of the leap. It’s like he’s saying, “I’m not angry”, because it’s not about anger or resentment or any kind of hard feelings. It’s all about going after what you care most about, not letting anything stop you. And I would never want to do that if I had the choice but, and this is the heart-wrenching bit, she had to leave everything she knew – her home town, her house, her friends, her boyfriend, her mom and dad and little brother – to follow her passion. That is sad… and incredibly brave.

Posted in Humanity, Life, Stories of My Life, Thinking Out Loud by with comments disabled.