פעם אחת, לפני שנים רבות, חזרתי מהצבא באוטובוסים. הייתי הרוג מעייפות, כנראה מאחת הפעמים בהם קמנו לפני הזריחה כדי לסיים מסדר מפקד מוקדם ולצאת באיזה שהוא זמן נורמלי מהנגב. ישנתי בדרך אבל בעפולה ניסיתי להישאר ער. לא ממש הצלחתי ונרדמתי באזור עין חרוד. כשהתעוררתי כבר הייתי בבית שאן.
כעסתי על עצמי על בזבוז הזמן ודרשתי את 20 הדקות שהפסדתי. היקום לא הרגיש נדיב באותו הרגע והייתי צריך לגרור את עצמי לאוטובוס חזרה ולקלל את עצמי על הטיפשות.
אתמול, דווקא, לא ממש הרגשתי ככה. לא הרגשתי שהזמן היה מבוזבז. כן, הפקקים במעלה פרויד היו מעצבנים אבל קצת פחות מהרגיל. ולא ממש הצלחתי להגיע הביתה לאימון אבל זה עדיין נראה לי היה שווה את זה.
Posted in No Category, Stories of My Life by Eran with .
traveling is a state of mind
אתה יכול להרגיש שזמנך מבוזבז כשאתה מנסה להגיע מהחדר שלך לחדר אוכל ואתה יכול לנסוע 8 שעות לאילת ולא להרגיש ככה.
לנסיעות צריך לפתח מן סבלנות מיוחדת משלהן.
ככה לפעמים יצא לי לנסוע יותר מ3 שעות מהבית לשדה בוקר* בתחבורה ציבורית ולקחת את זה בקלות- עם ספר טוב ו\או PSP למרות שיכולתי לקחת לרן את הרכב ולנסוע שעתיים בלבד- מה שיחייב אותי לנהוג מרחק לא קטן שכבר העדפתי לבלות כשמישהו אחר נוהג ואני אקח את הנסיעה בקלות.
* זמן שיא לנסיעה בתחבורה ציבורית מראש העין לשדה בוקר עומד על 6 וחצי שעות של חוסר סינכרון מרשים בין כל מקטע בדרך.
:)
בעסה במיוחד לנסוע מת”א לקריות ברכבת ולרדת בנהריה רק כדי לחזור..
מבאס יותר מהפעם החמישית… מניסיון….
והיום, מסיבה אחרת לגמרי, היה פקק ענק בצומת התשבי. קילומטר של מכוניות, אנשים צופרים אחד לשני, תקועים אחד בפגוש של השני. ואני יושב בשקט ומחכה, מקשיב לספר.