Sometimes Goodbye is a “Second Chance”

I love my parents. I love the place where I grew up. But it’s a cradle. And you have to leave your cradle. It’s not just a metaphoric observation on some option in life, this is an imperative. I’m not saying everyone should leave their home but your home doesn’t make you who you are. Even your parents. Sure, you inherited their genetic material and that and the place you grew up in define you but they shouldn’t constrain you. You should go and find your own place in life.

These are the kinds of thoughts that have been running through my head since I was ten. Yes, ten, I’m not kidding. Since then I was thinking about what I want to do with my life and where that life should take me. It took me until I was about 14-15 to really nail it down but I was thinking about it even then. And these are some of the main topics of my life. Because – and again, I mean no disrespect to my parents – but my father can be a bit pressuring at times, to the point where you think that you’re not the one running your own life. And I think this is one of the main reasons why I turned up the way I am, always have to do things my way, most often in the complete opposite way as everyone else, just so I could feel that I’m in control.

And since this is one of the things that truly define me, I really connected with this song. I liked Shinedown for a while but didn’t really get a discography going. I still have some songs of them on my Grooveshark playlist so I guess I listened to them at least once. Yesterday, this song kind of caught me by surprise. I listened to it, got a handle on the words and then played it back again. Then I went on line and searched for it, wikied it and watched the video (also embedded below).

I don’t really think I know why it happened but I started tearing up. Towards the end of it I really had to stop myself from crying. It’s not a really sad story, it’s just a very touching, very real story that I personally empathise with. It’s a story about leaving behind limitations, pursuing your dreams no matter where they take you and following your heart.

This is what Shinedown’s frontman had to say about this song (to the audience, before they played it):

“It’s important for you to hear this… When I grew up, everyone was okay with being in a bubble. They were cool in their circle. That’s fine. But no one should discourage someone if they have a dream, if they want something more […] This song was difficult for me to write the lyrics to because it’s about my mother and my father, and about the day I said goodbye to them, because I had to go try, and I’m still trying, every day, to become a man. So, this song is about that. It’s about the moment that you wake up and you decide you want to go for every single dream you ever want.”
—Brent Smith, Pointfest 22
And here’s the video:
I think it’s because of the leap. It’s like he’s saying, “I’m not angry”, because it’s not about anger or resentment or any kind of hard feelings. It’s all about going after what you care most about, not letting anything stop you. And I would never want to do that if I had the choice but, and this is the heart-wrenching bit, she had to leave everything she knew – her home town, her house, her friends, her boyfriend, her mom and dad and little brother – to follow her passion. That is sad… and incredibly brave.

Posted in Humanity, Life, Stories of My Life, Thinking Out Loud by with comments disabled.

קומיקסים בבוקר

ב-1997 יצא סרט בשם “Murder at 1600“. זה היה סרט פעולה חביב אם כי מעט צפוי שראיתי כבר לפחות פעמיים או שלוש. טוב, זה היה סרט עם ווסלי סנייפס וגם לא כל כך מגניב כמו ‘אמנות המלחמה’ או ‘בלייד’ או ‘איש ההרס’. אבל כן היה שם קטע נהדר שאני עדיין זוכר ומיישם עד היום. ובגלל זה אני מזכיר אותו.

בקטע, הבלש ריג’ס יוצא לריצה כדי לתפוס את אלווין, אחד מהאנשים הבולטים בפרשה, בריצת הבוקר שלו תחת חיפוי השירות החשאי. הם מדברים קצת על מה קורה ומתנגשים על ענייני מדיניות וכמה רחוק אפשר לקחת מקרה רצח שהתרחש בבית הלבן. אבל זה לא רלוונטי. מה שרלוונטי הוא מה שאלווין אומר לו לפני שהוא הולך.

Alvin: “A study at Harvard determined a person’s longevity by the first thing they read in the paper.”
Regis: “I’m an obituary man.”
Alvin: “Start with the comics, you’ll live longer.”

ולכן, כל בוקר אני מתחיל עם הקומיקסים שאני אוהב מהרשת שהתאספו מאז אותו הזמן אתמול. ואני חושב שזאת אחת הרוטינות היותר טובות שאני יכול לחשוב עליהן בשביל הבוקר: לקום, שירותים, לצחצח שיניים, להכין קפה ואולי משהו לאכול ואז לשבת ולקרוא קומיקסים.


Posted in Life, Life Lessons, Practice, Stories of My Life, Thinking Out Loud by with comments disabled.

ספורט ולישון

בצבא, כשתפסנו את בסיס יפתח, בגבול הצפוני של הרצועה, התחלתי להרגיש שהשינה שלי הולכת קאפוט, שאני ישן רע וקם רע, אם קם בכלל, לא מצליח לתפקד וכן הלאה. הלכתי לרופא הגדוד וסיפרתי לו את כל זה ושאלתי אותו מה לעשות. הוא אמר לי שאני צריך לעשות יותר התעמלות. אמרתי לו שהוא כנראה צודק ומכולת הכושר הנהדרת שהייתה לנו הייתה ראויה לשימוש אבל מה הקשר?
הוא אמר לסמוך עליו ולצאת להתעמל. אז זה מה שעשיתי. הצטרפתי לריצות הליליות (לא משהו נורא מרשים, מהשער שלנו לשער של השב”כ וחזרה עד שנמאס) והתחלתי להשתמש במכולת כושר לעוד שעה בערך אחרי כל ריצה. השינה שלי השתפרה פלאים והרגשתי עם הרבה יותר מרץ. והשתדלתי לשמור על זה לכל יתר השירות.

עכשיו, עברה לפחות שנה מאז התעמלתי באיזו שהיא צורה ששווה משהו והשינה שלי הדרדרה למצב שאני צריך לגרור את עצמי מהמיטה בבוקר, עייף כל היום וישן יותר מדי בלילה. אתמול הגעתי לשיעור חינוך גופני הראשון. קרעו לנו את הצורה אירובית במשך חצי שעה שלאחריה הלכתי לעוד ארבעים דקות לחדר כושר של הטכניון.
ועכשיו, למחרת, ישנתי טוב, קמתי בלי בעיות ואני מרגיש נמרץ לקראת יום חדש. אז צריך להוסיף עוד משפט או משהו לחולצות XKCD והוא: “Exercise! It Works, Bitches!”


Posted in Life, Stories of My Life by with 1 comment.

אנשים באמת לא מבדילים

אנשים מורידים סרטים. זה לא חדש. פחות או יותר כל אחד עושה את זה. אני כל הזמן אומר לאנשים שאו יראו סרטים ב-DVD או ילכו לקולנוע, כל דבר אחר הוא פשוט זלזול בסרט כי לא נותנים לו את האיכות שמגיעה לו. אז אנשים אומרים לי ש-DVDrip הוא מספיק איכותי ולא רואים את ההבדל. ועשיתי את הניסוי הזה בצבא. מישהו הביא את State of the Union ב-Telecine או משהו כזה ואני הבאתי את ה-DVD. הם הקרינו להם וראו ואז אני הקרנתי לעצמי את ה-DVD. והם אמרו לי שהם לא רואים את ההבדל.

וההולנדים עכשיו אומרים לנו שאם אומרים לאנשים שהם רואים טלוויזיה בהפרדה גבוהה אז הם מדווחים על איכות תמונה יותר טובה.

אז אני לא מציק כל כך שאני הולך ומחליף את החיבורים מאחורי הרמקולים כדי שישמעו יותר טוב אבל אני לא יכול לראות סרט כשהמסך חשוך לחלוטין, דמויות עוברות בו, הקול מגורבל לחלוטין ורואים את הקוביות שמרכיבות את הקידוד. אני רוצה לראות סרט באיכות. כנראה שאני בין היחידים.


Posted in High-Tech, Humanity, Less Interesting News, Stories of My Life, Thinking Out Loud by with 9 comments.

אקדחים הורגים את בעליהם

זאת אכן שאלה מעניינת שעולה אצל חברים שלי מדי פעם וגם אצלי. אחרי הצבא, הלכתי עם אקדח למשך שנה-שנתיים. זה היה תחליף מעניין לתעודת הלוחם שלי שפג תוקפה ואיפשר לי להיכנס בלי בעיות למקומות עם שמירה. “יש אקדח?” “כן, בטח.”
הפסקתי בעיקר כי נמאס. לא היה לי כוח להתעסקות ולרישומים השונים. כנראה שמה שתרם הרבה להמאסות היה כנס דוג’ו 2007 בו פגשתי את החברים הטובים של הדאיטו-ריו והתחלתי ללמוד.

התשובה שלי הולכת בערך ככה: ראיתי את זה לראשונה בפרק של Criminal Minds בו הם מגיעים לחקור מקרה בשמורה אינדיאנית. הציטוט המדויק, עד כמה שאני זוכר, הולך בערך ככה:

Dr. Spencer Reid: I notice you don’t carry a gun.
John Blackwolf: Twenty-one feet.
Dr. Spencer Reid: What?
John Blackwolf: Ask Agent Hotchner there. He’s the real gun hand.
Aaron “Hotch” Hotchner: Why do you say that?
John Blackwolf: You carry two guns.
Aaron “Hotch” Hotchner: The maximum distance an attacker with a knife can close in the time it takes to react, draw your sidearm and fire is twenty-one feet.
John Blackwolf: Inside twenty-one feet, I win. Outside twenty-one, I have other options besides shooting a man.
Dr. Spencer Reid: Like negotiating.
John Blackwolf: Like running.

מחקר חדש בפילדלפיה בארצות הברית שטוען שאחזקת אקדח מעלה את הסיכוי להתקל בתקריות ירי וגם למות מהן. כמובן שאי אפשר לבקש ממתנדבים באקראי ללכת עם או בלי אקדח בשכונות מסוימות בפילדלפיה למשך כמה שנים אז זאת רק סקירה של הנתונים הקיימים. אבל זה עדיין נתון מעניין.


Posted in Humanity, Less Interesting News, Life, Stories of My Life, Thinking Out Loud by with 2 comments.

אבולוציה של שמות משתמש

ראיתי לא מזמן את הדיון בין Thunderf00t לריי קומפורט (אני ממליץ לצפות, זה מעניין לראות את שני צדדי המתרס מנהלים דיון רגוע ומחושב) ומה שעניין אותי בנושא הוא שהשאלה הראשונה שריי שאל אותו הייתה: “למה Thunderf00t?”. התשובה הייתה שזה הכינוי שהוא השתמש בו במשחק ‘תפוס את הדגל’ מקוון ואיתו הוא נשאר.

אז אני חושב, מה אם ישאלו אותי, למה Sabre Runner? אז הנה הגרסה הארוכה.
(more…)


Posted in Life, Stories of My Life by with 4 comments.

פעם אחת בבסיס מול הירדן

כששירתתי בגדוד הבקעה, תפסנו המון המון מוצבים. בעיקר תצפיות. ואני הייתי בבסיס המפקדה, ליד ירדנה. מדי פעם שלחו מאיתנו אנשים לתפוס מוצב תצפית על ההר בדיוק מאחורינו. היו שם בנות שביצעו תצפיות על הגבול ואנחנו תפקדנו ככוח שמירה.
זה היה טוב כי היינו שם שבוע לבד, אחראים על עצמנו, מבשלים לעצמנו ואף אחד לא מסתכל עלינו. זה היה בעסה כי מישהו מאיתנו היה צריך לתפוס פיקוד.

אז שבוע אחד הייתי שם סתם שומר ובשבוע השני הייתי צריך גם לתפוס פיקוד על האחרים. אסון טוטאלי. כל כך רע שהורידו אותי משם עוד לפני שעברה תקופת הזמן הרגילה. אני חושב שאמרו לי שהורידו אותי כי היו צריכים אותי אבל עדיין קצת קשה לי להאמין.

לא צריך לפרט יותר מדי על מה שהלך שם. נפצעתי דיי קשה בראש מחלון של מגדל שמירה, הצלחתי להסתכסך עם התצפיתניות והמוצב עצמו היה במצב על הפנים. בכל מקרה, היו עוד כמה אירועים ששכנעו אותי שאני לא מתאים להיות אחראי על דברים ובמיוחד לא על אנשים אבל זה העיקרי.

חשבתי על זה כי קיבלתי כמה פניות בזמן האחרון לתפוס תפקיד בסגל של אייקון. אני דיי בטוח שפנו לכל מי שאי פעם השתתף בכנס אבל התשובה שלי היא “אני אשמח להשתתף אבל אני לא מוכן להיות אחראי”. וזה בלי לדבר על התחייבויות של לימודים ועבודה.

פחות או יותר מאז שבוע שעבר אני עובד עם השותפה שלי על התרגיל ב’מבנה נתונים’, תרגיל תכנות רציני ראשון בקורס הזה. לא משהו נורא קשה אבל משהו שחשוב לעשות, וכמובן, לוקח המון זמן. בתקווה, בזמן שבו הרשומה הזאת עולה, כבר הגשנו את התרגיל.


Posted in Life, Stories of My Life by with 5 comments.

חצי פנסיון

בסוף השבוע שעבר הייתי ב”מסיבת הילד החדש” של בן-דוד שלי. בסוף השבוע האחרון נסעתי, אחרי מסיבת יום הולדת לדודה של אבא, לבקר את ההורים של ארוסתו של אחי.
הרגשתי על הפנים כל היום, כנראה בגלל שהיה לי קר בלילה, וניסיתי גם לפתור שאלות בחדוו”א, מה שסביר להניח שלא תרם לכאב הראש. אז לא הייתי מסמר המסיבה בבוקר יום ההולדת אבל המצב קצת התבהר לכיוון הצהריים. ההורים של קרן מאוד נחמדים ומאוד פולניים ואני לא אומר זה כדבר רע כי גם אני מאה אחוז פולני כמה אחורה שאני יודע. חזרנו הביתה כמעט שלוש שעות מאוחר יותר מהתכנון המקורי אז כנראה שהיה כיף.

אבל למה אני משווה את זה לסוף השבוע שעבר ולמה הכותרת? כאן נכנסת גם הסיבה למה ההודעה הזאת מקוטלגת תחת Stories of My Life. גם ביום שישי שלפני האחרון וגם ביום שבת הזה, אכלתי קצת ארוחת בוקר והגעתי לארוחת צהריים ענקית, ארוחת צהריים שגרמה לי לרצות לוותר לחלוטין על ארוחת הערב. גם בגלל השעה, בעיקר בגלל הכמות. ניסיתי לאכול קצת מכל דבר, גם הפעם וגם בפעם הקודמת, אבל בסוף הייתי בעיקר מפוצץ, תשוש ועם התחלה של בחילה. למזלי הצלחתי לשרוד את הנסיעה הביתה.

אבל מה הקשר לכותרת? אז הנה סיפור מהחיים.
זה היה בצבא, פחות או יותר בסוף השנה הראשונה שלי בשירות. הייתה לי רגילה שחיכתה לי כבר הרבה זמן ובנוסף, לא הרבה אחרי שהצטרפתי לגדוד, הביאו לנו מתנה יפה. הגיע תורם חביב והציע לקחת 30-40 חיילים מהגדוד לנופש של שבוע באילת. כמובן שקפצתי על ההזדמנות. אז סידרתי לעצמי את הרגילה בדיוק לפני הנופש. את הרגילה ניצלתי לעשות את ניתוח הלייזר להסרת משקפיים (שגם עליו יש סיפור אם רוצים לפעם אחרת) והגעתי ממנה ישירות לנמל תל-אביב שממנו יצאנו לאילת.
בסוף התברר שלעשות את הניתוח לפני נופש באילת אולי לא היה הרעיון הכי טוב בעולם, בעיקר בגלל שאחת מהאזהרות בסוף הניתוח הייתה: “לא לשחות/לצלול/לחשוף את העיניים ליותר ממקלחת עד שעבר חודש”. או משהו כזה. אז הייתי צריך לוותר על הבריכה.
חוץ מזה, אילת לא נורא מעניינת. יש כל מיני מקומות מעניינים לבקר בהם אבל לא יותר מדי וברגע שמיצינו את זה, אין עוד הרבה מה לעשות. לאילת צריך לבוא עם הרצון, הכוח והיכולת לצלול או לגלוש או לצאת לסקי מים. אחרת, כמות הדברים המעניינים שאפשר לעשות, לתייר שלא מחשיב שתייה עד שיכרון חושים כיף, יורדת כמעט לאפס.

אבל הלקח העיקרי שלמדתי מהנופש באילת הוא מה זה “חצי פנסיון” ולמה זה רעיון טוב. חצי פנסיון אומר שמגישים לך ארוחת בוקר וארוחת ערב, את הצהריים אתה יכול לחפש לבד. אבל לקח לי יום אחד להבין למה לא צריך יותר מארוחת בוקר וארוחת ערב.
ארוחת הבוקר הייתה בחדר בגודל של אולם אירועים קטן כשמספר שולחנות מצומצם היווה את מרכזו ולכל הקירות היו מוצמדים שולחנות מלאים בסוגי לחם, גבינות, ביצים, ירקות ופחות או יותר כל דבר שיכול להחשב ארוחת בוקר בכל מקום בעולם. לקחתי קצת מכל דבר, רק כדי לטעום… ולא הרגשתי צורך לאכול שוב עד הערב. בערב הגישו לנו לרוב תאילנדי מוקפץ ובקר ועוף ועוד הרבה דברים טעימים אחרים ואחרי דבר כזה בדרך כלל היינו נופלים למיטה וזהו.

אז הלקח הכולל הוא שאם הולכים לאירוע גדול שנעזר בקייטרינג אז לא לאכול יותר מדי מהמתאבנים (אלא אם כן הם טורטילות ממש טעימות) וגם לא להרבות במנות העיקריות כי בסוף יבואו הקינוחים הנהדרים עם סלט פירות בשמנת ועוגה קטנה שהיא רק כיסוי לגוש שוקולד נוזלי ועוגת תפוחים שנמסה בפה ו…. You get the picture.


Posted in Life, Stories of My Life by with 2 comments.

זה הזמן הזה של השנה שוב

אתמול, בבחירות לנשיאות של ארצות הברית, ברק אובאמה נבחר להיות הנשיא השחור הראשון של המדינה החזקה בעולם. בנאום שלו הוא דיבר יפה מאוד (אני דווקא אוהב את העצירות שלו. זה מראה שהוא חושב על מה שהוא אומר) ובהחלט גרם לי להרגיש (ביחד עם עוד כמה דברים טובים שקרו לי לא מזמן) שהעתיד טיפה יותר בהיר. עכשיו נשאר רק להמתין ולראות מה הוא באמת יעשה עם הנשיאות שלו.

ובצידנו הקטן של האוקיינוס, היום החמישי לנובמבר.

Remember, remember the fifth of november
The gunpowder treason and plot
I can think of no reason
Why the gunpowder treason
Should ever be forgot

וזה גם אומר שאתר חופש, פרויקט שאני עדיין מאוד מאמין בו, חוגג יום הולדת נוספת.


Posted in Less Interesting News, Life, Stories of My Life by with 5 comments.

בזבוז זמן

פעם אחת, לפני שנים רבות, חזרתי מהצבא באוטובוסים. הייתי הרוג מעייפות, כנראה מאחת הפעמים בהם קמנו לפני הזריחה כדי לסיים מסדר מפקד מוקדם ולצאת באיזה שהוא זמן נורמלי מהנגב. ישנתי בדרך אבל בעפולה ניסיתי להישאר ער. לא ממש הצלחתי ונרדמתי באזור עין חרוד. כשהתעוררתי כבר הייתי בבית שאן.
כעסתי על עצמי על בזבוז הזמן ודרשתי את 20 הדקות שהפסדתי. היקום לא הרגיש נדיב באותו הרגע והייתי צריך לגרור את עצמי לאוטובוס חזרה ולקלל את עצמי על הטיפשות.

אתמול, דווקא, לא ממש הרגשתי ככה. לא הרגשתי שהזמן היה מבוזבז. כן, הפקקים במעלה פרויד היו מעצבנים אבל קצת פחות מהרגיל. ולא ממש הצלחתי להגיע הביתה לאימון אבל זה עדיין נראה לי היה שווה את זה.


Posted in Life, Stories of My Life by with 4 comments.