Gifted – Avatar: Prologue / מחוננים – אואטר: פרולוג

“אתה יודע מי אנחנו?”
“בטח. צמרת. יחידת המחוננים של צה”ל. אתם מגייסים אותי כי כל המחוננים מתגייסים לצמרת. ואם אני אתנגד אז יש מקום קטן וחשוך שבו תשימו אותי. דרך אגב, ציפיתי למקום חשוך ומעורפל עם מנורה אחת מתנדנדת. למה אנחנו בבית הספר?”
איתן הסתכל מסביב. הוא ישב בחדר של כיתה י’ בבית הספר למחוננים מרכז, כמה קומות מתחת לדיזינגוף סנטר. אור יום מלאכותי הוזרם למטה דרך חלונות-דמה. כל הכיסאות חוץ מאלו בהם השתמשו היו ערומים על גבי השולחנות שלהם. מעבר לשולחן ישבה אישה בבגדים אזרחיים וגם הגבר והאישה שעמדו מאחוריה נראו כמו כל זוג בני עשרים ומשהו שהיה מסתובב בקניון כמה עשרות מטרים מעליהם.
“כן,” אמרה האישה. “לא. זה מורכב יותר מזה. וזה,” היא החוותה סביבה, “כי חשבנו שקצת נורמליות תעזור לך לעכל את מה שאנחנו צריכים ממך.”
“מה אתם צריכים? ומה זאת אומרת, לא?”
“בחזרה להערה הראשונה שלך,” היא נשענה קדימה ומיקדה באיתן את מבטה, “אנחנו צמרת וגם לא. ולא כל המחוננים מתגייסים לצמרת. חלקם נפקדים, כמו מכל יחידה. אבל אי אפשר לשלוח כל אחד לתפוס מחונן. בשביל זה אנחנו קיימים. אנחנו הסוד המלוכלך שאפילו צמרת מעדיפה לא לדבר עליו. אנחנו מוצאים מחוננים לפני שהם מגלים את עצמם לעולם. אנחנו תופסים מחוננים שנפקדים. אנחנו משטרים מחוננים שמשתמשים ביכולות שלהם לרעה. אנחנו שומרים על הציבור מאלו שהם לא יודעים שצריך להיזהר מהם. לצמרת אין מנדט לפעול בתוך אוכלוסיית ישראל האזרחית. לנו יש. ברוך הבא לנוטרים.”
“אבל למה אתם רוצים אותי?” איתן נאנח ונשען לאחור. “כל מה שאני מסוגל לעשות זה להחליף גוף עם הבחורה שאני מנשק ואז לעשות את זה בחזרה.”
כל השלושה חייכו באותו הזמן והאישה שמולו ענתה לו. “אנחנו חושבים שיש לך פוטנציאל לכל כך הרבה יותר מזה.”

“You know who we are?”
“Sure. Tzameret, the IDF Gifted Unit. You’re recruiting me because all Gifted join Tzameret. And if I resist, there’s a small dark place you can put me in. By the way, I was expecting a small dark room with cigarette smoke and one dangling lamp. Why are we in school?”
Eitan looked around. They were in the 10th grade class room of the central Gifted high school, several floors below Dizingoff Center. Artificial day light was streaming in through faux windows. All the chairs, except the two they were using, where flipped over on their respective desks. Across the desk from him sat a woman in civilian clothes with tied back black hair and a serious look. The man and woman behind her also looked like any 20 something year olds that could be walking around the mall only several tens of meters above them. He had short but flowing dirty blonde hair and looked a little gaunt. She looked fuller, with short blonde hair and an expressionless face.
“Yes,” The woman said. “No. It’s actually more complicated than that. And this,” she gestured around her, “because we found some normality helps on these occasions.”
“Ok. So what is this? And what is the ‘no’ for?”
“Back to your first comment,” She leaned forward and focused her gaze on Eitan. “We’re kind of Tzameret but also not. And not all Gifted join Tzameret. Some go AWOL, like every unit. But you can’t send just anyone to catch a Gifted. That’s what we’re for. We’re the dirty secret that even Tzameret prefers not to acknowledge. We find Gifted before they blow the secret. We catch AWOL Gifted. We police Gifted who misuse their gifts. We protect the public from those they don’t know they need protecting from. Tzameret doesn’t have authority to operate inside Israel civilian population. We do. Welcome to the Notrim.”
“But why do you want me?” Eitan sighed and leaned back. “All I can do is switch bodies with the girl I’m kissing and then switch back.”
All three of them smiled at the same time. The woman sitting opposite him answered, “We think you have the potential for so much more.”


Posted in Art, From the Writing Desk, Stories and tagged , , , by with comments disabled.