אתמול, בחזרה מהארוחה המשפחתית אצל ההורים של מעין, מצאנו כלבה משוטטת ברחוב. היא התקרבה אל בסי כשבאנו לחנות אז מעין יצאה כדי לוודא שהיא לא נדרסת כשאני חונה. פנינו אל הזוג שהיה שם כדי שירסן את הכלבה שלהם אבל הם אמרו שהיא לא שלהם. אז אנחנו, אנשי כלבים שאנחנו, עשינו את הדבר היחידי שידענו לעשות.
הלכנו אחריה בזהירות עד שהצלחנו לתפוס אותה. חיפשנו עליה ומצאנו מספר טלפון. התקשרנו למספר טלפון, כמה וכמה פעמים, ללא תשובה. שלחנו לשם הודעה. יש לנו שתי מרפאות כלבים בשכונה אז לקחנו אותה לשם. לא היה אף אחד וגם אף אחד היה יכול להגיע. אז הגענו למסקנה שיש רק דבר אחד שאנחנו יכולים לעשות: לקחת אותה אלינו הביתה, לטפל בה במהלך הלילה בתקווה ומישהו ייצור איתנו קשר או, לכל היותר, ניקח אותה לוטרינר בבוקר כדי שיקרא את השבב שלה.
מוצארט, כמובן, מאוד התלהב מהרעיון. אבל מוצארט מתלהב מכל דבר חדש ושונה. הפרדנו ביניהם כי היא הייתה מאוד מפוחדת וגם לא ממש רצתה לאכול או לשתות. הפרדנו ביניהם ללילה וכל אחד מאיתנו נשאר לשמור על אחד מהם. ככה בילינו את הלילה. לא הלילה הכי נוח או כיפי שהיה לי בחיים אבל זה היה למטרה טובה.
בבוקר, לפני שעה בערך, מתקשרת אלינו הבת של בעלת הכלבה ששמרה אליה כשהיא, האמא, הייתה בחו”ל. ההודעה מצאה בסוף את דרכה מהטלפון של האמא אל הבת ונפגשנו ברחוב להעברת בעלי החיים. מתברר שהיא גרה בית לידנו והכלבה ברחה בלילה כשדלת נשארה פתוחה.
היא אמרה לנו שאם אנחנו צריכים משהו אז רק להגיד כי עכשיו יש לנו את מספר הטלפון. אני מחשיב את זה בתור משהו שכל חובב בעלי חיים צריך לעשות ושום תודה הינה נחוצה.
Posted in Humanity, Maayan, Me, No Category, Stories of My Life, Thinking Out Loud by Eran with .
כל הכבוד לכם ככה אמור לנהוג כל אחד שמוצא כלב או חתול הנראים כבעלי משפחה על אחת כמה וכמה אוהבי חיות בכלל וכלבים בפרט.