My RPG Hobby – A History
אח שלי שיחק משחקי תפקידים מגיל צעיר. הנושא תמיד עניין אותי. שיחקתי כמה משחקי כאילו קטנים בתור ילד אבל נתקלתי בתחביב באופן רציני בפעם הראשונה באחד מחוגי בית הספר. היה חוג מו”ד (כבר לא זוכר איזו מהדורה) שאליו הלכתי עם עוד כמה ילדים. מי שמכיר את התחום בארץ יודע כבר מה אני הולך להגיד אבל לטובת אלו שלא, המנחה לא היה כל כך טוב או לא כל כך מרוכז, כל הקבוצה הייתה מפוזרת וזה היה הרבה יותר קרוב ל”חוג-בואו-נעסיק-את-הילדים-כמה-שעות-עד-שההורים-שלהם-יחזרו-הביתה-וכי-משלמים-לי-על-זה”. פרשתי לפני סוף הסמסטר.
גיליתי את הפורומים של WebRPG (לא מצאתי את האתר יותר) באיזור כיתה ז’. WebRPG היה אתר כללי לחדשות ודיונים על משחקי תפקידים. אני התרכזתי בצד הפורומים שלו. היו שם המון מהם, בכל נושא, ז’אנר ושיטה אפשריים. והיה שם אזור אחד של הפורומים שנקרא Talking in Character, אזור של משחקי תפקידים על גבי הפורום. השם של זה היה Talking in Character כנראה כדי להבדיל מכל שאר הפורומים בהם דיברו על משחקים במקום לדבר “את” המשחקים.
הגעתי לשם וקראתי משחק שנקרא Munchkin Wars, התחלתי בנקודה בה האנטרפרייז וחללית שנבנתה על ידי איש-מערות גאון בשם Gruk נעזרו באביר הג’דיי Dethen Despair והתקיפו את כוכב המוות של המהדורה השנייה. זה היה היסטרי. לא יכולתי שלא לצחוק מכל הודעה חדשה ולהתרשם מהיכולת של השחקנים שם להמציא דמויות, אירועים ומצבים מגניבים ומשעשעים. הצטרפתי למשחק אחרי חודש-חודשיים של צפייה עם אביר ג’דיי משלי. כזה שעושה מה שבא לו, מחזיק בחרב-אור כפולת להב שמסוגלת לשגר אנשים בזמן, ונוסע בדלוריאן מכונת זמן שמדברת כמו K.I.T.T. המשחק נמשך שנים ועבר מספר תהפוכות, כולל את דרך ההשתלטות על העולם הכי מגניבה שראיתי עד היום. הוא היה מצחיק וגאוני וחכם ושנון והכיל כמה וכמה וכמה עלילות. שיחקתי אותו עד שכמעט כל השחקנים המקוריים עזבו והמשחק דשדש ועצר כמעט לחלוטין.
אחרי זה מצאתי משחקי מרוצללים וסופר-גיבורים, פנטזיה אפלה, מדע בדיוני ואופרות חלל. שם המצאתי את הדמויות של Sabre Runner, להב, ה-Protectors, ה-Outsiders, את מה שלאחר מכן יתגבש לכדי נתנאל אור-שחר והצוות שלו ועוד הרבה אחרים וטובים. וכמובן, שם שיחקתי את Troubled Moon והמצאתי את Dorus ו-Ecion.
את Troubled Moon אני עדיין מחשיב בתור אחד המשחקים הטובים ביותר שאני מכיר וכנראה הכי טוב שאי פעם היה לי את הכבוד לקחת בו חלק. הוא היה על בסיס פנטזיה נמוכה (אין הרבה קסם או דברים מוזרים אבל כן יש אווירת מסתורין על-טבעית – כמו משחקי הכס רק עם פחות דמויות ראשיות מתות) והתרחש בארץ דמוית ימי ביניים רק שהייתה בעיה אחת: בתקופה האחרונה, הירח התחיל להשתגע. לילה אחד הוא ריק, לילה אחרי זה מלא, לילה אחרי הוא שליש ואז חזרה למלא. והיערות התמלאו באנשי זאב ומפלצות אחרות. מקום נהדר לצאת לחופשה. או לפחות, מקום נהדר למשחק תפקידים.
משחקי Talking in Character התנהלו, רובם ככולם, בצורה של כל שחקן משחק דמות או כמה דמויות ומנסה לקדם את המטרות שלהם תוך כדי יצירת עלילה מעניינת עם שאר הדמויות. לא היה מנחה. לא היו גלגולי קוביות. שום דבר. היו משחקי Play-By-Post, בפורומים ליד, שכן הוסיפו גלגולי קוביות אבל אנחנו לא רצינו את זה. לא היינו צריכים את זה. השחקנים, מארצות הברית, דרך צרפת, ישראל ועד אוסטרליה, היו מוכשרים ברמה שקשה לי לתאר. הסיפורים היו נהדרים. כן, סיפורים. המשחק התחיל מקו עלילה אחד אבל עם התפצלויות ותוספות, לקראת הזמן בו ננטש, היו שחקנים עם ארבע או חמש דמויות והמשחק הכיל לפחות ארבעה או חמישה קווי עלילה מקבילים. שם נתקלתי ברעיון של ה-Surge Sorcerer, שם המצאתי את ‘ארכיאולוגית חפצי הקסם’ (סוג של אינדיאנה ג’ונס בגרסת פנטזיה), למדתי על אלפים מדבריים ועל איך אפשר לשחק את הרובאי ואת המכשף החזק ביותר בעולם פנטזיה נמוך ונטול טכנולוגיה ושזה עדיין יהיה מתאים, מגניב ומענין.
הדמות הראשית שלי במשחק היה דורוס, דיג מכפר קטן בדרום שסקרנותו סיבכה אותו כשהוא מצא את השרין של אכיון, חפץ קסם אפל ומשחית מימי תחילת העולם. לאחר שהבין כמה הדבר הזה מסוכן, ולאחר שהצליח להשתלט על עצמו מחדש, יצא למסע להשמיד את השריון שאי אפשר להשמיד, כנראה על ידי השלכתו אל תוך הר הגעש בצפון הממלכה. לא, אני לא יכול להגיד שלא הושפעתי משר הטבעות. הושפעתי מהרבה דברים. גם מ-X-Men כי לאכיון יש דמיון מאוד חזק לסאורון, הלטאה המוזרה ההיא. הרעיון לאכיון הגיע לי בחלום, כמעט בשלמותו, והרגשתי שאני חייב לנצל את הסיפור הזה. וזה עבד. אני הייתי בין הראשונים וממניעי העלילה והמסע של דורוס להר הגעש שבצפון היווה קו העלילה הראשי של המשחק.
אבל למרות שגם אז היה לי רמז של כישרון ובהחלט השתפרתי תוך כדי המשחק, אין סיכוי שהוא היה מצליח בלי אוסף שחקנים נהדר כמו זה שהיה לי את הכבוד לחלוק איתו את הפורום. אותם שחקנים יצרו קומדיות וטרגדיות, סיפורי אהבה, אובדן והשגה מחדש, כישלון והצלחה, מסתורין ותחמון, פוליטיקה ושגרה, טוב ורע.
את המשחק הזה, שהתחלתי לשחק בגיל 13-14, נאלצתי להפסיק לתקופה מסוימת כשהתגייסתי (דורוס נכלא על ידי מלך השדים ועונה במרתף שלו במשך חודשים, בואו לא ניכנס לזה) אבל חזרתי לזה ברגע שיכולתי. לצערי, הוא לא החזיק יותר מכמה שנים אחרי זה ובסוף לא באמת יצא לנו לסיים אותו. זה חבל. אבל משחק, ועוד משחק פורום, שהחזיק בערך 10 שנים היה חווייה יוצאת דופן. אחרי הצבא, כשניסיתי יותר להתערות בקהילות בארץ, כולל קהילת שחקני התפקידים, ניסיתי גם להריץ משחקי פורום בארץ. זה לא ממש תפס. לא היה משחק ששרד יותר מחודש חודשיים. מכל הסיבות הרגילות: לא מספיק מהיר, מהיר מדי, קשה לזכור מה קרה, קשה להיכנס לדמות רק לחצי שעה פעם ביום-יומיים, קשה לנסח הודעה מעניינת ומשמעותית וכן הלאה וכן הלאה. אני בעיקר חושב שפניתי אל הקהל הלא נכון. בשבילי, הסגנון הזה היא ההתחלה. על זה למדתי וחונכתי. זה בא לי בטבעיות. אני מניח שזה לא כל כך טבעי לאנשים ששיחקו משחקי תפקידים שולחניים כרגיל במשך 10 ו-20 שנה בלי שום דבר אחר. ובעוד כן ניסיתי לשחק בצורה הזאת מספר פעמים, אפילו כתבתי והרצתי משחקים בכנסים, אני עדיין מעדיף ועדיין חוזר לצורה הזאת של משחק: שחור על גבי מסך. בתור כותב, זה בא לי יותר בטבעיות.
ועכשיו, כשגיליתי שבפונדק יש פורום שמוקדש לזה ויש בו גם דם צעיר יותר, אולי לשם אני צריך ללכת.
To be continued…
Posted in Gaming, Me, No Category, Role-Playing, Stories of My Life by Eran with comments disabled.