חצי פנסיון
בסוף השבוע שעבר הייתי ב”מסיבת הילד החדש” של בן-דוד שלי. בסוף השבוע האחרון נסעתי, אחרי מסיבת יום הולדת לדודה של אבא, לבקר את ההורים של ארוסתו של אחי.
הרגשתי על הפנים כל היום, כנראה בגלל שהיה לי קר בלילה, וניסיתי גם לפתור שאלות בחדוו”א, מה שסביר להניח שלא תרם לכאב הראש. אז לא הייתי מסמר המסיבה בבוקר יום ההולדת אבל המצב קצת התבהר לכיוון הצהריים. ההורים של קרן מאוד נחמדים ומאוד פולניים ואני לא אומר זה כדבר רע כי גם אני מאה אחוז פולני כמה אחורה שאני יודע. חזרנו הביתה כמעט שלוש שעות מאוחר יותר מהתכנון המקורי אז כנראה שהיה כיף.
אבל למה אני משווה את זה לסוף השבוע שעבר ולמה הכותרת? כאן נכנסת גם הסיבה למה ההודעה הזאת מקוטלגת תחת Stories of My Life. גם ביום שישי שלפני האחרון וגם ביום שבת הזה, אכלתי קצת ארוחת בוקר והגעתי לארוחת צהריים ענקית, ארוחת צהריים שגרמה לי לרצות לוותר לחלוטין על ארוחת הערב. גם בגלל השעה, בעיקר בגלל הכמות. ניסיתי לאכול קצת מכל דבר, גם הפעם וגם בפעם הקודמת, אבל בסוף הייתי בעיקר מפוצץ, תשוש ועם התחלה של בחילה. למזלי הצלחתי לשרוד את הנסיעה הביתה.
אבל מה הקשר לכותרת? אז הנה סיפור מהחיים.
זה היה בצבא, פחות או יותר בסוף השנה הראשונה שלי בשירות. הייתה לי רגילה שחיכתה לי כבר הרבה זמן ובנוסף, לא הרבה אחרי שהצטרפתי לגדוד, הביאו לנו מתנה יפה. הגיע תורם חביב והציע לקחת 30-40 חיילים מהגדוד לנופש של שבוע באילת. כמובן שקפצתי על ההזדמנות. אז סידרתי לעצמי את הרגילה בדיוק לפני הנופש. את הרגילה ניצלתי לעשות את ניתוח הלייזר להסרת משקפיים (שגם עליו יש סיפור אם רוצים לפעם אחרת) והגעתי ממנה ישירות לנמל תל-אביב שממנו יצאנו לאילת.
בסוף התברר שלעשות את הניתוח לפני נופש באילת אולי לא היה הרעיון הכי טוב בעולם, בעיקר בגלל שאחת מהאזהרות בסוף הניתוח הייתה: “לא לשחות/לצלול/לחשוף את העיניים ליותר ממקלחת עד שעבר חודש”. או משהו כזה. אז הייתי צריך לוותר על הבריכה.
חוץ מזה, אילת לא נורא מעניינת. יש כל מיני מקומות מעניינים לבקר בהם אבל לא יותר מדי וברגע שמיצינו את זה, אין עוד הרבה מה לעשות. לאילת צריך לבוא עם הרצון, הכוח והיכולת לצלול או לגלוש או לצאת לסקי מים. אחרת, כמות הדברים המעניינים שאפשר לעשות, לתייר שלא מחשיב שתייה עד שיכרון חושים כיף, יורדת כמעט לאפס.
אבל הלקח העיקרי שלמדתי מהנופש באילת הוא מה זה “חצי פנסיון” ולמה זה רעיון טוב. חצי פנסיון אומר שמגישים לך ארוחת בוקר וארוחת ערב, את הצהריים אתה יכול לחפש לבד. אבל לקח לי יום אחד להבין למה לא צריך יותר מארוחת בוקר וארוחת ערב.
ארוחת הבוקר הייתה בחדר בגודל של אולם אירועים קטן כשמספר שולחנות מצומצם היווה את מרכזו ולכל הקירות היו מוצמדים שולחנות מלאים בסוגי לחם, גבינות, ביצים, ירקות ופחות או יותר כל דבר שיכול להחשב ארוחת בוקר בכל מקום בעולם. לקחתי קצת מכל דבר, רק כדי לטעום… ולא הרגשתי צורך לאכול שוב עד הערב. בערב הגישו לנו לרוב תאילנדי מוקפץ ובקר ועוף ועוד הרבה דברים טעימים אחרים ואחרי דבר כזה בדרך כלל היינו נופלים למיטה וזהו.
אז הלקח הכולל הוא שאם הולכים לאירוע גדול שנעזר בקייטרינג אז לא לאכול יותר מדי מהמתאבנים (אלא אם כן הם טורטילות ממש טעימות) וגם לא להרבות במנות העיקריות כי בסוף יבואו הקינוחים הנהדרים עם סלט פירות בשמנת ועוגה קטנה שהיא רק כיסוי לגוש שוקולד נוזלי ועוגת תפוחים שנמסה בפה ו…. You get the picture.
Posted in No Category, Stories of My Life by Eran with 2 comments.
no… I demand more details regarding the desserts, please continue
היה גם סלט פירות שנראה כמו צף על מצע גבינה וערימה של כדורי שוקולד משלוש סוגים.