Remember Remember…

This is usually the day we remember The Gun Powder Treason and Plot, a staple of civil disobedience and unrest. It is good to remember that it is not only our privilege but our duty to take responsibility for our state and how it’s run. And we’re not talking only about elections.

It is also the day I remember Yitzhak Rabin, now dead for two decades, who is still, in my opinion, the last decent leader we had in this country. And no one has yet been able to fill his shoes.

And this year, because the previous two were recurring topics of conversation between us, I remember Keren Embar. She wasn’t here last November too. I regret we can never have those conversations again.

I don’t have time or presence of mind to write any more but check past November 5th post for ramblings of the same nature.

Posted in Humanity, Life, Life Lessons, Philosophy, Practice, Thinking Out Loud by with comments disabled.

Here I Come to Wreck Your Day

Remembered Mighty Mouse a little while back. Thought of watching it again, for old times’ sake. Found the old series. Found The New Adventures. Watched an episode of each.

Remembered my Transformers experience, decided to let this childhood memory stay just a childhood memory and discarded the rest of the episodes.

But SWAT Kats is still awesome. And I’ve been told ThunderCats didn’t age well. And now I’m wondering about Samurai Pizza Cats.

Posted in Art, Geekdom, Life, Life Lessons, Thinking Out Loud by with 2 comments.

FPS Games Enhance Your Brain

האנשים עם הפיות הכי גדולים אוהבים להגיד כי משחקי מחשב, במיוחד משחקים אלימים ובמיוחד שבמיוחד משחקי יריות מגוף ראשון, משחיתים את הנוער ומובילים לאלימות. האנשים שבדקו וחקרו מצאו כי אין שום קשר בין משחקי מחשב (או כל מדיה) לאלימות. האנשים שקרובים לנושא ויודעים על מה הם מדברים אומרים כי הציבור הכללי לא מאמין לשטויות האלו (הראשונות, לא המחקרים). ועכשיו, כמה חוקרים מנידרלאנד (הידועה גם בכינוי החיבה הולנד) פרסמו כי לאנשים המשחקים FPSים לפחות חמש פעמים בשבוע יש זיכרון פעיל (זיכרון לטווח קצר ולחישובים מהירים) גדול יותר והמוח שלהם גמיש יותר ומסוגל לעקוב אחר יותר פריטי מידע יותר מהר מאנשים שלא משחקים בכלל.

ואני חושב על זה: עכשיו, זה מסביר הרבה. לפי ההגדרות שלי, אם אני מחלק את הזיכרון לשלבים כמו במחשב (Hard Drive, RAM, Cache) אז הכונן הקשיח שלי דפוק – מערכת חיפוש ושליפה מחורבנת, ה-RAM שלי לא רע בכלל וה-Cache שלי לפעמים גורם לפעמים ללסתות ליפול כי אנשים לא מבינים איך, ולפעמים גם מה, עשיתי. ומערכת עקיבה מצוינת אוטומטית ותת הכרתית יכולה גם להסביר טוב מאוד למה הייתי תותחן כל כך טוב.

חומר למחשבה: הילדים רוצים לשחק משחקי מחשב? תנו להם את Portal. אחרי זה את Portal 2. ואחרי זה אולי את Q.U.B.E.

Posted in Gaming, Humanity, Life Lessons, Thinking Out Loud by with comments disabled.

Today’s Lucky Ten Thousand

See first post for explanation.

And this is what we have on the table today:

  1. The Screen Saver Grace Period – is a setting in the Windows operating system that determines how many seconds you have, after the screen saver starts working, that you can stop it without incurring the penalty of having to log back in again (If you’ve set it to require password). This is located in the Registry at location: Computer\HKEY_LOCAL_MACHINE\SOFTWARE\Microsoft\Windows NT\CurrentVersion\Winlogon. It’s a string value called ScreenSaverGracePeriod and it interprets the value in seconds. If it’s not there (like in later versions), just add it exactly as I said.
  2. The Heat Sink – is the little piece of metal you find on components that tend to run very hot, like your central or graphics processors in your computer or console. It’s composed of a flat slab, to connect to the heat source, and fins extruding from it, to disperse the heat in a way that will allow maximum contact with the air around it. You blow on this with a fan and you get your basic heat evacuation mechanism. Here are some pictures of it. Also, some folks today are working on a rotating heat sink that dispenses with the use of a fan.
  3. Pedestrian Stoplights – are a curious thing. They are designed, at least in Israel, in such a fashion that when they turn red, it takes 3 seconds per lane of the crosswalk before the cars’ stoplight turns green. This is to allow the person who just got off the sidewalk to safely cross to the other side, even if they are just walking. That means two important things: One, if you arrived and the light just turned red, jog across. You will be perfectly fine. Two, in the car you can just count back from 3x[number of lanes] seconds and then time your acceleration to beat everyone else out of the gate. This, I learned from Dotan so live and learn.
  4. The Internet and the World Wide Web – are not the same thing. I’ve talked about this before. Basically, the Internet is the Interconnected Net or a top name for a set of interconnected network of networks. For example, your computer is probably connected to your home or work network. That is connected to your company network and then, or directly, your ISPs or your country’s network. That, in turn, is connected to the central backbone or immediately sitting on one of the backbones itself. The World Wide Web was invented by Tim Berners Lee while he was working at CERN. It is the protocols and semantics of the information we transmit and the representation we use to convey that information on top of the infrastructure of the internet. So, you might say that “I read on the internet” can correlate to “I read in paper” and “I read on the WWW” to “I read in the newspaper”. This one works better in Hebrew but I hope you get the point. Internet = Body, WWW = Mind. That’s it.

Posted in Life Lessons, Memes and Stuff by with comments disabled.

חרטות, למה לא

מאמר בשם Top Five Regrets of the Dying גרם לי לחשוב קצת.
מדובר בסיכום של מישהו שעבד הרבה זמן עם אנשים גוססים. מסיבות שונות, היה להם לכל היותר שבועות לחיות. והוא דיבר אותם ושאל אותם על החיים שלהם, על מה הם מתחרטים, מה הם היו עושים אחרת? אז יש המון תשובות אבל כאן מובאות חמש הנפוצות ביותר.

1) הלוואי וחייתי יותר את החיים שלי, אמיתי לעצמי, ופחות את מה שציפו ממני.
2) הלוואי ולא הייתי עובד כל כך קשה [ומפנה יותר זמן למשפחה].
3) הלוואי והיה לי את האומץ לבטא יותר את הרגשות שלי.
4) הלוואי והייתי נשאר יותר בקשר עם חברים.
5) הלוואי והייתי נותן לעצמי להיות יותר מאושר.

אני מעלה את זה כי אני חושב על הדברים האלו על בסיס דיי קבוע. חלק מהם מנחים את החיים שלי.
אחד הקווים המנחים שאני אפילו לא ממש יכול לעשות משהו נגדו זה הצורך שלי לעשות דברים בדרך שלי, גם אם זה מוזר, גם אם זה הפוך ממה שכולם עושים ולפעמים גם אם אני יודע שהדרך המקובלת יותר טובה.
אני יודע שצריך לעבוד קשה ואני מסוגל לעבודה קשה אבל בשום מצב אני לא מוכן לוותר על ‘החיים’ שלי. אני לא מוכן לוותר על משפחה וחברים והדברים שגורמים לי להרגיש יותר טוב. אני מוכן להקריב חלק למען מטרה טובה יותר אבל אני לא מוכן להפוך ל-drone.
בנושא הרגשות אני מטפל מאז בית הספר. הצבא עזר אבל אני חושב שהתרומה הכי גדולה בנושא הזה הייתה מעין. בגלל שאני סומך עליה לחלוטין ומרגיש איתה חופשי לחלוטין, אני יכול לשחרר את הרגשות. והיא גם עזרה לי לגלות אותם יותר.
אני תמיד מנסה להיות מאושר. אני לא עושה משהו אלא אם כן הוא גורם לי להרגיש טוב או שהוא שלב בדרך ללהרגיש יותר טוב. יש לי חלומות ואני מנסה להגשים אותם. אני לומד ועושה ומנסה לשפר את עצמי.

הדבר היחידי שאני אולי מתחרט עליו זה שאני לא שומר מספיק על קשר עם חברים וגם עם משפחה. וזה פשוט חבל. יש המון לחץ ומעט מדי שעות ביממה אבל זה משהו שצריך לעשות. זה בעיקר מציק לי עם חברים ותיקים שהתפזרו כל אחד לדרכו שלו. אני באמת צריך למצוא את הזמן להיפגש יותר ולבלות.

Posted in Humanity, Life, Life Lessons, Philosophy, Practice, Thinking Out Loud by with comments disabled.

Fail Early, Fail Fast

להיכשל מוקדם ולהיכשל מהר” היא מתודולוגיה מעניינת. היא כנראה נשמעת מוזר ואולי אפילו אנטי-יצרנית למי שלא מבין מה זה אומר: מה זאת אומרת להיכשל? אבל אני רוצה להצליח!
ופה אני אצטט את אדיסון. כי אולי אני לא כל כך מחבב אותו כבן אדם אבל הוא אמר כמה דברים חכמים. למשל: “אני לא יכול להגיד שנכשלתי. מצאתי עשרת אלפים דרכים בהן זה לא עובד.”
כי בדרך כלל יש עשרת אלפים דרכים בהן זה לא עובד על כל דרך או שתיים בהן זה כן עובד.

אני כותב על זה כי לאחרונה חשבתי על כך שהרבה אנשים, כולל אותי, מפחדים מכישלון מספיק כדי בכלל לא לנסות אותו כאשר אם רק ינסו אז הם אולי יצליחו. ואם יכשלו אז לא נורא, לומדים ומנסים שוב אחרת ויותר טוב.
הרי, אף אחד לא עושה כל דבר מאה אחוז בפעם הראשונה. תמיד יהיו מהמורות וכשלונות מאשר הצלחות מזהירות. וכמו שאמר אלברט לברוס בבאטמן מתחיל: “למה אנחנו נופלים? בשביל ללמוד לקום על הרגליים שוב.”

וזה בדיוק הרעיון מאחורי Fail Early, Fail Fast: אתה הולך להיכשל. אתה הולך להיכשל הרבה… קבל תיקון, אתה הולך להיכשל הרבה מאוד לפני שבאמת תצליח ותשלוט בנושא. אז כל עוד אתה נכשל, תכשל הכי מוקדם שאתה יכול, כדי שיהיה לך זמן להשתפר ולעסוק בנושא אחרי שלמדת, ותכשל מהר, כדי שתוכל לחזור מהר לניסיון הבא ולהגיע יותר מהר להצלחה.

ואני חושב שאת כל זה היו צריכים להגיד לי הרבה יותר מוקדם. את הדבר הכי קרוב לזה שאני זוכר שמעתי מאבא שלי, מעט זמן לפני הגיוס, כשהוא אמר לי שאם המדריך שואל את הפלוגה מי יכול לירות במאג אז להגיד שכן, גם אם אתה לא בטוח.
חשבתי על כל הנושא הזה כי נראה לי שבהרבה דברים שאני רוצה לעסוק בהם עכשיו, אני מאוד מאחר כי התחלתי בהם מאוחר בגלל הפחד. ולמען האמת, אני עדיין עושה את זה. עכשיו בעיקר בגלל לחץ זמן אבל עדיין. אני לא מתנדב יותר לאגודה, למרות שאני רוצה, כי אני רשימת הכישורים הנדרשים או דרישות הזמן מפחידה אותי. ואני לא מתנדב להיות סגל בכנסים או לקחת תפקיד בכיר כלשהו כי מהנסיון הקיים שלי בלארגן דברים, אני חושש שאני אדפוק את הכל. אני כרגע רק מתכנת צעיר וחדש מסיבה שאני אפילו לא יכול לחשוב עליה ואני מעולם לא הנחיתי מערכת משחק תפקידים (למרות שאני משחק כבר לפחות 14 שנים) כי פחדתי מהעול הנדרש.

אני מקווה שאני אוכל לתקן את זה בעתיד. ופה אני פותח קטגוריה חדשה באתר שאקרא לה Life Lessons: כל הדברים שאני חושב עליהם שאני חושב שהם נסיון או ידע שכדאי ללמוד ממנו לחיים טובים יותר. גם אם אני לא הספקתי ללמוד את זה. אז אני הולך גם אחורה עכשיו, לסמן את כל הרשומות הקיימות.

Posted in IT, Life Lessons, Practice, Thinking Out Loud by with 5 comments.

קומיקסים בבוקר

ב-1997 יצא סרט בשם “Murder at 1600“. זה היה סרט פעולה חביב אם כי מעט צפוי שראיתי כבר לפחות פעמיים או שלוש. טוב, זה היה סרט עם ווסלי סנייפס וגם לא כל כך מגניב כמו ‘אמנות המלחמה’ או ‘בלייד’ או ‘איש ההרס’. אבל כן היה שם קטע נהדר שאני עדיין זוכר ומיישם עד היום. ובגלל זה אני מזכיר אותו.

בקטע, הבלש ריג’ס יוצא לריצה כדי לתפוס את אלווין, אחד מהאנשים הבולטים בפרשה, בריצת הבוקר שלו תחת חיפוי השירות החשאי. הם מדברים קצת על מה קורה ומתנגשים על ענייני מדיניות וכמה רחוק אפשר לקחת מקרה רצח שהתרחש בבית הלבן. אבל זה לא רלוונטי. מה שרלוונטי הוא מה שאלווין אומר לו לפני שהוא הולך.

Alvin: “A study at Harvard determined a person’s longevity by the first thing they read in the paper.”
Regis: “I’m an obituary man.”
Alvin: “Start with the comics, you’ll live longer.”

ולכן, כל בוקר אני מתחיל עם הקומיקסים שאני אוהב מהרשת שהתאספו מאז אותו הזמן אתמול. ואני חושב שזאת אחת הרוטינות היותר טובות שאני יכול לחשוב עליהן בשביל הבוקר: לקום, שירותים, לצחצח שיניים, להכין קפה ואולי משהו לאכול ואז לשבת ולקרוא קומיקסים.

Posted in Life, Life Lessons, Practice, Stories of My Life, Thinking Out Loud by with comments disabled.

קייסי “המעניש” היינס

שמעתי על זה דרך Penny Arcade. אפשר להגיד שהם לפעמים חסרי רגישות ולא יודעים להתנצל בזמן אבל לפחות הם בעד הילדים. ועל זה אני מעריך אותם.

קייסי היינס, תלמיד בית ספר אוסטרלי הוטרד על ידי ילדים בבית ספרו במשך שנים. כן, הוא היה מבוגר יותר. כן, הוא היה גדול יותר. כן, כנראה שהמקרה הזה נופח לרמה קטסטרופלית. אבל הוא כן מעלה לתודעה הקולקטיבית בעיה רצינית שיש בבתי ספר בכל העולם. וכן, גם אני מכיר אותה ברמה האישית. ולכן, אני מסוגל להבין את מה שהוא עשה.

כמו כל גיק מבוגר, אני בטוח, גם אני סבלתי קצת התעללות בית ספרית סטנדרטית. וזאת גם הייתה אחת הסיבות למה התחלתי להתעניין באמנויות לחימה. זה התחיל עם דברים קטנים בבית הספר היסודי, עבר דרך תקרית רצינית עם מישהו בכיתה מעליי, ושוב לעוד התעללויות קטנות של שותפי לכיתה ותלמידים שנה מעליי בבית הספר התיכון.

לא סבלתי מיותר מדי אלימות פיזית, רק פעם או פעמיים ולא הרבה יותר מדחיפה. רק התקרית בבית הספר עירבה מקל של מטאטא אבל נגמרה מאוד מהר. אני לא זוכר מה בדיוק עשיתי כדי לפתור את המצבים האלו בצורה מתורבתת אבל אני כן חושב שדיווחתי על זה לפחות פעם או פעמיים למבוגרים האחראים עליי. אני בטוח בכמעט מאה אחוז שעל המצב בבית ספר היסודי, מבוגרים ידעו ואני בטוח בכמעט מאה אחוז שהם גם ידעו פחות או יותר את המצב בבית הספר התיכון. אז מהנקודה הזאת אני רוצה להוסיף שאני כן חושב שעיקר האשמה היא על המבוגרים. גם אם קייסי לא דיווח, אני בספק כמה זה היה עוזר אם הוא כן.

וגם לי, באיזה שהוא שלב, פשוט נמאס. ויום אחד, בבית ספר התיכון, כשעמית עשה טעות שראיתי שאני יכול לנצל, השתמשתי בתרגיל שלמדתי בקראטה וסובבתי לו את היד מאחורי הגב. וידאתי שהוא יודע שזה כואב ושכל האחרים גם רואים את זה לפני ששחררתי אותו. לצערי, זה לא עזר יותר מדי. ולצערי, המקרה שלי לא הגיע לשום סוג של שירות חדשות.

בית הספר משפיע על איזה בן אדם תהיה כשתגדל. וכאשר מקרה התעללות מגיע לכותרות גדולות אז זה יכול להרוס את החיים של מי שהתעלל, גם שנים אחרי. אני יודע את זה. אבל אם זה לא מגיע לכותרות, זה יכול להרוס את החיים של מי שמתעללים בו. חלקם יצאו מזה בסדר ויצליחו אבל לא כולם. אני מכיר סיפורים על הסוג השני. אני נמצא איפה שהוא באמצע. כל התקריות האלו לא הפכו אותי לאדם קשיח ואדיש יותר, לפחות חולק ויותר מופנם. וזה משהו שאני עדיין מנסה לצאת ממנו וכנראה לעולם לא אצליח לגמרי. אפשר גם להגיד שכל זה שלח אותי יותר עמוק אל אמנויות הלחימה ושם מצאתי הרבה דברים מעניינים והרבה לקחים ושיעורים חשובים לחיים. אבל כן הייתי מעדיף אם זה לא היה צריך להיות ככה.

לסיכום, אני חושב שאם אני שוקל את הבעד מול הנגד, אני חושב שאני צריך להסכים. טוב שהמקרה הזה התפוצץ ויראלית בכל העולם. אני בעד הגישה של Penny Arcade, אני בעד מה שאנונימוס עשו. חבל שילד יסבול בעתיד אם הוא טיפש עכשיו אבל אם יותר ויותר מקרים כאלו יתפסו כותרות, אולי יהיה אפשר למנוע סבל מילדים שעכשיו סובלים בשקט, אולי יהיה אפשר למנוע מקרים כאלו בעתיד, אולי יהיה אפשר לגרום למבוגרים שאמורים להיות אחראיים לשים לב מה קורה מתחת לאף שלהם.

הרי, יש תמיד מאבטחים בבתי הספר. אבל הם צריכים לעשות יותר מאשר לבדוק מתכות בכניסה. כי, כפי שראינו, לא ממש צריך סכין כדי לחתוך עמוק. בטכניון יש שומר כמעט כל הזמן בבניין של לימודי הסמכה (פחות או יותר הבניין הצפוף ביותר ועם הכי הרבה תנועה בטכניון). אני בטוח שבכל בית ספר יש לפחות מאבטח אחד. אני חושב שזה יהיה ניצול הרבה יותר טוב של המאבטח אם הוא יסתובב בבית הספר ויאבטח את התלמידים נגד עצמם.

ואני גם חושב ששיעורי הגנה עצמית צריכים להיות חובה. אבל זה כבר עניין אחר.

Posted in Geekdom, Humanity, Less Interesting News, Life, Life Lessons, Practice, Thinking Out Loud by with 2 comments.

עימות כל הדרך

[רשומה זו היא תרגום של רשומה של P.Z. Myers מהבלוג שלו Pharyngula. תורגם באישור המחבר.]

הייתי בפאנל על “עימות או פיוס” אתמול בכנס “הומניזם חילוני”. זה לא היה סידור מספק במיוחד; היינו ארבעתנו (כריס מוני, יוג’יני סקוט, ויקטור סטגנר ואני) וכל אחד מאיתנו נתן הרצאה קצרה ואז ענה לשאלות. לא הייתה הזדמנות לשיחה ארוכה אחד עם השני; השאלות ותשובות הגיעו, כרגע שמעתי את מוני וסקוט מדברים במשך 40 דקות, ואני הייתי צריך להגיד לא יותר מ-2 או 3 משפטים בתשובה לשאלה. אפילו לא גירדנו את השטח של חילוקי הדעות בינינו!

בכל מקרה, הנה פריקה של הצהרתי לקהל.

אני הולך להתחיל באיפה שנכנסתי לעימות הזה — ואל תטעו, זה קרב אמיתי — עם הנסיון שלי בחינוך מדעי, ולחודית עם לימוד אבולוציה. ביולוגיה היא להט שליווה אותי כל חיי, וכשהתחלתי ללמד לראשונה בשנות השמונים, נדהמתי לגלות סטודנטים שהדיפו רק זלזול כלפי העיקרון המאחד של תורתי, שהיו שמחים להתבוסס בבורות שכפו על עצמם ושדחו עובדות מדעיות פשוטות וברורות בצורה מוחלטת. וכשגיליתי כי יש כמרים שהגיעו לקמפוס שלנו ושיקרו לסטודנטים שלנו, מציגים חצאי אמיתות ופנטזיות מוזרות כתחליף לעדויות, ממש התקוממתי. אנחנו, הגנו (GNU) אתאיסטים מחזיקים במוניטין מלחמתי מאיים, אבל שלא תטעו: אנחנו לא התחלנו את המלחמה הזאת. אם אתם רוצים להטיל אשמה, זרקו אותה על גביהם של קנאים דתיים שמרעילים את מוחותיהם של הצעירים כבר זמן רב מאוד.

זאת עוד תימה חוזרת בעימות: גנו אתאיסטים מאוד כועסים. בטח שאנחנו כועסים. השאלה האמיתית היא למה כל השאר לא. אם אתם לא כועסים על מה שנעשה כדי לערער את החינוך בארץ, כנראה שאתם לא עוקבים אחר מה שמתרחש.

אבל אנחנו גם מגיבים בצורה הגיונית. חוסר האמון שהפגנתי קודם כלפי השטויות שהפיצו הבריאתנים הגיע לפני חיפוש עובדות מקיף. אתם גם יכולים לעשות את זה – חפשו את ההיסטוריה של בריאתנות ותגלו שאנחנו לוחמים את אותו הקרב כבר לפחות יובל, ומתמודדים עם אותם טיעונים מרוקנים מתוכן שוב ושוב. בעבר דואיין גיש היה הדינוזאור הבריאתני שנע ונד בארץ אבל הוא הוחלף על ידי קנט הווינד, והוא עכשיו נורש על ידי קן האם וריי קומפורט ואריק הווינד. דבר לא השתנה מלבד השמות. היתה לנו שרשרת של תיקי משפט: אפרסון נגד ארקנסו ב-68′, מק’לין נגד ארקנסו ב-82′, אדוארדס נגד אגילארד ב-87′, קיצמילר נגד דובר ב-2005 – האם הם מתי שהוא יגמרו? האם אחד מהמקרים האלו החליש את השפעת הבריאתנים? התלהטות אחת תושתק ובשנה הבאה תהיה עוד אחת. בדומה, אנחנו רואים גם שרשרת של פוליטיקאים שבאים והולכים, ודבר לא משתנה. רונאלד רייגן הוחלף בסנטורום שהוחלף בבוש שהוחלף בכל מחזור בחירות בעוד רצף רפובליקנים שאינם יודעים דבר. עכשיו 2010, ונחשו מה קורה: קריסטין או’דונל רצה לסנאט, ולי עדיין יש כומר פונדמנטליסטי מקומי שמגיע לקמפוס כל שבוע כדי להדריך את הסטודנטים שלי במעשיות הוידאו של האח קנט הווינד.

אנחנו צפים במים כבר 50 שנה. מצד אחד, זה דבר טוב מאוד: עדיף לצוף מאשר לטבוע, ואני מאוד מעריך ארגונים כמו ה-NCSE (המרכז הלאומי לחינוך מדעי) שהשאירו אותנו עם הראש מחוץ למים כל הזמן הזה ובבקשה אל תפסיקו לעולם. אבל לא גם הגיע הזמן שנלמד חתירה חדשה ובאמת נתקדם קצת לכיוון החוף? לא כדאי שננוע מעבר לרק להגיב לכל מתקפה של אמריקה האידיוטית על חינוך מדעי, ובאמת נסתכל על הגורמים הבסיסיים לחולי הכרוני הזה ונעשה משהו בנידון?

הים בו ארצנו טובעת הוא כזה של דתיות מתפרצת, גל אחר גל של טיעונים טיפשיים ואידיאולוגיות מגוכחות הנדחפים על ידי דוגמה עייפה ופאנאטים מתוסכלים ונלהבים. אנחנו כל הזמן שומעים שהתשובה היא למצוא את המים השקטים של אמונה מתונה, אבל אני מצטער, לא מתחשק לי לטבוע גם שם.

יש תשובה, והיא מוצגת פה בחדר הזה. הפתרון, הפתרון היחיד לטווח הארוך הוא השפיות החילונית. המאבקים הקטנים לשמור שלא יהיו מדבקות מטופשות על ספרי הלימוד שלנו או להרחיק זבל פסאודו-מדעי כמו תכנון תבוני מהכיתות שלנו הם חשובים אבל הם מטלות ללא סוף – בנקודה כלשהי נצטרך להפסיק להתרפס בפני הרעש האידאולוגי שמשריץ את המשימות הבלתי פוסקות האלו ולחתוך ישר למקור: דת.

מכאן משיגים הגנו אתאיסטים את המוניטין העימותי שלהם. נמאס לנו להלחם בתסמינים. צריך לטפל במחלה. ואם אתה אחד מהאנשים האלו שמנסה להגן על אמונות תפלות או משותק מפחד מהרעיון של לעמוד מול רוב שמאמין בשטויות, שמעודד אותנו להמשיך ולשים תחבושות על שדפון האמונה, ובכן, אתה חלק מהבעיה ואנחנו כנראה נעשה משהו מאוד לא יפה, כמו להיות גס רוח אליך או לכתוב חיבור סרקסטי על מנת ללעוג לעמדתך. זה לחם חוקינו, אחרי הכל.

יש עוד מניע לדרכינו העימותיות, וזה קשור לערכים. אנחנו מדברים הרבה על ערכים בארץ הזאת, אז אני לא אוהב להשתמש במילה הזאת – היא זוהמה על ידי הימין הדתי שצועק “ערכים נוצריים” כל פעם עולה הנושא של זכויות אזרח להומוסקסואליים או שוויון זכויות לנשים או ביטוח רפואי אוניברסלי או שיפור מצבם של העניים – ערכים נוצריים אמיתיים הם נגד הדברים האלו, אחרי הכל. אבל לגנו אתאיסטים גם יש ערכים, והראשון מביניהם הוא אמת. וזה מה שעושה אותנו גסים ולא חברתיים, כי אנחנו קוראים תיגר על אמיתות הדת.

דת מספקת נחמה למיליונים, כך אומרים לנו, זה משמח אותם ולא מזיק ברובו.

“אבל האם זאת אמת?” אנחנו שואלים, כאילו זה משנה.

הדתיים הם הרוב, אנחנו שומעים שוב ושוב, ואנחנו צריכים להיות מעשיים ודיפלומטים במגעים איתם.

“אבל האם מה שהם מאמינים בו הוא אמת?” אנחנו שואלים, וגם “מה אנחנו מרוויחים מלהתפשר על המציאות?”

הדת אינה הבעיה, הם טוענים, אלו רק הקיצוניים והקנאים והמוזרים. רוב המאמינים מתונים ואפילו חולקים איתנו חלק מערכיהם.

“אבל האם אמונה מתונה נכונה?” אנחנו חוזרים, וגם “איך מיתוס יכול להיות יותר אמיתי אם התומכים בו פשוט רגועים יותר כאשר הם מצהירים עליו?”

זאת אומרת, זה נחמד והכל שרוב הנוצרים לא מזמרים “אלוהים שונא הומואים” והם קצת נבוכים כשאיזה כפרי פשוט מיילל על כך שהוא לא הגיע משום קוף, אבל הם עדיין הולכים ובשקט מצביעים נגד זכויות להומוסקסואלים ולסביות, והם עדיין יושבים בביתם בזמן שועדות חינוך מציתות את המדע הטוב.

זה הכל עניין של אמת, אנשים. וכל העדויות ברורות כשמש עכשיו: כדור הארץ הרבה יותר מבוגר מ-6,000 שנה. אבולוציה היא דבר אמיתי, והיא תהליך שבנוי על מזל טהור ומונע על ידי מנגנונים אכזריים של ברירה, ואין שום סימן לאלוהים אישי ואוהב אלא רק למיליארדי שנים של סינון חסר רחמים בלי שום כיוון חוץ מהשרדות והתרבות בטווח הקצר. זה לא יפה, זה לא מנחם, זה לא מקדש בתולים או אומר לך שאלוהים ממש אוהב את העורלה שלך, אבל יש לזה מעלה אחת משמעותית שמנצחת את כל האחרות: זאת האמת.

לא תבינו מה הגנו אתאיסטים מנסים לעשות עד שתבינו את הערך העיקרי הזה. אמרו לי שהעמדה שלי לא תנצח בתיקי המשפט נגד הבריאתנים; אתם חושבים שאכפת לי? לא הפכתי להיות מדען כי רציתי להרשים עורכי דין. אמרו לי שאני בטח חושב שקידום אתאיזם זה יותר חשוב מקידום חינוך מדעי טוב; תגידו לי איך לעצום את העיניים לטענות קיום של ישות עליונה דמיונית המשתמשת באי ודאות קוואנטית על מנת לכוון את האבולוציה האנושית עוזרת לסטודנטים להבין טוב יותר את המציאות. אמרו לי לשתוק, שיש נוצרים טובים שתומכים במדע, ואתאיזם קולני יבריח אותם… ואני חייב לשאול, אתם מטילים ספק בתמיכה שלי בחינוך מדעי כשאתם מתרפסים בפני אנשים שאתם מודים שישימו את האמונות הטפלות שלהם מעל המדע אם מישהו יגיד מילה רעה על ישו?

אני חייב להקשיב לעצה של טום פיין:
משהו שהוא טוב במידה אינו טוב כמו שהוא צריך להיות. מתינות במזג רוח היא תמיד מעלה; אבל מתינות בעיקרון היא תמיד עוון.

ואני אתעקש שעקרון ששווה להחזיק הוא עיקרון ששווה להילחם למענו. אנחנו חייבים להתעמת עם אי אמיתות; לתת להם לעבור ללא פקפוק זה לתת להם לקנן ולגדול.

אני חייב לצטט משהו שקראתי בזמן האחון של אד יונג, כתב המדע ובלוגו הוא Not Exactly Rocket Science.
יש לו רשומה נהדרת בה הוא שואל, “האם כתבי מדע צריכים לבחור צד?“, ונכון שהשאלה מכוונת לעיתונאים במיוחד, אבל היא תקפה באותה מידה למדענים, או הומניסטים, או לאזרחים פשוטים. לסיכום, התשובה היא כן: עיתונאים צריכים לבחור צד, ואני מכליל ומציע שכל אחד צריך לבחור צד. הנה מה שאד כתב:

כתב מדע ותיק כתב לאחרונה: “כתבים הם שליחים – עבודתם היא לספר, מדויק ככל שהוא יכולים, מה נאמר, עם התוספת של כל תובנה שנסיונם מאפשר להם להביא, לא להטיל ספק האם מה שנאמר הוא נכון”. אלו שטויות. אם אתה לא מספק ניתוח, אם אתה לא ממש “בוחר צד”, אז אתה סתם שליח, מתווך, מגאפון עם אוזניים. אם זאת ההגדרה שלך לעיתונאות, אז קורא הרסס שלי הוא עיתונאי.

יותר מדי מחסרי האלוהים מאמינים במשהו אחד יותר: להימנע מלעשות רעש, לא להטיל ספק בדוגמה, בעורמה להתחמק מהעניין כאשר מישהו מעלה שגיאה דתית כלשהי. אם אתם חושבים שאתם תורמים למטרה עם השתיקה הזהירה שלכם אז קיר אבנים הוא איש רוח פומבי.

ואז יש לאד את הקטע הזה, שהיה יכול להכתב על ידי גנו אתאיסט:

כמו שאמרתי קודם, [להיות עיתונאי] זה לקחת צד באמת. זה להיות מיודע מספיק על מנת לנסות לגלות את האמת ולהציג את תוצאות החיפוש הזה לקוראים שלך, אפילו אם התוצאה נופלות בוודאות בצד אחד של “הויכוח”.

זה לעשות את העבודה האמיתית של עיתונאי על ידי ניתוח, ביקורת, הכנסה להקשר וכולי בניגוד לרק לדווח. זה לקבל את ההטיות שלך עצמך ולהראות גם אותן בבירור לקורא.

בסוף, זה שקיפות ואמיתות, עקרונות הרבה יותר חשובים מאשר ניטרליות ואוביקטיביות. אחרי הכל, המילה עבור אנשים שהם ניטרלים לגבי האמת היא “שקרנים”. היא לא צריכה להיות “עיתונאים”.

אני חייב לחזור על זה. המילה עבור אנשים שהם ניטרלים לגבי האמת היא “שקרנים”. היא לא צריכה להיות “מדענים”. היא לא צריכה להיות “הומניסטים”.

מוקדם יותר שמענו את פול קרץ, ולמרות שיש לי כבוד גדול לתרומות שלו לתנועה החילונית הזאת, הוא אפיין לא נכון אתאיסטים ואני צריך להגיב על זה. אחד הבדיות הנפוצות ביותר שמספרים עלינו, ובמיוחד על גנו אתאיסטים, הוא שאנחנו שליליים, שחסר לנו מרכז חיובי להציג. זה לחלוטין לא נכון. אם תסתכלו על כל החומר שהמנהיגים של התנועה הרכיבו, אם תסתכלו על ספריהם של דוקינס והאריס ודנט וקוין וסטגנר, לא תמצאו אותם מלהגים במשך מאות עמודים על כמה הם שונאים דת. בדיוק להפך. מה שתמצאו הוא כותבים שמחצינים הגיון ועדויות ומדע, כאשר בחזית יש הערכה ליקום עשיר בתופעות טבעיות, שאם קצת מאמץ הגון, נוכל גם להבין. אנחנו האתאיסטים חיים חיים מונחי מטרה, אם יורשה לי לגנוב ביטוי, והחיים האלו מוקדשים להעמקת ההבנה והלמידה של העולם הזה. תגידו שאנחנו רק שליליים, רק כועסים או רק אנטי דתיים ואנחנו נדע של באמת הקשבתם. לא קראתם את הספרים או המאמרים שלנו ולא הבנתם.

מה שאולי בלבל הרבה אנשים הוא שאנחנו מאמינים שאי אפשר לאהוב את האמת בלי לתעב שקרים. שהדרך הכנה להתמודד עם אותם שקרים היא להתעמת איתם בצורה פתוחה, ראש בראש, ובלי להתנצל, ואולי חלק יטענו בעד קבלת עיוותים לא מוצדקים של האמת כפעולה אסטרטגית, יש כמה מאיתנו שמחשיבים את העיקרון הזה כאחד עליו אנחנו לא מוכנים להתפשר.

Posted in Humanity, Life Lessons, Philosophy, Thinking Out Loud by with 2 comments.

על מי אפשר לסמוך

זה נושא שהועלה במפגש הספקנים באייקון האחרון וגם נידון שוב באתר שלהם, שפינוזה, ואני, שלאחרונה קראתי מאמר מאוד מעניין בנושא, רוצה להביע את דעתי.

מה הקטע עם הספקנים? הקטע הוא המסר הכי חשוב שאני מנסה להעביר לאנשים באשר הם, הדבר היחידי שהייתי רוצה, אם הייתי יכול, פשוט לשנות במוח של כולם הוא לגרום לאנשים לחשוב על העולם, לחשוב על מה שהם רואים ומה שהם קוראים, לחשוב על מה שהם עושים ואפילו לחשוב על מה שהם חושבים.
לא אכפת לי אפילו איך אנשים יעשו את זה כל עוד הם מבדילים בין אוביקטיביות לסוביקטיביות, בין דברים שמחוץ להם לדברים פנימיים. כי, מבחינתי, “כי אני אוהב את זה” זה תירוץ מספיק טוב אבל “כי אני מאמין שמשהו עובד ככה” (גם אם ידוע שהוא לא או שהסבירות לכך מאוד נמוכה) לא תירוץ מספיק טוב.
לדוגמה, אני לא ממש מחבב את פייסבוק אבל מעין מוצאת אותו מאוד שימושי. יש סדרות שאני לא מאמין איך קיבלו אישור לשידור כשהדברים שאני כתבתי בכיתה ז’ יכולים להיות סיפור בסיס יותר טוב אבל מעין נהנית מהן. אני הסברתי את עצמי, היא הסבירה את עצמה, הסכמנו שלא להסכים על עניינים סוביקטיבים ושם הנושא נגמר. אבל מקרים אחרים, שלפי דעתי מתוארים יופי על ידי אנקדוטה ששמעתי לא מזמן, לא ממש מתקבלים על הדעת. להלן אנקדוטה, גלילאו הגיע לכנסיה עם טלסקופ ואמר לבישופ להסתכל על הירחים של צדק כי הנה, אפשר לראות אותם בעיניך שלך. הבישופ אמר לו שהוא מסרב לראות משהו שהדת שלו אומרת שלא קיים.

ובחזרה לנושא, רפואה ואיך ומתי אפשר לסמוך על אנשים. בדרך כלל, הספקן המצוי לא יכול להקדיש את הזמן כדי לבדוק כל תיאוריה ותיאוריה האם היא אמינה או לא (יש כאלו שכן אבל לא כולם). אנחנו חייבים לסמוך על אנשים אחרים. אנחנו חייבים לסמוך על אנשים רוב הזמן.

אז אנחנו מגיעים לבית החולים ופוגשים רופא ואנחנו סומכים עליו שמה שהוא עושה יהיה טוב לבריאות שלנו. כי אנחנו רואים תעודות על הקיר שלו שאומרות שהוא סיים תואר. אנחנו סומכים על זה כי האוניברסיטה קפדנית בקריטריונים שלה ומי שמחלק רשיונות לעסוק ברפואה לא עושה זאת סתם. אנחנו סומכים על זה כי אחרת לאוניברסיטה היה שם רע (משהו לגמרי לא מתקבל על הדעת) והיתה תרעומה על מי שמחלק רשיונות.

בעיקרון יש בדרך כלל ערימה של הנחות על גבי הנחות שמשהו מתנהל בצורה מסוימת אחרת מישהו היה שם לב ומתרעם וסוחף אחריו אנשים ומביא את החוק לעניין ומישהו בסוף היה כנראה הולך לכלא. ואם לא, אז כנראה שהכל בסדר.
אז אפשר לטעון שאפשר להסתיר ולמנוע מרד ולהשתיק פרשיות ולסגור משהו בצורה מספיק טובה כך שכל מי שמעורב בו לא ידליף כלום. ולזה קוראים תאוריית קשר והן בדרך כלל לא מטופשות ורוב הזמן לא נכונות.

אבל בנושא הזה, ברפואה ושאר המדעים, יש עוד גורם מבקר והוא הקהילה המדעית והשיטה המדעית. מה שזה אומר הוא שאם רופא ממליץ על טיפול כלשהו אז יש מחקר ו/או עדויות רבות מאחוריו, יש מספיק נסיון בעולם האמיתי שאומר שזה עובד או שזה רעיון טוב באופן כללי.
ומה אם לא? מה אם המחקר מזויף או שהנסיון לא תקין סטטיסטית? אז כנראה שלא קראתם את המאמר שקישרתי אליו בהתחלה. כי יש גם, כחלק מהקהילה המדעית, את האנשים שבודקים שוב מחקרים של אחרים ומחקרים ישנים.

ולפי דעתי, אלו האנשים הכי חשובים. אלו האנשים שקוראים תיגר על דברים שאנחנו כבר לוקחים כמובן מאליו. אלו האנשים ששואלים שוב את השאלות שכבר קיבלנו עליהן תשובות. אלו האנשים שבודקים אולי התשובות השתנו, אולי השיטות החדשות שלנו מאפשרות לנו לראות את התוצאות יותר בבירור או לראות פגם שלא ראינו קודם.

אלו האנשים שמאפשרים לי לסמוך על המוסד בכללותו. בסדר, אז יש מחקר ידוע ומבוסס שחצי מהמדע בנוי עליו ואחרי ניתוח סטטיסטי הוא נראה לא משמעותי לחלוטין. אז מה? אני לא מודאג מכך שיש לנו כמה תשובות לא נכונות מתחבאות אם יש אנשים שמחפשים אותם.
זה כמו שהייתה לנו תיאוריה לגבי תנועת עצמים על כדור הארץ והיא הייתה בסדר. ואז התחלנו להתעסק בגרמי שמיים וראינו, שעם קצת מחשבה, היא מתאימה גם שם. אבל אז יצאה תאוריה יותר טובה ומקיפה ומדויקת והיא בסדר. אבל אז מצאנו כמה דברים שלא מסתדרים אז אנחנו עובדים על תיאוריות שיסבירו אותם ויתחברו אל התאוריות הקודמות.

כי במדע, בדרך כלל, וזה גם מה שהרבה מטיפים לא מבינים, זה לא שתאוריות ישנות הופכות ללא נכונות. הן פשוט לא מדויקות מספיק או לא מקיפות מספיק וצריך להרחיב עליהן. וזה הסיכום, אז גילינו כי חצי ממדע הרפואה הוא חצי דפוק אבל לפחות אנחנו יודעים את זה, לא מסתירים או מתעלמים מזה ופועלים על מנת לתקן את זה.

Posted in Humanity, Life Lessons, Thinking Out Loud by with comments disabled.