Flash Fiction February 05: Challenge
This. A Writer’s Block.
Posted in No Category, Stories, Stories of My Life by Eran with comments disabled.
יום השנה לקרן
מחר, או יותר נכון היום, הוא יום השנה לקרן אמבר. היא נולדה ב-13 לפברואר וזה היום שצריך לזכור אבל היום יהיה שנה מאז שנפטרה, שנה שהיא כבר לא איתנו. ביום שבת נסענו, מעין ואני, לשדה בוקר למפגש חברים לזכרה. היה נחמד לפגוש את כולם, לדבר שטויות ולבקר שוב את המקום שאהבה כל כך. פגשנו גם אנשים נחמדים שלא הכרנו ואכלנו הרבה יותר מדי. אני לא בטוח איך אני מרגיש. הייתי בסדר בשבת. אבל אני קצת מפחד שיקרה איזה שהוא משהו ואני פשוט אשבר ואבכה שוב. כי חוץ ממשחק תפקידים שכתבתי בשבילה, במטרה להריץ אותו אחד על אחד, ושהפסקנו כי היא הייתה פשוט עסוקה מדי; חוץ מזה, לפעמים הרגשתי שאני כותב בבלוג הזה בשבילה. אני יודע שיש פה כמה קוראים קבועים וחצי קבועים שלרוב נשארים בשקט וגם קרן עצמה לא הגיבה תמיד אבל אני יודע שהיא קראה ואת הדיונים הנרחבים היינו עושים פנים אל פנים או על גבי דואל. וגם את צמצום תמונות האסטרונומיה השנתיות לאלו ששוות רקע למחשב עשיתי בשבילי ובשבילה. לפחות, אני חושב שהיא היחידה שהורידה את הקבצים ששמתי. ולכן לא עשיתי את הסיכום של 2014. כי איבדתי את הטעם. אני מתגעגע לקרן. אבל אני מקווה שאהיה בסוף בסדר.
Posted in Me, No Category, Stories of My Life by Eran with 4 comments.
על מוטיבציה
לפני כמה חודשים, בפעם האחרונה שנסענו, אני וכל המשפחה של מעין, לאילת לפסטיבל הג’אז החורפי קיבלנו, אני ומעין נסענו בבסי לבדנו. ואיפה שהוא בהרים והגאיות של הנגב קיבלתי שיחה ממי שהפך להיות הקשר”ג החדש של גדוד המילואים שלי. השיחה בינינו מסתכמת לחילוף הבא: הוא: אנחנו צריכים לעשות צמצומים בכוח אדם ואני עובר עכשיו על כל החיילים. אני: סבבה. הוא: אני לא רוצה במחלקה שלי אנשים שלא רוצים להיות בה. אני: אני מסכים איתך לחלוטין. הוא: … יש אירוע של הגדוד עוד מעט אבל אם לא תגיע אליו אז נשלח לך את תעודת הפטור שלך. אני: חשבתי על זה לאחרונה ונזכרתי במקרה שקרה לי בטירונות שעד עכשיו ידעו עליו רק אני, אחד המפקדים שלי באותו הזמן, עמיחי וחבר שלו. אז בטירונות, כנראה אחרי מסע 5 הק”מ הראשון, אובחנתי עם מצב רפואי-כלשהו-הנובע-ממאמץ-שלא-ננקוט-בשמו-כי-זה-מביך וזה כאב אבל לא כזה נורא. בכל מקרה, קיבלתי עליו 3 ימי גימלים. זה היה סוף שבוע בכל מקרה אז “נו, טוב”. בסוף השבוע, נסעתי עם אח שלי וחבר שלו לראות סרט. ואז המפקד שלי מתקשר אליי כשהיינו בדרך חזרה והייתי צריך לגמגם משהו על המצב שלי ועל איך אני מרגיש. וחשבתי על זה שאותו המצב היה כואב ולא נעים אבל לא משהו שבאמת צריך להפריע לי. פשוט לא התחשק לי להיות שם. אז לקחתי את הגימלים. זה משהו שאני לא אעשה עכשיו כי אני רוצה להיות פה. אני נהנה בעבודה הזאת. אני לא באמת נהנה להיות במילואים, אני רק מנסה לשרוד את זה בלי לסבול יותר מדי. אז אני שמח שאני מקבל פטור.
Posted in Me, No Category, Stories of My Life, Thinking Out Loud by Eran with comments disabled.
היה הייתה 2014
אני לא אוהב את חידוני השרשרת של סוף השנה ואני גם לא ממש בקטע של החלטות תחילת שנה אבל אני כן יכול להסתכל אחורה על השנה שהייתה ולבחון אותה מעכשיו. דבר ראשון שקל לשים לב הוא שהייתי הרבה פחות פעיל פה מבעבר. זה בעיקר כי הייתי מאוד עסוק בעבודה שהתחילה רק חודש קודם ורציתי להשקיע. אבל בואו נראה מה היה. 01/01 – טוב זה לא ממש 2014 אבל התחלתי עבודה חדשה בדצמבר 2013 וזה דיי צבע לי את כל השנה. תמיד רציתי לעבוד על משחקים ועכשיו קיבלתי הזדמנות. זה לא הפרויקט האישי שלי אבל רק לעבוד בתחום, לצבור נסיון, הבנה וקשרים, זה כבר נהדר בפני עצמו. 24-26/01 – הלכתי ל-Global Game Jam הראשון שלי. תמיד חששתי להצטרף אבל בהשראת עמית, ראש הצוות שלי, הלכתי ועבדנו ביחד עם אנשים מגניבים והיה כיף והוצאנו משחק מגניב. 31/01 – יום אחד כשחזרתי מהעבודה, שני מטורפים החליטו לרדוף אחרי במעלי ובמורד חיפה עד שנכנסתי לתאונה והם ברחו. זאת הייתה חווייה לא נעימה ששיבשה לי את הכמה חודשים שאחרי אבל אני חושב שעברתי את זה. 09/02 – הבלוג של Unity הציג את המשחק שאנחנו עשינו בתור דוגמה ל-GGJ. הבלוג! הרשמי! של Unity! והמשחק! שלנו! מוצג ראשון! אההההה! כן. זה מגניב. 23/02 – עברנו רשמית למרכז. אני מצאתי עבודה במרכז ומעין לומדת בפתוחה אז זאת הייתה ההחלטה ההגיונית. דירה אמיתית שנייה שלנו ביחד וכרגע אנחנו עם 2 מתוך 2 בעלי דירה נחמדים. מחזיק אצבעות. 15/03 – הצלנו כלבה משוטטת ברחוב. היא ברחה ממסיבת הפורים של אחד השכנים מבנין ליד והיה קצת קשה להשיג את הבעלים אבל Continue Reading →
Posted in Gaming, Geekdom, High-Tech, Humanity, IT, Maayan, Me, No Category, Philosophy, Role-Playing, School, Stories of My Life, Thinking Out Loud, Work by Eran with comments disabled.
My RPG Hobby – A History
אח שלי שיחק משחקי תפקידים מגיל צעיר. הנושא תמיד עניין אותי. שיחקתי כמה משחקי כאילו קטנים בתור ילד אבל נתקלתי בתחביב באופן רציני בפעם הראשונה באחד מחוגי בית הספר. היה חוג מו”ד (כבר לא זוכר איזו מהדורה) שאליו הלכתי עם עוד כמה ילדים. מי שמכיר את התחום בארץ יודע כבר מה אני הולך להגיד אבל לטובת אלו שלא, המנחה לא היה כל כך טוב או לא כל כך מרוכז, כל הקבוצה הייתה מפוזרת וזה היה הרבה יותר קרוב ל”חוג-בואו-נעסיק-את-הילדים-כמה-שעות-עד-שההורים-שלהם-יחזרו-הביתה-וכי-משלמים-לי-על-זה”. פרשתי לפני סוף הסמסטר. גיליתי את הפורומים של WebRPG (לא מצאתי את האתר יותר) באיזור כיתה ז’. WebRPG היה אתר כללי לחדשות ודיונים על משחקי תפקידים. אני התרכזתי בצד הפורומים שלו. היו שם המון מהם, בכל נושא, ז’אנר ושיטה אפשריים. והיה שם אזור אחד של הפורומים שנקרא Talking in Character, אזור של משחקי תפקידים על גבי הפורום. השם של זה היה Talking in Character כנראה כדי להבדיל מכל שאר הפורומים בהם דיברו על משחקים במקום לדבר “את” המשחקים. הגעתי לשם וקראתי משחק שנקרא Munchkin Wars, התחלתי בנקודה בה האנטרפרייז וחללית שנבנתה על ידי איש-מערות גאון בשם Gruk נעזרו באביר הג’דיי Dethen Despair והתקיפו את כוכב המוות של המהדורה השנייה. זה היה היסטרי. לא יכולתי שלא לצחוק מכל הודעה חדשה ולהתרשם מהיכולת של השחקנים שם להמציא דמויות, אירועים ומצבים מגניבים ומשעשעים. הצטרפתי למשחק אחרי חודש-חודשיים של צפייה עם אביר ג’דיי משלי. כזה שעושה מה שבא לו, מחזיק בחרב-אור כפולת להב שמסוגלת לשגר אנשים בזמן, ונוסע בדלוריאן מכונת זמן שמדברת כמו K.I.T.T. המשחק נמשך שנים ועבר מספר תהפוכות, כולל את דרך ההשתלטות על Continue Reading →
Posted in Gaming, Me, No Category, Role-Playing, Stories of My Life by Eran with comments disabled.
קרן אמבר – הרבה יותר מדי מוקדם
זאת לשון ההמעטה, ההחלשה וההפנמה של הידיעה שקיבלנו אתמול. שקרן אמבר, ידידתנו מאלו כמה שנים טובות, נפטרה לאחר מאבק בוירוס שחטפה במהלך המחקר שלה בפינלנד. עדיין קשה לעכל את הבשורה. ואני עדיין מקווה שאיך שהוא יתברר שזה לא נכון, למרות שכבר דיברנו עם האיש שיש לנו את האינטרס הכי גדול שזה יהיה לא נכון. את קרן אני הכרתי ממש מזמן. כל כך מזמן שהדבר היחידי שאני בטוח אליו בקשר לזמן הזה הוא שהגיל שלי כבר היה דו ספרתי. אח שלי הכיר אותה קודם כי היא הייתה קול מאוד פעיל בפורום משחקי התפקידים של תפוז (וכל הזמן מאז, היא הייתה אחת הסיבות היחידות בשבילי לחזור לשם מדי פעם). ופעם אחת כשהוא הלך למפגש פורום, הוא לקח אותי איתו. אני לא בטוח אם זאת הייתה הפעם הראשונה שפגשתי בקרן אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שפגשתי במעין. מאז פגשתי אותה ואת רן בכל מיני מקרים, לרוב כנסים ומפגשי פורום אבל גם בנסיבות פחות קשורות ופחות רועשות. שיחקנו משחקים, דיברנו על דברים פחות חשובים ומעבר לאחת המרצות הבולטות, הנחשבות והמגניבות ביותר של קהילת הגיקים בארץ גם למדתי להכיר את האישה הנהדרת באופן אישי. מישהי עם התלהבות ואכפתיות כמעט בלתי נדלית – היא הפסיקה לנהל כנסים ולהכין הרצאות רק כשהמחקר שלה תפס לה 120% מהזמן. היא אהבה את פראצ’ט. בבית של רן ושלה יש את כל הספרים. זה כולל גם את הגיבור האחרון ואת המשחק. היא נתנה לי לקרוא את Wolverine: Origins. טוב, נתנה זאת המעטה. היא דחפה לי את הספר ליד באיום שבפעם הבאה שאנחנו נפגשים הוא יהיה קרוא עד סופו ובדיוק באותו המצב Continue Reading →
Posted in Gaming, Geekdom, Humanity, Me, No Category, Role-Playing, Stories of My Life, Thinking Out Loud by Eran with 2 comments.
המעשה הטוב של השבוע
אתמול, בחזרה מהארוחה המשפחתית אצל ההורים של מעין, מצאנו כלבה משוטטת ברחוב. היא התקרבה אל בסי כשבאנו לחנות אז מעין יצאה כדי לוודא שהיא לא נדרסת כשאני חונה. פנינו אל הזוג שהיה שם כדי שירסן את הכלבה שלהם אבל הם אמרו שהיא לא שלהם. אז אנחנו, אנשי כלבים שאנחנו, עשינו את הדבר היחידי שידענו לעשות. הלכנו אחריה בזהירות עד שהצלחנו לתפוס אותה. חיפשנו עליה ומצאנו מספר טלפון. התקשרנו למספר טלפון, כמה וכמה פעמים, ללא תשובה. שלחנו לשם הודעה. יש לנו שתי מרפאות כלבים בשכונה אז לקחנו אותה לשם. לא היה אף אחד וגם אף אחד היה יכול להגיע. אז הגענו למסקנה שיש רק דבר אחד שאנחנו יכולים לעשות: לקחת אותה אלינו הביתה, לטפל בה במהלך הלילה בתקווה ומישהו ייצור איתנו קשר או, לכל היותר, ניקח אותה לוטרינר בבוקר כדי שיקרא את השבב שלה. מוצארט, כמובן, מאוד התלהב מהרעיון. אבל מוצארט מתלהב מכל דבר חדש ושונה. הפרדנו ביניהם כי היא הייתה מאוד מפוחדת וגם לא ממש רצתה לאכול או לשתות. הפרדנו ביניהם ללילה וכל אחד מאיתנו נשאר לשמור על אחד מהם. ככה בילינו את הלילה. לא הלילה הכי נוח או כיפי שהיה לי בחיים אבל זה היה למטרה טובה. בבוקר, לפני שעה בערך, מתקשרת אלינו הבת של בעלת הכלבה ששמרה אליה כשהיא, האמא, הייתה בחו”ל. ההודעה מצאה בסוף את דרכה מהטלפון של האמא אל הבת ונפגשנו ברחוב להעברת בעלי החיים. מתברר שהיא גרה בית לידנו והכלבה ברחה בלילה כשדלת נשארה פתוחה. היא אמרה לנו שאם אנחנו צריכים משהו אז רק להגיד כי עכשיו יש לנו את מספר הטלפון. אני מחשיב את Continue Reading →
Posted in Humanity, Maayan, Me, No Category, Stories of My Life, Thinking Out Loud by Eran with 1 comment.
As Close As I Came to Violence
נכון לזמן כתיבת שורות אלו בדיוק סיימתי לשמוע את הסיפור Red Card. זה הוא סיפור, שנשמע לי כל כך מוכר שאני בטוח שכבר שמעתי אותו איפה שהוא קודם, על עולם בו הממשלה שולחת מספר מוגבל של ‘כרטיסים אדומים’ לאזרחים פשוטים, כרטיסים שמאפשרים לכל אחד לבצע רצח אחד בלי שום השלכות. הסיפור מעניין ודיי מומלץ אבל הסיבה שאני כותב היא מה שאליסטר סטוארט אומר אחרי הסיפור, על מערכת היחסים שלו עם אלימות וכמה הוא התקרב אליה. כמו לכל אחד, גם לי היו התקלויות עם ילדים גדולים ומעצבנים ממני כשהייתי קטן. מקרה אחד, שאני חושב שכבר סיפרתי עליו, היה עם ילד גדול ממני בשנה שבגלל צירוף מקרים, וכנראה שמוח מעט חולה, התחיל רצף נקמות נגדי שכלל, בשלב מסוים, להרביץ לי עם מטאטא. הייתי בכיתה ד’ אז ההיכרות שלי עם הגנה עצמית כללה בעיקר סרטי פעולה של ג’קי צ’אן וז’אן קלוד ואן דם ולכן לא ממש התנגדתי. ובעוד למדתי קצת (ממש קצת) קראטה עוד לפני, זאת כנראה הייתה הנקודה בה החלטתי שאני אקח אומנויות לחימה מעט יותר ברצינות. כשהייתי בכיתה ז’ וח’ היו לי גם התקלויות עם ילדים גדולים ממני. תמיד ניסיתי וגם לרוב הצלחתי לנטרל את הבעיות האלו עם מילים אבל חלק מהפעמים הגיעו לדחיפות אם כי אף פעם באמת הוכיתי. אני חושב שסבלתי מיותר בעיות בריונות מהממוצע אבל אני גם חושב ששרדתי את בית הספר בצורה לא רעה. פעם אחת, לקראת סוף גילאי העשרה תחילת העשרים – לא זוכר במדויק, נסעתי עם ידיד שלי לראות סרט. בדרך חזרה עקבה אחרינו מכונית. הם עקפו אותנו ואז האיטו אז עקפנו אותם וחוזר חלילה. Continue Reading →
Posted in Art, Maayan, No Category, School, Stories of My Life by Eran with 3 comments.
Play More Games!
אני נתקל בזה לעתים קרובות עם הרגילים, במידה ואני בכלל מנסה להציע את הנושא. הבעיה היא שרוב האנשים כיום, חוץ מאותם חובבים, כשיציאו להם לשחק משחק לוח או משחק קלפים כבילוי לערב במקום לצאת לפאב, במקרה הטוב יעקמו את אפם או, במקרה הרע, יטילו ספק בעוצמת הקשר שאתם מקיימים עם המציאות. אבל למה? לפי דעתי, רוב האנשים, בהינתן וזה משחק שמתאים להם והם מסוגלים לעבור את שלב ההתחלה, באמת יכולים להנות. אבל הרוב אפילו לא ינסו להתחיל כי הם חושבים שמשחקי לוח זה ילדותי ומעפן. למה? אתר Cracked מנסה לענות על השאלה הזאת עם רשימת ששת המשחקים שהרסו את זה לכולם. 6) סולמות ונחשים – משחק שמשחק כמעט כל ילד קטן וכל ילד בטח מבין כמה זה מטופש איפה שהוא בסוף הגיל החד-ספרתי. הרי זה תכל’ס משחק שתפקיד השחקן בו מסתכם בלגלגל קוביה. כל השאר כבר מחוץ לשליטה שלו. זה כמו לשים סוס במירוץ רק בלי כל הקטע של לבחור את הרכב, לאמן את הסוס, לדאוג לבריאות שלו וכן הלאה. מצטרפים למשחק ומשם זה כבר מזל. בכתבה הם משווים את זה לגרסת משחקי הלוח של תוכניות “ריאליטי”. למה שאנשים ירצו לשחק בזה? מכיוון שאני לא מכיר את King of Tokyo אז בשביל האנשים שאוהבים לגלגל קוביות אני אמליץ על Zombie Dice למתחילים ועל To Court the King למתקדמים. 5) משחק החיים – כשגדלתי בקיבוץ, לשכן שלנו, חבר של אח שלי, היה עותק של משחק החיים. אני זוכר שהייתי מבקש להשאיל ולשחק את המשחק לעתים כל כך קרובות שלאחים שלי נמאס כל כך ממנו שהייתי צריך להפציר ולשכנע ולשחד כדי שישחקו Continue Reading →
Posted in Gaming, Humanity, Stories of My Life, Thinking Out Loud by Eran with comments disabled.
אני צריך להתוודות על משהו
כואב לי להסתכל על החולצה של עולמות 2009. אני לא אבקש להשמיד כל עותק שלה או אפילו מהחברים שלי להפסיק ללבוש אותה בנוכחותי, אני רק מרגיש את הצורך להסביר את זה. לפני כמה שנים (לפני 2009, כמובן), קראתי את הספר ‘לכבות את השמש’. בתור בן אדם פטריוטי באופן כללי, בגלל היות הסיפור הזה בעיקר סיפור על איך מקימי הקיבוץ שבו גדלתי, בני דורם של סבא וסבתא שלי, אנשים שגידלו אותי, נלחמו על חייהם כדי להגן עליו במלחמת השחרור וכנראה שבעיקר בגלל שזה הוא התיעוד הכתוב המפורט ביותר של ימיו האחרונים של סבא שלי, לקרוא את הספר הזה הרגיש כמו לחפור במעמקי כל הרגשות האלו ולהוציא את כולן. לקרוא על האנשים האלו, שרק רצו לבוא לארץ הזאת ולחיות בה בשלום, נפצעים ונופלים למען משפחותיהם, חבריהם וביתם, מושך אצלי בחוטים הכי חזקים בלב. רק להיזכר בסיפורים שם גורם לגוש קטן להיווצר לי בגרון וללב שלי להתכווץ. הסיפור שעל שמו קרוי הספר הוא על הקרב על הגלבוע, בו קבוצה קטנה של אנשים ללא ציוד מיוחד נלחמו בטנקים ירדנים. הקרב היה מחריד והרבה אנשים נפגעו. ובשלב מסוים, כך מספר הסופר, אחד מהפצועים צעק, בתוך כל ההמולה, ‘תכבו את השמש כדי שנוכל להתפנות!’ כי להתפנות היה אפשר רק בחושך וכבר באמצע היום הפגיעות היו כל כך קשות שלא היה בטוח שיהיה הרבה מה לפנות בערב. וכל פעם שאני רואה את החולצה של עולמות 2009, את הגב שלה עליו כתוב ‘מי שהולך אחרון שיכבה את השמש’, זה מזכיר לי את הספר, את כל הסיפורים, את סבא שלי ואת האנשים שמתו בצורה כל כך נוראית ומיותרת. אני Continue Reading →
Posted in No Category, Stories of My Life, Thinking Out Loud by Eran with comments disabled.