מחוננים – אואטר: החייט, חלק ה’
“אתם רוצים לעשות מה?” דוקטור ליבנשטיין שאל בתדהמה הכי גדולה שיכול לגייס הרופא שעובד עם מחוננים כבר כמה שנים טובות.
“אני לא רוצה. הדממה הציע,” אואטר אמר.
כולם הסתכלו על המחונן הגבוה הצנום.
“לא גררתי אותו לפה בכוח עם גרזן. רק העליתי רעיון! אנחנו מנסים להוריד את המשקל שלו כדי שיתאים יותר לילדה קטנה אז תהיתי אם אפשר לעשות את זה מהר יותר. אני לא יודע אם הוא יכול להתרפא מזה!”
“אתם מבינים כמה זה אידיוטי, נכון?” הרופא אמר והחליק לאחור בכסאו עד השולחן, שם את מרפקו עליו ואת ראשו בידו.
“ובכן…” הדף הוסיפה.
“בגלל זה רציתי לבוא לפה לדבר איתך קודם,” סטטית אמרה. “מה אתה חושב? זה משהו שאפשר לעשות?”
“לא. זה לא אידיוטי בגלל הנזק שאתם רוצים לגרום לו. זה אידיוטי כי יש דרך הרבה יותר טובה!”
כולם הביטו בו בשקיקה, מחכים למילים הבאות.
“מה שאואטר מסוגל לעשות זה לא שינוי הצד החיצוני של העור שלו. הבלוטה שמאפשרת לו שינוי צורה עובדת כמו אוסף של מיליוני תאים מיוחדים, כמו התאים הלבנים שלכם שמסתובבים בגוף וצדים בקטריות, רק אלו עוברים על כל הגוף שלו מהחוץ פנימה ולא רק משכתבים את האפיגנטיקה שלו בכל תא אלא גם מסוגלים לשכתב את החומר האורגני שלו בטווח מספיק גדול בשביל לייצר בגדים. בסדר?”
“אה…” אואטר ניסה לעקוב.
“או…” הדממה אמר.
סטטית נתנה לו כאפה לאחורי הראש.
הדף התחילה לצחוק. “הייתי צריכה לדעת שמי שאמור להיות הכי חכם מבינינו הוא הכי דביל!”
“מעולם לא טענתי שאני הכי חכם,” הדממה הרים את ידיו בהגנתיות.
אואטר עמד במרכז חדר הבדיקה, על המשקל שהזיזו לשם. הוא הוריד את החולצה שלו. ליבנשטיין עמד מאחוריו עם מחברת וכתב הערות מדי פעם. סטטית והדממה עמדו סביבו והסתכלו על התהליך. הדף נשענה על הקיר ליד הדלת, אכלה גזר בביסים קטנים, וניסתה ללעוס בשקט.
ליבנשטיין נשען קדימה והזיז משקולת על המשקל. “130 גרם,” הוא אמר. “עכשיו תנסה ליצור משהו כבד כמו… מעיל רכיבה.”
“אוקיי,” אואטר אמר והתנער ממשהו בלתי נראה, מסיים במשיכת כתפיים גדולה, בזמן שנוזל כסוף יצא מהעור שלו לכל רוחב כתפיו, בסיס צווארו, והטרפז. הנוזל כיסה אותו עד קצוות האצבעות ועד קו המכנסיים. נראה שהוא מתנפח קצת ואז הנוזל החל להיספג חזרה אל תוך הגוף שלו, משאיר מאחורה מעיל עור גדול עם שפיצים מתכתיים על הכתפיים וצווארון שמגיע כמעט עד הסנטר. מתחת למעיל הפתוח, אואטר לבש חולצה שחורה עם גולגולת גדולה מוציאה לשון עליה מקושטת בורדים, נחשים, וכנפיים.
“עיצוב מגניב,” הדף אמרה באגביות בזמן שליבנשטיין נשען שוב להסתכל על המשקל.
“אם היה שינוי במשקל, המכשיר הזה לא מסוגל למדוד אותו,” הדוקטור אמר לכולם. “אני חושב שראיתי את המאזניים זזות אבל אני לא בטוח במאה אחוז. טוב, תוריד את המעיל.”
אואטר פשט את המעיל והחולצה וזרק אותם לאותו מקום כמו החולצה הקודמת. ליבנשטיין בחן את המשקל שוב. הוא הזיז את המשקולות הקטנות עד שהמאזניים התאזנו שוב ואז כתב במחברת שלו.
“קילוגרם ושבע מאות חמישים ואחת גרם,” הוא אמר. “קצת קל בשביל מעיל רכיבה רציני. אתה יכול להשתדל יותר,” הוא נתן אגרוף קל ואיטי לכתף של אואטר, רק כדי להדגיש את הנקודה. “אבל אני חושב שהבנתם.”
“זה ממש מטריד,” הדף אמרה ונגסה שוב בגזר שלה.
“לא באמת הייתי בטוח שזה יעבוד,” הדממה הוסיף, פרצופו מביע את ההפתעה גם בשביל עצמו וגם בשביל הדף.
“זה נותן לנו כל כך הרבה אפשרויות…” סטטית אמרה וחיככה יד בסנטרה.
“אני מאוד מאוד מקווה שזה הפיך,” אואטר אמר, מסתכל על כולם מלמטה. הוא עדיין עמד על המשקל שהראה 31 קילוגרמים ו-320 גרם. הוא היה בגובה של קצת יותר ממטר. הוא ניסה לסדר מחדש את המסה שלו כדי שלא יהיה גוצי ושמנמן מדי אבל זה בכל מקרה היה מוזר. בצד החדר הייתה ערמה של מעילי עור בגדלים שונים.
“בואו. יש לנו תוכניות רציניות לעשות,” סטטית אמרה בהחלטיות ויצאה מהחדר. הדממה עשה פרצוף לא בטוח אלא זורם עם מה שמפקדת הצוות אומרת.
כששניהם יצאו, הדף המשיכה להסתכל על אואטר. “רק תשמור על עצמך. בסדר?” היא אמרה, בגילוי רגש שלא הרבה ראו. היא הנידה בראשה בתנועה קצרה וחדה, מביעה שאמרה את מה שרצתה וזה היה נכון ומתאים והיה יכולה ללכת עכשיו.
אואטר נשאר על המשקל ופנה אל דוקטור ליבנשטיין. “תשמור את…” הוא הסתכל אל ערימת המעילים, “מה שזה לא יהיה. אני כנראה אצטרך אותם בחזרה.”
“אין בעיה,” ליבנשטיין אמר.
הוא עקב במבטו אחר המחונן משנה הצורה שייצר לעצמו חולצה פשוטה בדרך החוצה. הוא הסתובב אל ערימת המעילים ובחן אותה לעוד רגע ארוך. הוא התגלגל אחורה לאורך שולחנו, הרים את שפופרת הטלפון והקיש מספר שהוא יודע היטב. הוא הסתובב ימינה ושמאלה בכסאו לעוד כמה שניות עד שהצד השני ענה.
“דפנה,” הוא אמר לטלפון. “זה מנשה. יש לי משהו שאני רוצה שתבדקי.”
Posted in No Category and tagged Avatar, Gifted, Stories, Tailor by Eran with comments disabled.