אני צריך להתוודות על משהו

כואב לי להסתכל על החולצה של עולמות 2009. אני לא אבקש להשמיד כל עותק שלה או אפילו מהחברים שלי להפסיק ללבוש אותה בנוכחותי, אני רק מרגיש את הצורך להסביר את זה.

לפני כמה שנים (לפני 2009, כמובן), קראתי את הספר ‘לכבות את השמש’.

בתור בן אדם פטריוטי באופן כללי, בגלל היות הסיפור הזה בעיקר סיפור על איך מקימי הקיבוץ שבו גדלתי, בני דורם של סבא וסבתא שלי, אנשים שגידלו אותי, נלחמו על חייהם כדי להגן עליו במלחמת השחרור וכנראה שבעיקר בגלל שזה הוא התיעוד הכתוב המפורט ביותר של ימיו האחרונים של סבא שלי, לקרוא את הספר הזה הרגיש כמו לחפור במעמקי כל הרגשות האלו ולהוציא את כולן.

לקרוא על האנשים האלו, שרק רצו לבוא לארץ הזאת ולחיות בה בשלום, נפצעים ונופלים למען משפחותיהם, חבריהם וביתם, מושך אצלי בחוטים הכי חזקים בלב. רק להיזכר בסיפורים שם גורם לגוש קטן להיווצר לי בגרון וללב שלי להתכווץ.

הסיפור שעל שמו קרוי הספר הוא על הקרב על הגלבוע, בו קבוצה קטנה של אנשים ללא ציוד מיוחד נלחמו בטנקים ירדנים. הקרב היה מחריד והרבה אנשים נפגעו. ובשלב מסוים, כך מספר הסופר, אחד מהפצועים צעק, בתוך כל ההמולה, ‘תכבו את השמש כדי שנוכל להתפנות!’

כי להתפנות היה אפשר רק בחושך וכבר באמצע היום הפגיעות היו כל כך קשות שלא היה בטוח שיהיה הרבה מה לפנות בערב.

וכל פעם שאני רואה את החולצה של עולמות 2009, את הגב שלה עליו כתוב ‘מי שהולך אחרון שיכבה את השמש’, זה מזכיר לי את הספר, את כל הסיפורים, את סבא שלי ואת האנשים שמתו בצורה כל כך נוראית ומיותרת. אני יודע שהקישור קלוש ואני יודע שמי שעיצב את החולצה לא ידע על זה אבל זאת בעיה שלי והייתי צריך לאוורר אותה.


Posted in Life, Stories of My Life, Thinking Out Loud by with comments disabled.