As Close As I Came to Violence

נכון לזמן כתיבת שורות אלו בדיוק סיימתי לשמוע את הסיפור Red Card. זה הוא סיפור, שנשמע לי כל כך מוכר שאני בטוח שכבר שמעתי אותו איפה שהוא קודם, על עולם בו הממשלה שולחת מספר מוגבל של ‘כרטיסים אדומים’ לאזרחים פשוטים, כרטיסים שמאפשרים לכל אחד לבצע רצח אחד בלי שום השלכות. הסיפור מעניין ודיי מומלץ אבל הסיבה שאני כותב היא מה שאליסטר סטוארט אומר אחרי הסיפור, על מערכת היחסים שלו עם אלימות וכמה הוא התקרב אליה.

כמו לכל אחד, גם לי היו התקלויות עם ילדים גדולים ומעצבנים ממני כשהייתי קטן. מקרה אחד, שאני חושב שכבר סיפרתי עליו, היה עם ילד גדול ממני בשנה שבגלל צירוף מקרים, וכנראה שמוח מעט חולה, התחיל רצף נקמות נגדי שכלל, בשלב מסוים, להרביץ לי עם מטאטא. הייתי בכיתה ד’ אז ההיכרות שלי עם הגנה עצמית כללה בעיקר סרטי פעולה של ג’קי צ’אן וז’אן קלוד ואן דם ולכן לא ממש התנגדתי. ובעוד למדתי קצת (ממש קצת) קראטה עוד לפני, זאת כנראה הייתה הנקודה בה החלטתי שאני אקח אומנויות לחימה מעט יותר ברצינות.

כשהייתי בכיתה ז’ וח’ היו לי גם התקלויות עם ילדים גדולים ממני. תמיד ניסיתי וגם לרוב הצלחתי לנטרל את הבעיות האלו עם מילים אבל חלק מהפעמים הגיעו לדחיפות אם כי אף פעם באמת הוכיתי. אני חושב שסבלתי מיותר בעיות בריונות מהממוצע אבל אני גם חושב ששרדתי את בית הספר בצורה לא רעה.

פעם אחת, לקראת סוף גילאי העשרה תחילת העשרים – לא זוכר במדויק, נסעתי עם ידיד שלי לראות סרט. בדרך חזרה עקבה אחרינו מכונית. הם עקפו אותנו ואז האיטו אז עקפנו אותם וחוזר חלילה. עד שהגענו לבית שאן ושם עצרנו והם יצאו מהמכונית והגיעו עלינו. הם זיינו לנו את השכל על זה שהם משטרה (הם בשום רגע לא הזדהו) ואנחנו נסענו לא כמו שצריך. ולמרות שרק מאוחר יותר חשבתי להגיד שכל עוד הם לא מזדהים כמשטרה הם עדיין זוג פרחחים עם יותר מדי זמן פנוי, באותו הרגע רק חשבתי על מה אני אעשה עם הם ינסו להפעיל עלינו אלימות, הכנתי את עצמי. אבל שום דבר לא קרה. אחרי שניסו להפחיד אותנו, הם הלכו ואנחנו המשכנו בדרכנו הביתה.

מהרגע שהתחלתי ללמוד דאיטו-ריו, היו לי המון קרבות דמה. זאת אומרת, הייתה אלימות אבל אני לא מחשיב את זה אם זה היה חלק מאימון. מאז קרו לי כמה מקרים שבהם ראיתי מצב שעלול להתפתח לאלימות והכנתי את עצמי אבל לא באמת קרה משהו אז אי אפשר להחשיב את זה. למשל, פעם אחת חזרתי באוטובוס בלילה מתל אביב ובאחת התחנות איזה שתוי אחד ירד אל הכביש ונעמד מול האוטובוס. חששתי שאולי הוא יהיה אלים אבל מישהו דיבר איתו והחזיר אותו חזרה למדרכה. הכי הרבה אלימות שהופעלה נגדי בהקשר הזה היה אימון גדול אחד שבו גם חיזקנו את הבטן (50-100-יותר אגרופים לבטן) וגם התאמנו בלהתחמק מחרבות (שינאיי במכה יורדת) עד שהיה לי סימן סגול-שחור גדול ויפה על הכתף. אבל שוב, לא מחשיב את זה.

גם בצבא היו לי כמה התקלויות אבל לא משהו שבאמת התפתח לאלימות. המקרה הכי גרוע היה כשסתם התאבקתי עם משהו בשביל הכיף. אבל הוא היה ג’ודייקא טוב מאוד ולא היה לי הרבה סיכוי. לטובתי אפשר לציין שבערך באמצע השירות שלי היכרתי מישהו שהיה איתי בפלוגה שהיה ענק חביב, שחקן רוגבי, והתיידדנו אז יכולתי לסמוך על כך שהוא יהיה בצד שלי.

אבל אם אני חייב לציין את הפעם שבו הכי התקרבתי לאלימות ממשית אז אני אספר על מקרה אחד שהיה לי בתיכון. בתיכון הייתי כבר שבע-שמונה שנים עם, פחות או יותר, אותה קבוצת אנשים. כולם הכירו את כולם. כולם ידעו שאני אחד מה”חנונים”. בתרגום להיום זה אומר שאני אהבתי לקרוא וללמוד, אהבתי מחשבים והייתי, בדרך כלל, מאוד מאוד טוב בזה והמורים חיבבו אותי. ולכן, כצפוי מילדי תיכון, היו אלו שהפכו את להציק לי לתחביב. רוב הזמן סבלתי בשקט, מדי פעם ניסיתי להחזיר, בעיקר על ידי ציון בקול רם את הרמה הנמוכה של האינטליגנציה והכישורים החברתיים והדיפלומטיים שלהם (הערה צדדית: פגשתי חלק מהם כמה וכמה שנים אחרי זה ונראה לי שהם, סך הכל, התבגרו לאנשים דיי נורמלים. אבל יש דברים שקשה לי לשכוח ואני אף פעם לא אסלח באמת). יום אחד, זה הגיע לאלימות. תפיסה בחולצה שלי יכולה להיחשב לאלימות או לא, תלוי את מי שואלים, אבל אני ראיתי הזדמנות שאני יכול לנצל. ידעתי מספיק קראטה באותו הזמן כדי לדעת מה לעשות. תפסתי עם היד ההפוכה, לחצתי, סובבתי והורדתי. כך נוצר המצב שבו הילד הגדול שכולם החשיבו כמנהיג היה נעול אצלי עם יד הפוכה כך שכל תנועה שלו רק הכאיבה לו יותר. ידעתי שאני לא אוכל להחזיק אותו ככה, ואת כל החברים שלו בטווח, עד בחינת הבגרות האחרונה אז השתמשתי בהזדמנות כדי להזהיר אותם ולנסות לשכנע אותם, קצת בכוח, שיפסיקו להציק לי. ולבסוף שחררתי.

עכשיו, אני יודע שזה לא המסר שנהוג להעביר לדור הצעיר. נהוג להגיד שצריך להיות פצפיסטים ואלימות לא פותרת כלום. בתגובה לזה אני פונה שוב לספר החכם מאוד – Starship Troopers – ומה שלו יש להגיד על אלימות. בקצרה, המסר שאני חושב שצריך להעביר הוא “תלמדו להגן על עצמכם”, לא משנה איך, לא משנה באיזו צורה, אבל תלמדו משהו שייתן לכם את הביטחון ואת הידיעה שאם המצב מדרדר אז יש מה לעשות. כי מה שבאמת חשוב בללמוד אלימות מבוקרת הוא הביטחון. אני כרגע יודע שאם יבוא מולי בן אדם ממוצע עם הכוונה להפעיל אלימות אז אני יכול, במקרה הטוב, לשתק אותו ללילה, ובמקרה הגרוע, לשים אותו בבית חולים לשבועיים. והידיעה של כמה נזק אני מסוגל לגרום נותנת לי את הביטחון והנטייה לא להגיע לשם. ואני בטוח שמי שבא מולי מסוגל לראות את זה ולדעת שאיתי לא מתעסקים סתם.

אחרי הפעם ההיא בתיכון, אותו ילד החזיק את היד שלו לכמה דקות והוא כנראה גם הרגיש אותה כל אותו היום. ההצקות המילוליות לא הפסיקו עד שסיימתי את התיכון. אבל הם לא התקרבו אליי מאז.


Posted in Art, Life, Maayan, School, Stories of My Life by with 3 comments.

You’ll be Safe Here

One of the most beautiful and touching pieces of art I’ve seen lately.

Check out the Guide.

And in my list of “Awesome to See There”: Lion-o, Gizmo, Robocop, Speed Racer, Captain Planet, Spike Spiegel, Rufus, Tom Strong, Colonel O’Neill, Marty McFly, Dr. Venkman.


Posted in Art, Geekdom by with comments disabled.

אמינות זה חשוב

אמינות זה חשוב לי בכל דבר שאני עושה. אם אני רואה סרט, קורא ספר, כותב סיפור או משחק והמכניקה המוצגת לא אמינה, לא עקבית או פשוט סותרת את מה שאני יודע שנכון, זה מפריע לי. זה מנתק אותי מהסיפור ופוגע ביכולת שלי להיכנס לעולם ולרוב גם באינטליגנציה שלי. וכשזה קורה מספיק פעמים ברציפות, אני מפסיק.

בהארי פוטר זה הפריע לי אבל באמת חשבתי על זה רק לאחר שסיימתי.

בלופר זה מאוד הפריע לי כך שהתחלתי לרטון מיד כשהסרט הסתיים.

ואז לאחרונה הרמתי את Batman – Book of the Dead וזה כל כך הפריע לי שהפסקתי באמצע.

Book of the Dead נחשב ל-DC Elseworld. זה גרסה אלטרנטיבית לבאטמן בו מרת’ה ותומס היו עדיין מאוד עשירים אבל ארכיאולוגים בתחביבם העיקרי. והם נרצחו בגלל איזו שהיא קונספירציה מסובכת שקשורה לאוצר ידע אדיר שהושאר במצריים ואיזה שהוא אל עטלף עתיק. זה מתחיל עם קצת זכרונות של ברוס וויין, קצת הסברים מעורפלים על מה קרה לפני 14,000 שנה וארכיאולוגית צעירה שמגיעה לאחוזה כדי לשכנע את ברוס לממן לה את המחקר שהוא בכל מקרה התכוון לבצע בעצמו.

ופה זה התחיל לעצבן. יש פה מעט ספוילרים אבל הם ברורים לחלוטין מ-20 העמודים הראשונים. אז בסדר, אטלנטיס הייתה קיימת והתושבים היו חייזרים מכוכב לכת אחר והם השאירו דברים למאיה ולמצרים ובגלל זה יש פרמידות גם באפריקה וגם בדרום אמריקה. והיה שם איזה שהוא ריב בין [הכנס שם של אל מצרי] ובין [הכנס שם של אל מצרי אחר] ובלה בלה אל עטלף. בסדר. ואז הארכיאולוגית התחילה לפלוט שטויות על המאיה שצריכות להיות שטויות ברורות לכל אדם עם הגיון בריא ובטח שבטח לכל ארכיאולוג. גם ב-1999 (שנת ההוצאה), זה לא תירוץ. אז היו שטויות על המאיה שכן צפו את סוף העולם והתלכדות כוכבי לכת וכבר שכחתי את השאר בין ערפל העצבנות.

עכשיו, אני יודע שלפעמים אני מגזים ולשחקנים שלי לא באמת אכפת אם השמות של הכנופיות שאני נותן באמת היו קיימות בבולטימור בשנות השמונים או שהארבע יחידות שאני בוחר הן באמת הכי מובחרות שיש לצבא הממלכה המאוחדת או שהן רק נשמעות מגניב. אבל לי זה חשוב. לי זה חשוב לדעת את זה. וגם אם הוא לא משתמש בזה ישירות, מי שכותב את הסיפור צריך לדעת את זה ולהראות שהוא יודע את זה. אבל גם אם לא. בשום פנים ואופן הוא לא צריך להראות שהוא לא יודע על מה הוא מדבר, שהוא אפילו לא טרח לעשות מחקר בסיסי כדי לוודא את העובדות שהוא פולט.

בגלל זה אני מאוד מעריך את טים פאוורס. הוא כותב פנטזיה אורבנית אבל הוא מקפיד על אירועים ומקומות ושהכל מתחבר ביחד. ולכן, כשקוראים את הספרים שלו, אם לוקחים מהם רק את האירועים הם נראים כמו צירוף מקרים מעניין אבל אם מוסיפים לזה את הפנטזיה אז פתאום זה נשמע כמו הסבר שמדביק את הכל ביחד. ועל דברים כאלו אני משתדל להקפיד, שהגיוני שצלף הגיע מהיחידה הזאת והגיוני שהדמות הזאת התגייסה בתאריך הזה. כי אולי זה מופיע לשבריר שנייה אבל האבן הקטנה הזאת חזקה כמו כל שאר הבניין.

כי בשבילי, ניצחון במשחק הזה אומר שהבאת את כל המשתתפים (הקוראים/צופים) אל הסוף בהנאה. אם איבדת כמה כי זה לא מעניין אותם או שהם לא אוהבים את הכיוון שלקחת, בסדר. לא נורא. אם איבדת אחד בגלל שהוא לא מסוגל להאמין לך שמה שאתה אומר זה סביר, הפסדת.


Posted in Art, Practice, Reviews, Role-Playing, Thinking Out Loud by with comments disabled.

The Power of a Dog

זה ארוך אבל קחו את הזמן לקרוא את זה.

אז כן. זה הכוח של כלב. לפעמים אני חושב על האם אנחנו מתייחסים לכלבים שלנו מספיק טוב. האם אנחנו בכלל מסוגלים להחזיר להם את כמות האהבה שהם נותנים לנו. ואני מנסה.

זה גם גורם לי לחשוב על המחזוריות של כל הענין. מוצארט כרגע בן שנה וחצי. אם יהיה לנו מזל אז הילד שלנו ידע להגיד ‘כלב’ גם אם לא ‘מוצארט’ כשיגיע זמנו. ואני יודע את זה. וידעתי את זה כשלקחנו אותו. ואני עדיין אדע את זה כשיגיע הזמן שלו. ואני אדע את זה שנגיע שוב לצער בעלי חיים לחפש הולך על ארבע חדש להוסיף אל המשפחה שלנו. ואנחנו נמשיך לעשות את זה לעצמנו. כי כל מה שבאמצע שווה את מה שבסוף. גם אם הבסוף הזה מחלחל קצת אל האמצע כשאני, כמו עכשיו, נזכר בכלבים שהיו לי, בכלבים שהכרתי, ועכשיו כבר אינם.

כי גם עם אנשים שמאוד קרובים אליך יכול לקרות שהם ישנאו אותך, גם אם רק לרגע, אבל כלב תמיד יאהב אותך בלי שום תנאים.


Posted in Art, Humanity, Life, Thinking Out Loud by with comments disabled.

A Lotus Quasi-Loop

 

I keep expecting the universe to collapse but this tastes so good I don’t care…


Posted in Art, Life, Memes and Stuff, Mixing, Weird by with comments disabled.

Have Some Spare Time Before Next Semester

Now that I am unemployed.

So I’m actually taking the time to advance some creative projects and taking an online HTML5 course.

The main idea, goal and motivation? Achieving Flow.


Posted in Art, From the Writing Desk, Life by with 2 comments.

Trying My Hand at Artistic Photography

Besides, I had a test today. I’ll spare the thoughts until I’ll get my grades.

 


Posted in Art, Life by with 2 comments.

Texts from VS2012 – wstring


Posted in Art, IT, Life, Memes and Stuff, Programming by with comments disabled.

Texts from VS2012 – Value for Attribute


Posted in Art, IT, Life, Memes and Stuff by with comments disabled.

Evans Blue

Are a band I got reacquainted with during my rerun of my favourite songs. I don’t know how they got there but I suppose I found them through the “radio” feature and decided they were cool enough. And after listening to all their albums, I have to say they are very cool. If you like hard rock with a tinge of thrash, you’ll like them.

Here is a sample of my favourites among them.

 


Posted in Art, Reviews by with comments disabled.