As Close As I Came to Violence
נכון לזמן כתיבת שורות אלו בדיוק סיימתי לשמוע את הסיפור Red Card. זה הוא סיפור, שנשמע לי כל כך מוכר שאני בטוח שכבר שמעתי אותו איפה שהוא קודם, על עולם בו הממשלה שולחת מספר מוגבל של ‘כרטיסים אדומים’ לאזרחים פשוטים, כרטיסים שמאפשרים לכל אחד לבצע רצח אחד בלי שום השלכות. הסיפור מעניין ודיי מומלץ אבל הסיבה שאני כותב היא מה שאליסטר סטוארט אומר אחרי הסיפור, על מערכת היחסים שלו עם אלימות וכמה הוא התקרב אליה.
כמו לכל אחד, גם לי היו התקלויות עם ילדים גדולים ומעצבנים ממני כשהייתי קטן. מקרה אחד, שאני חושב שכבר סיפרתי עליו, היה עם ילד גדול ממני בשנה שבגלל צירוף מקרים, וכנראה שמוח מעט חולה, התחיל רצף נקמות נגדי שכלל, בשלב מסוים, להרביץ לי עם מטאטא. הייתי בכיתה ד’ אז ההיכרות שלי עם הגנה עצמית כללה בעיקר סרטי פעולה של ג’קי צ’אן וז’אן קלוד ואן דם ולכן לא ממש התנגדתי. ובעוד למדתי קצת (ממש קצת) קראטה עוד לפני, זאת כנראה הייתה הנקודה בה החלטתי שאני אקח אומנויות לחימה מעט יותר ברצינות.
כשהייתי בכיתה ז’ וח’ היו לי גם התקלויות עם ילדים גדולים ממני. תמיד ניסיתי וגם לרוב הצלחתי לנטרל את הבעיות האלו עם מילים אבל חלק מהפעמים הגיעו לדחיפות אם כי אף פעם באמת הוכיתי. אני חושב שסבלתי מיותר בעיות בריונות מהממוצע אבל אני גם חושב ששרדתי את בית הספר בצורה לא רעה.
פעם אחת, לקראת סוף גילאי העשרה תחילת העשרים – לא זוכר במדויק, נסעתי עם ידיד שלי לראות סרט. בדרך חזרה עקבה אחרינו מכונית. הם עקפו אותנו ואז האיטו אז עקפנו אותם וחוזר חלילה. עד שהגענו לבית שאן ושם עצרנו והם יצאו מהמכונית והגיעו עלינו. הם זיינו לנו את השכל על זה שהם משטרה (הם בשום רגע לא הזדהו) ואנחנו נסענו לא כמו שצריך. ולמרות שרק מאוחר יותר חשבתי להגיד שכל עוד הם לא מזדהים כמשטרה הם עדיין זוג פרחחים עם יותר מדי זמן פנוי, באותו הרגע רק חשבתי על מה אני אעשה עם הם ינסו להפעיל עלינו אלימות, הכנתי את עצמי. אבל שום דבר לא קרה. אחרי שניסו להפחיד אותנו, הם הלכו ואנחנו המשכנו בדרכנו הביתה.
מהרגע שהתחלתי ללמוד דאיטו-ריו, היו לי המון קרבות דמה. זאת אומרת, הייתה אלימות אבל אני לא מחשיב את זה אם זה היה חלק מאימון. מאז קרו לי כמה מקרים שבהם ראיתי מצב שעלול להתפתח לאלימות והכנתי את עצמי אבל לא באמת קרה משהו אז אי אפשר להחשיב את זה. למשל, פעם אחת חזרתי באוטובוס בלילה מתל אביב ובאחת התחנות איזה שתוי אחד ירד אל הכביש ונעמד מול האוטובוס. חששתי שאולי הוא יהיה אלים אבל מישהו דיבר איתו והחזיר אותו חזרה למדרכה. הכי הרבה אלימות שהופעלה נגדי בהקשר הזה היה אימון גדול אחד שבו גם חיזקנו את הבטן (50-100-יותר אגרופים לבטן) וגם התאמנו בלהתחמק מחרבות (שינאיי במכה יורדת) עד שהיה לי סימן סגול-שחור גדול ויפה על הכתף. אבל שוב, לא מחשיב את זה.
גם בצבא היו לי כמה התקלויות אבל לא משהו שבאמת התפתח לאלימות. המקרה הכי גרוע היה כשסתם התאבקתי עם משהו בשביל הכיף. אבל הוא היה ג’ודייקא טוב מאוד ולא היה לי הרבה סיכוי. לטובתי אפשר לציין שבערך באמצע השירות שלי היכרתי מישהו שהיה איתי בפלוגה שהיה ענק חביב, שחקן רוגבי, והתיידדנו אז יכולתי לסמוך על כך שהוא יהיה בצד שלי.
אבל אם אני חייב לציין את הפעם שבו הכי התקרבתי לאלימות ממשית אז אני אספר על מקרה אחד שהיה לי בתיכון. בתיכון הייתי כבר שבע-שמונה שנים עם, פחות או יותר, אותה קבוצת אנשים. כולם הכירו את כולם. כולם ידעו שאני אחד מה”חנונים”. בתרגום להיום זה אומר שאני אהבתי לקרוא וללמוד, אהבתי מחשבים והייתי, בדרך כלל, מאוד מאוד טוב בזה והמורים חיבבו אותי. ולכן, כצפוי מילדי תיכון, היו אלו שהפכו את להציק לי לתחביב. רוב הזמן סבלתי בשקט, מדי פעם ניסיתי להחזיר, בעיקר על ידי ציון בקול רם את הרמה הנמוכה של האינטליגנציה והכישורים החברתיים והדיפלומטיים שלהם (הערה צדדית: פגשתי חלק מהם כמה וכמה שנים אחרי זה ונראה לי שהם, סך הכל, התבגרו לאנשים דיי נורמלים. אבל יש דברים שקשה לי לשכוח ואני אף פעם לא אסלח באמת). יום אחד, זה הגיע לאלימות. תפיסה בחולצה שלי יכולה להיחשב לאלימות או לא, תלוי את מי שואלים, אבל אני ראיתי הזדמנות שאני יכול לנצל. ידעתי מספיק קראטה באותו הזמן כדי לדעת מה לעשות. תפסתי עם היד ההפוכה, לחצתי, סובבתי והורדתי. כך נוצר המצב שבו הילד הגדול שכולם החשיבו כמנהיג היה נעול אצלי עם יד הפוכה כך שכל תנועה שלו רק הכאיבה לו יותר. ידעתי שאני לא אוכל להחזיק אותו ככה, ואת כל החברים שלו בטווח, עד בחינת הבגרות האחרונה אז השתמשתי בהזדמנות כדי להזהיר אותם ולנסות לשכנע אותם, קצת בכוח, שיפסיקו להציק לי. ולבסוף שחררתי.
עכשיו, אני יודע שזה לא המסר שנהוג להעביר לדור הצעיר. נהוג להגיד שצריך להיות פצפיסטים ואלימות לא פותרת כלום. בתגובה לזה אני פונה שוב לספר החכם מאוד – Starship Troopers – ומה שלו יש להגיד על אלימות. בקצרה, המסר שאני חושב שצריך להעביר הוא “תלמדו להגן על עצמכם”, לא משנה איך, לא משנה באיזו צורה, אבל תלמדו משהו שייתן לכם את הביטחון ואת הידיעה שאם המצב מדרדר אז יש מה לעשות. כי מה שבאמת חשוב בללמוד אלימות מבוקרת הוא הביטחון. אני כרגע יודע שאם יבוא מולי בן אדם ממוצע עם הכוונה להפעיל אלימות אז אני יכול, במקרה הטוב, לשתק אותו ללילה, ובמקרה הגרוע, לשים אותו בבית חולים לשבועיים. והידיעה של כמה נזק אני מסוגל לגרום נותנת לי את הביטחון והנטייה לא להגיע לשם. ואני בטוח שמי שבא מולי מסוגל לראות את זה ולדעת שאיתי לא מתעסקים סתם.
אחרי הפעם ההיא בתיכון, אותו ילד החזיק את היד שלו לכמה דקות והוא כנראה גם הרגיש אותה כל אותו היום. ההצקות המילוליות לא הפסיקו עד שסיימתי את התיכון. אבל הם לא התקרבו אליי מאז.
Posted in Art, Maayan, No Category, School, Stories of My Life by Eran with 3 comments.
I know how you feel. been there too. its crude but it works.
PS
Star ship troopers assumes an enemy worth fighting to kill with a clear conscience. that’s a problem in everyday life- where the one you fight is another human- and theoretically you could use other methods instead of fighting.
that being said… bullies can always choose not to bully, the one being bullied cannot choose not to be harassed… the possible solutions are more limited from that perspective. hitting back is a valid solution… assuming the bully will back off from then on… and assuming you are willing to suffer the cost of society frowning at your misbehavior. the bully already decided to ignore the society cost.
basically its a tactical question, and kids solve it everyday, within the average levels of fuss.
we should give kids more credit for also being evolutionarily developed creatures.
hehe.
Most bullies, by trope and by my experience, will back off once you show them you can retaliate. Most bullies prey on people who don’t react.
But you don’t always have to explode with violence. What I did was basically show that I can also inflict discomfort. They stop being physical after that. They didn’t stop being verbal because I’m not the kind of person to inflict that.