על מוטיבציה
לפני כמה חודשים, בפעם האחרונה שנסענו, אני וכל המשפחה של מעין, לאילת לפסטיבל הג’אז החורפי קיבלנו, אני ומעין נסענו בבסי לבדנו. ואיפה שהוא בהרים והגאיות של הנגב קיבלתי שיחה ממי שהפך להיות הקשר”ג החדש של גדוד המילואים שלי. השיחה בינינו מסתכמת לחילוף הבא:
הוא: אנחנו צריכים לעשות צמצומים בכוח אדם ואני עובר עכשיו על כל החיילים.
אני: סבבה.
הוא: אני לא רוצה במחלקה שלי אנשים שלא רוצים להיות בה.
אני: אני מסכים איתך לחלוטין.
הוא: … יש אירוע של הגדוד עוד מעט אבל אם לא תגיע אליו אז נשלח לך את תעודת הפטור שלך.
אני:
חשבתי על זה לאחרונה ונזכרתי במקרה שקרה לי בטירונות שעד עכשיו ידעו עליו רק אני, אחד המפקדים שלי באותו הזמן, עמיחי וחבר שלו. אז בטירונות, כנראה אחרי מסע 5 הק”מ הראשון, אובחנתי עם מצב רפואי-כלשהו-הנובע-ממאמץ-שלא-ננקוט-בשמו-כי-זה-מביך וזה כאב אבל לא כזה נורא. בכל מקרה, קיבלתי עליו 3 ימי גימלים. זה היה סוף שבוע בכל מקרה אז “נו, טוב”. בסוף השבוע, נסעתי עם אח שלי וחבר שלו לראות סרט. ואז המפקד שלי מתקשר אליי כשהיינו בדרך חזרה והייתי צריך לגמגם משהו על המצב שלי ועל איך אני מרגיש.
וחשבתי על זה שאותו המצב היה כואב ולא נעים אבל לא משהו שבאמת צריך להפריע לי. פשוט לא התחשק לי להיות שם. אז לקחתי את הגימלים. זה משהו שאני לא אעשה עכשיו כי אני רוצה להיות פה. אני נהנה בעבודה הזאת. אני לא באמת נהנה להיות במילואים, אני רק מנסה לשרוד את זה בלי לסבול יותר מדי. אז אני שמח שאני מקבל פטור.
Posted in Me, No Category, Stories of My Life, Thinking Out Loud by Eran with comments disabled.