The Less Interesting Times

[רשומה זו היא תרגום של רשומה של P.Z. Myers מהבלוג שלו Pharyngula. תורגם באישור המחבר.]

הייתי בפאנל על “עימות או פיוס” אתמול בכנס “הומניזם חילוני”. זה לא היה סידור מספק במיוחד; היינו ארבעתנו (כריס מוני, יוג’יני סקוט, ויקטור סטגנר ואני) וכל אחד מאיתנו נתן הרצאה קצרה ואז ענה לשאלות. לא הייתה הזדמנות לשיחה ארוכה אחד עם השני; השאלות ותשובות הגיעו, כרגע שמעתי את מוני וסקוט מדברים במשך 40 דקות, ואני הייתי צריך להגיד לא יותר מ-2 או 3 משפטים בתשובה לשאלה. אפילו לא גירדנו את השטח של חילוקי הדעות בינינו!

בכל מקרה, הנה פריקה של הצהרתי לקהל.

אני הולך להתחיל באיפה שנכנסתי לעימות הזה — ואל תטעו, זה קרב אמיתי — עם הנסיון שלי בחינוך מדעי, ולחודית עם לימוד אבולוציה. ביולוגיה היא להט שליווה אותי כל חיי, וכשהתחלתי ללמד לראשונה בשנות השמונים, נדהמתי לגלות סטודנטים שהדיפו רק זלזול כלפי העיקרון המאחד של תורתי, שהיו שמחים להתבוסס בבורות שכפו על עצמם ושדחו עובדות מדעיות פשוטות וברורות בצורה מוחלטת. וכשגיליתי כי יש כמרים שהגיעו לקמפוס שלנו ושיקרו לסטודנטים שלנו, מציגים חצאי אמיתות ופנטזיות מוזרות כתחליף לעדויות, ממש התקוממתי. אנחנו, הגנו (GNU) אתאיסטים מחזיקים במוניטין מלחמתי מאיים, אבל שלא תטעו: אנחנו לא התחלנו את המלחמה הזאת. אם אתם רוצים להטיל אשמה, זרקו אותה על גביהם של קנאים דתיים שמרעילים את מוחותיהם של הצעירים כבר זמן רב מאוד.

זאת עוד תימה חוזרת בעימות: גנו אתאיסטים מאוד כועסים. בטח שאנחנו כועסים. השאלה האמיתית היא למה כל השאר לא. אם אתם לא כועסים על מה שנעשה כדי לערער את החינוך בארץ, כנראה שאתם לא עוקבים אחר מה שמתרחש.

אבל אנחנו גם מגיבים בצורה הגיונית. חוסר האמון שהפגנתי קודם כלפי השטויות שהפיצו הבריאתנים הגיע לפני חיפוש עובדות מקיף. אתם גם יכולים לעשות את זה – חפשו את ההיסטוריה של בריאתנות ותגלו שאנחנו לוחמים את אותו הקרב כבר לפחות יובל, ומתמודדים עם אותם טיעונים מרוקנים מתוכן שוב ושוב. בעבר דואיין גיש היה הדינוזאור הבריאתני שנע ונד בארץ אבל הוא הוחלף על ידי קנט הווינד, והוא עכשיו נורש על ידי קן האם וריי קומפורט ואריק הווינד. דבר לא השתנה מלבד השמות. היתה לנו שרשרת של תיקי משפט: אפרסון נגד ארקנסו ב-68′, מק’לין נגד ארקנסו ב-82′, אדוארדס נגד אגילארד ב-87′, קיצמילר נגד דובר ב-2005 – האם הם מתי שהוא יגמרו? האם אחד מהמקרים האלו החליש את השפעת הבריאתנים? התלהטות אחת תושתק ובשנה הבאה תהיה עוד אחת. בדומה, אנחנו רואים גם שרשרת של פוליטיקאים שבאים והולכים, ודבר לא משתנה. רונאלד רייגן הוחלף בסנטורום שהוחלף בבוש שהוחלף בכל מחזור בחירות בעוד רצף רפובליקנים שאינם יודעים דבר. עכשיו 2010, ונחשו מה קורה: קריסטין או’דונל רצה לסנאט, ולי עדיין יש כומר פונדמנטליסטי מקומי שמגיע לקמפוס כל שבוע כדי להדריך את הסטודנטים שלי במעשיות הוידאו של האח קנט הווינד.

אנחנו צפים במים כבר 50 שנה. מצד אחד, זה דבר טוב מאוד: עדיף לצוף מאשר לטבוע, ואני מאוד מעריך ארגונים כמו ה-NCSE (המרכז הלאומי לחינוך מדעי) שהשאירו אותנו עם הראש מחוץ למים כל הזמן הזה ובבקשה אל תפסיקו לעולם. אבל לא גם הגיע הזמן שנלמד חתירה חדשה ובאמת נתקדם קצת לכיוון החוף? לא כדאי שננוע מעבר לרק להגיב לכל מתקפה של אמריקה האידיוטית על חינוך מדעי, ובאמת נסתכל על הגורמים הבסיסיים לחולי הכרוני הזה ונעשה משהו בנידון?

הים בו ארצנו טובעת הוא כזה של דתיות מתפרצת, גל אחר גל של טיעונים טיפשיים ואידיאולוגיות מגוכחות הנדחפים על ידי דוגמה עייפה ופאנאטים מתוסכלים ונלהבים. אנחנו כל הזמן שומעים שהתשובה היא למצוא את המים השקטים של אמונה מתונה, אבל אני מצטער, לא מתחשק לי לטבוע גם שם.

יש תשובה, והיא מוצגת פה בחדר הזה. הפתרון, הפתרון היחיד לטווח הארוך הוא השפיות החילונית. המאבקים הקטנים לשמור שלא יהיו מדבקות מטופשות על ספרי הלימוד שלנו או להרחיק זבל פסאודו-מדעי כמו תכנון תבוני מהכיתות שלנו הם חשובים אבל הם מטלות ללא סוף – בנקודה כלשהי נצטרך להפסיק להתרפס בפני הרעש האידאולוגי שמשריץ את המשימות הבלתי פוסקות האלו ולחתוך ישר למקור: דת.

מכאן משיגים הגנו אתאיסטים את המוניטין העימותי שלהם. נמאס לנו להלחם בתסמינים. צריך לטפל במחלה. ואם אתה אחד מהאנשים האלו שמנסה להגן על אמונות תפלות או משותק מפחד מהרעיון של לעמוד מול רוב שמאמין בשטויות, שמעודד אותנו להמשיך ולשים תחבושות על שדפון האמונה, ובכן, אתה חלק מהבעיה ואנחנו כנראה נעשה משהו מאוד לא יפה, כמו להיות גס רוח אליך או לכתוב חיבור סרקסטי על מנת ללעוג לעמדתך. זה לחם חוקינו, אחרי הכל.

יש עוד מניע לדרכינו העימותיות, וזה קשור לערכים. אנחנו מדברים הרבה על ערכים בארץ הזאת, אז אני לא אוהב להשתמש במילה הזאת – היא זוהמה על ידי הימין הדתי שצועק “ערכים נוצריים” כל פעם עולה הנושא של זכויות אזרח להומוסקסואליים או שוויון זכויות לנשים או ביטוח רפואי אוניברסלי או שיפור מצבם של העניים – ערכים נוצריים אמיתיים הם נגד הדברים האלו, אחרי הכל. אבל לגנו אתאיסטים גם יש ערכים, והראשון מביניהם הוא אמת. וזה מה שעושה אותנו גסים ולא חברתיים, כי אנחנו קוראים תיגר על אמיתות הדת.

דת מספקת נחמה למיליונים, כך אומרים לנו, זה משמח אותם ולא מזיק ברובו.

“אבל האם זאת אמת?” אנחנו שואלים, כאילו זה משנה.

הדתיים הם הרוב, אנחנו שומעים שוב ושוב, ואנחנו צריכים להיות מעשיים ודיפלומטים במגעים איתם.

“אבל האם מה שהם מאמינים בו הוא אמת?” אנחנו שואלים, וגם “מה אנחנו מרוויחים מלהתפשר על המציאות?”

הדת אינה הבעיה, הם טוענים, אלו רק הקיצוניים והקנאים והמוזרים. רוב המאמינים מתונים ואפילו חולקים איתנו חלק מערכיהם.

“אבל האם אמונה מתונה נכונה?” אנחנו חוזרים, וגם “איך מיתוס יכול להיות יותר אמיתי אם התומכים בו פשוט רגועים יותר כאשר הם מצהירים עליו?”

זאת אומרת, זה נחמד והכל שרוב הנוצרים לא מזמרים “אלוהים שונא הומואים” והם קצת נבוכים כשאיזה כפרי פשוט מיילל על כך שהוא לא הגיע משום קוף, אבל הם עדיין הולכים ובשקט מצביעים נגד זכויות להומוסקסואלים ולסביות, והם עדיין יושבים בביתם בזמן שועדות חינוך מציתות את המדע הטוב.

זה הכל עניין של אמת, אנשים. וכל העדויות ברורות כשמש עכשיו: כדור הארץ הרבה יותר מבוגר מ-6,000 שנה. אבולוציה היא דבר אמיתי, והיא תהליך שבנוי על מזל טהור ומונע על ידי מנגנונים אכזריים של ברירה, ואין שום סימן לאלוהים אישי ואוהב אלא רק למיליארדי שנים של סינון חסר רחמים בלי שום כיוון חוץ מהשרדות והתרבות בטווח הקצר. זה לא יפה, זה לא מנחם, זה לא מקדש בתולים או אומר לך שאלוהים ממש אוהב את העורלה שלך, אבל יש לזה מעלה אחת משמעותית שמנצחת את כל האחרות: זאת האמת.

לא תבינו מה הגנו אתאיסטים מנסים לעשות עד שתבינו את הערך העיקרי הזה. אמרו לי שהעמדה שלי לא תנצח בתיקי המשפט נגד הבריאתנים; אתם חושבים שאכפת לי? לא הפכתי להיות מדען כי רציתי להרשים עורכי דין. אמרו לי שאני בטח חושב שקידום אתאיזם זה יותר חשוב מקידום חינוך מדעי טוב; תגידו לי איך לעצום את העיניים לטענות קיום של ישות עליונה דמיונית המשתמשת באי ודאות קוואנטית על מנת לכוון את האבולוציה האנושית עוזרת לסטודנטים להבין טוב יותר את המציאות. אמרו לי לשתוק, שיש נוצרים טובים שתומכים במדע, ואתאיזם קולני יבריח אותם… ואני חייב לשאול, אתם מטילים ספק בתמיכה שלי בחינוך מדעי כשאתם מתרפסים בפני אנשים שאתם מודים שישימו את האמונות הטפלות שלהם מעל המדע אם מישהו יגיד מילה רעה על ישו?

אני חייב להקשיב לעצה של טום פיין:
משהו שהוא טוב במידה אינו טוב כמו שהוא צריך להיות. מתינות במזג רוח היא תמיד מעלה; אבל מתינות בעיקרון היא תמיד עוון.

ואני אתעקש שעקרון ששווה להחזיק הוא עיקרון ששווה להילחם למענו. אנחנו חייבים להתעמת עם אי אמיתות; לתת להם לעבור ללא פקפוק זה לתת להם לקנן ולגדול.

אני חייב לצטט משהו שקראתי בזמן האחון של אד יונג, כתב המדע ובלוגו הוא Not Exactly Rocket Science.
יש לו רשומה נהדרת בה הוא שואל, “האם כתבי מדע צריכים לבחור צד?“, ונכון שהשאלה מכוונת לעיתונאים במיוחד, אבל היא תקפה באותה מידה למדענים, או הומניסטים, או לאזרחים פשוטים. לסיכום, התשובה היא כן: עיתונאים צריכים לבחור צד, ואני מכליל ומציע שכל אחד צריך לבחור צד. הנה מה שאד כתב:

כתב מדע ותיק כתב לאחרונה: “כתבים הם שליחים – עבודתם היא לספר, מדויק ככל שהוא יכולים, מה נאמר, עם התוספת של כל תובנה שנסיונם מאפשר להם להביא, לא להטיל ספק האם מה שנאמר הוא נכון”. אלו שטויות. אם אתה לא מספק ניתוח, אם אתה לא ממש “בוחר צד”, אז אתה סתם שליח, מתווך, מגאפון עם אוזניים. אם זאת ההגדרה שלך לעיתונאות, אז קורא הרסס שלי הוא עיתונאי.

יותר מדי מחסרי האלוהים מאמינים במשהו אחד יותר: להימנע מלעשות רעש, לא להטיל ספק בדוגמה, בעורמה להתחמק מהעניין כאשר מישהו מעלה שגיאה דתית כלשהי. אם אתם חושבים שאתם תורמים למטרה עם השתיקה הזהירה שלכם אז קיר אבנים הוא איש רוח פומבי.

ואז יש לאד את הקטע הזה, שהיה יכול להכתב על ידי גנו אתאיסט:

כמו שאמרתי קודם, [להיות עיתונאי] זה לקחת צד באמת. זה להיות מיודע מספיק על מנת לנסות לגלות את האמת ולהציג את תוצאות החיפוש הזה לקוראים שלך, אפילו אם התוצאה נופלות בוודאות בצד אחד של “הויכוח”.

זה לעשות את העבודה האמיתית של עיתונאי על ידי ניתוח, ביקורת, הכנסה להקשר וכולי בניגוד לרק לדווח. זה לקבל את ההטיות שלך עצמך ולהראות גם אותן בבירור לקורא.

בסוף, זה שקיפות ואמיתות, עקרונות הרבה יותר חשובים מאשר ניטרליות ואוביקטיביות. אחרי הכל, המילה עבור אנשים שהם ניטרלים לגבי האמת היא “שקרנים”. היא לא צריכה להיות “עיתונאים”.

אני חייב לחזור על זה. המילה עבור אנשים שהם ניטרלים לגבי האמת היא “שקרנים”. היא לא צריכה להיות “מדענים”. היא לא צריכה להיות “הומניסטים”.

מוקדם יותר שמענו את פול קרץ, ולמרות שיש לי כבוד גדול לתרומות שלו לתנועה החילונית הזאת, הוא אפיין לא נכון אתאיסטים ואני צריך להגיב על זה. אחד הבדיות הנפוצות ביותר שמספרים עלינו, ובמיוחד על גנו אתאיסטים, הוא שאנחנו שליליים, שחסר לנו מרכז חיובי להציג. זה לחלוטין לא נכון. אם תסתכלו על כל החומר שהמנהיגים של התנועה הרכיבו, אם תסתכלו על ספריהם של דוקינס והאריס ודנט וקוין וסטגנר, לא תמצאו אותם מלהגים במשך מאות עמודים על כמה הם שונאים דת. בדיוק להפך. מה שתמצאו הוא כותבים שמחצינים הגיון ועדויות ומדע, כאשר בחזית יש הערכה ליקום עשיר בתופעות טבעיות, שאם קצת מאמץ הגון, נוכל גם להבין. אנחנו האתאיסטים חיים חיים מונחי מטרה, אם יורשה לי לגנוב ביטוי, והחיים האלו מוקדשים להעמקת ההבנה והלמידה של העולם הזה. תגידו שאנחנו רק שליליים, רק כועסים או רק אנטי דתיים ואנחנו נדע של באמת הקשבתם. לא קראתם את הספרים או המאמרים שלנו ולא הבנתם.

מה שאולי בלבל הרבה אנשים הוא שאנחנו מאמינים שאי אפשר לאהוב את האמת בלי לתעב שקרים. שהדרך הכנה להתמודד עם אותם שקרים היא להתעמת איתם בצורה פתוחה, ראש בראש, ובלי להתנצל, ואולי חלק יטענו בעד קבלת עיוותים לא מוצדקים של האמת כפעולה אסטרטגית, יש כמה מאיתנו שמחשיבים את העיקרון הזה כאחד עליו אנחנו לא מוכנים להתפשר.

זה נושא שהועלה במפגש הספקנים באייקון האחרון וגם נידון שוב באתר שלהם, שפינוזה, ואני, שלאחרונה קראתי מאמר מאוד מעניין בנושא, רוצה להביע את דעתי.

מה הקטע עם הספקנים? הקטע הוא המסר הכי חשוב שאני מנסה להעביר לאנשים באשר הם, הדבר היחידי שהייתי רוצה, אם הייתי יכול, פשוט לשנות במוח של כולם הוא לגרום לאנשים לחשוב על העולם, לחשוב על מה שהם רואים ומה שהם קוראים, לחשוב על מה שהם עושים ואפילו לחשוב על מה שהם חושבים.
לא אכפת לי אפילו איך אנשים יעשו את זה כל עוד הם מבדילים בין אוביקטיביות לסוביקטיביות, בין דברים שמחוץ להם לדברים פנימיים. כי, מבחינתי, “כי אני אוהב את זה” זה תירוץ מספיק טוב אבל “כי אני מאמין שמשהו עובד ככה” (גם אם ידוע שהוא לא או שהסבירות לכך מאוד נמוכה) לא תירוץ מספיק טוב.
לדוגמה, אני לא ממש מחבב את פייסבוק אבל מעין מוצאת אותו מאוד שימושי. יש סדרות שאני לא מאמין איך קיבלו אישור לשידור כשהדברים שאני כתבתי בכיתה ז’ יכולים להיות סיפור בסיס יותר טוב אבל מעין נהנית מהן. אני הסברתי את עצמי, היא הסבירה את עצמה, הסכמנו שלא להסכים על עניינים סוביקטיבים ושם הנושא נגמר. אבל מקרים אחרים, שלפי דעתי מתוארים יופי על ידי אנקדוטה ששמעתי לא מזמן, לא ממש מתקבלים על הדעת. להלן אנקדוטה, גלילאו הגיע לכנסיה עם טלסקופ ואמר לבישופ להסתכל על הירחים של צדק כי הנה, אפשר לראות אותם בעיניך שלך. הבישופ אמר לו שהוא מסרב לראות משהו שהדת שלו אומרת שלא קיים.

ובחזרה לנושא, רפואה ואיך ומתי אפשר לסמוך על אנשים. בדרך כלל, הספקן המצוי לא יכול להקדיש את הזמן כדי לבדוק כל תיאוריה ותיאוריה האם היא אמינה או לא (יש כאלו שכן אבל לא כולם). אנחנו חייבים לסמוך על אנשים אחרים. אנחנו חייבים לסמוך על אנשים רוב הזמן.

אז אנחנו מגיעים לבית החולים ופוגשים רופא ואנחנו סומכים עליו שמה שהוא עושה יהיה טוב לבריאות שלנו. כי אנחנו רואים תעודות על הקיר שלו שאומרות שהוא סיים תואר. אנחנו סומכים על זה כי האוניברסיטה קפדנית בקריטריונים שלה ומי שמחלק רשיונות לעסוק ברפואה לא עושה זאת סתם. אנחנו סומכים על זה כי אחרת לאוניברסיטה היה שם רע (משהו לגמרי לא מתקבל על הדעת) והיתה תרעומה על מי שמחלק רשיונות.

בעיקרון יש בדרך כלל ערימה של הנחות על גבי הנחות שמשהו מתנהל בצורה מסוימת אחרת מישהו היה שם לב ומתרעם וסוחף אחריו אנשים ומביא את החוק לעניין ומישהו בסוף היה כנראה הולך לכלא. ואם לא, אז כנראה שהכל בסדר.
אז אפשר לטעון שאפשר להסתיר ולמנוע מרד ולהשתיק פרשיות ולסגור משהו בצורה מספיק טובה כך שכל מי שמעורב בו לא ידליף כלום. ולזה קוראים תאוריית קשר והן בדרך כלל לא מטופשות ורוב הזמן לא נכונות.

אבל בנושא הזה, ברפואה ושאר המדעים, יש עוד גורם מבקר והוא הקהילה המדעית והשיטה המדעית. מה שזה אומר הוא שאם רופא ממליץ על טיפול כלשהו אז יש מחקר ו/או עדויות רבות מאחוריו, יש מספיק נסיון בעולם האמיתי שאומר שזה עובד או שזה רעיון טוב באופן כללי.
ומה אם לא? מה אם המחקר מזויף או שהנסיון לא תקין סטטיסטית? אז כנראה שלא קראתם את המאמר שקישרתי אליו בהתחלה. כי יש גם, כחלק מהקהילה המדעית, את האנשים שבודקים שוב מחקרים של אחרים ומחקרים ישנים.

ולפי דעתי, אלו האנשים הכי חשובים. אלו האנשים שקוראים תיגר על דברים שאנחנו כבר לוקחים כמובן מאליו. אלו האנשים ששואלים שוב את השאלות שכבר קיבלנו עליהן תשובות. אלו האנשים שבודקים אולי התשובות השתנו, אולי השיטות החדשות שלנו מאפשרות לנו לראות את התוצאות יותר בבירור או לראות פגם שלא ראינו קודם.

אלו האנשים שמאפשרים לי לסמוך על המוסד בכללותו. בסדר, אז יש מחקר ידוע ומבוסס שחצי מהמדע בנוי עליו ואחרי ניתוח סטטיסטי הוא נראה לא משמעותי לחלוטין. אז מה? אני לא מודאג מכך שיש לנו כמה תשובות לא נכונות מתחבאות אם יש אנשים שמחפשים אותם.
זה כמו שהייתה לנו תיאוריה לגבי תנועת עצמים על כדור הארץ והיא הייתה בסדר. ואז התחלנו להתעסק בגרמי שמיים וראינו, שעם קצת מחשבה, היא מתאימה גם שם. אבל אז יצאה תאוריה יותר טובה ומקיפה ומדויקת והיא בסדר. אבל אז מצאנו כמה דברים שלא מסתדרים אז אנחנו עובדים על תיאוריות שיסבירו אותם ויתחברו אל התאוריות הקודמות.

כי במדע, בדרך כלל, וזה גם מה שהרבה מטיפים לא מבינים, זה לא שתאוריות ישנות הופכות ללא נכונות. הן פשוט לא מדויקות מספיק או לא מקיפות מספיק וצריך להרחיב עליהן. וזה הסיכום, אז גילינו כי חצי ממדע הרפואה הוא חצי דפוק אבל לפחות אנחנו יודעים את זה, לא מסתירים או מתעלמים מזה ופועלים על מנת לתקן את זה.

Contractualism משמעו ביסוס עקרונות מוסריים על סוג של הסכמים בין אנשים. התאוריה טוענת שמה שאנשים צריכים לעשות תלוי במה הם מסכימים ביניהם שיהיה מוצלח יותר לכל הצדדים, שעקרונות כלליים צריכים להיות מבוססים על דברים שאף אחד לא ידחה כבסיס הגיוני לשיתוף פעולה.

ג’ון רולס הלך צעד אחד יותר והציע את ניסוי המחשבה הבא לבניית חברה הוגנת ומוסרית: תארו לעצמכם את החברה שאתם הייתם בונים אם הייתה לכם האפשרות לשלוט בכל מאפיין ומאפיין בה, אם הייתם יכולים להגדיר כל עקרון, כל חוק, כל מבנה, כל חברה, כל יחס חברתי וכל אווירה פוליטית. אבל לא כל כך פשוט, תחשבו על החברה הזאת כאשר בסוף אתם לא יכולים לשלוט על מקומכם באותה חברה. איך הייתם בונים את החברה אם לאחר מכן אתם לא יכולים לשלוט אם תהיו גבר או אישה, שחור או לבן, נוצרי או בודהיסטי, אפגני או בריטי.

אני אפשט את זה יותר, תבנו את החברה שאתם רוצים ואז שימו את עצמכם במקום הכי נמוך, הכי גרוע, הכי אחורה במירוץ אל האושר. עכשיו, איך הייתם בונים את אותה חברה?

אני חושב שיכול להיות מעניין לעשות סקר כזה, לראות מה אנשים חושבים.

עוד תוכנית מגניבה של Radiolab שאני חייב לחלוק נקראת Oops. וכמו כל תוכנית של Radiolab, הם מביאים את הסיפורים המגניבים, המשונים והפחות מוכרים. הסיבה שאני חולק היא כי כולם אוהבים לראות אנשים נכשלים. אז זאת תוכנית שמלאה בכמה מהכשלים המצחיקים, המועילים והנוראיים ביותר בתולדות המדע. זאת תוכנית של שעה אבל עדיין כדאי.

לא משנה אם בנים או בנות, לילדים צריך להיות בבית ערכות של לגו. לגו פשוט בהתחלה אבל בגיל מסוים צריך גם להכיר להם את לגו-טכניק.
כי לגו, מעבר להיותו מטפורה נהדרת לכל מיני לקחים שצריך ללמד, הוא בסיס, לגו הוא סביבת פיתוח במסווה של צעצוע. עם לגו, המשתמש יכול לעשות המון דברים. עם לגו אפשר ליצור אמנות, לשחזר מנגנונים וליצור דברים ממש מגניבים. זאת אומרת, אני לא מצפה שילד בן שמונה ייצור דברים כאלו אבל זאת אחלה של דוגמה.

והכי חשוב, לא לקנות שום דבר שמגיע עם הוראות. צריך לתת למוח היצירתי לעבוד.

וכשהוא יהיה גדול, וכשזה יהיה אפשרי יותר, אז נקנה מדפסת תלת ממדית. ואז באמת נשתגע.

כמה דברים שניקיתי מהמצלמה וחשבתי אולי עוד מישהו ירצה. התמונות ישארו למעט זמן. אני מתכוון להשאיר אותם מספיק זמן כך שגם אם אתם קוראים את הבלוג בחודש איחור עדיין תהיה גישה אבל אם, מבחינתך, ההודעה הזאת בת שנה או יותר, לא לבנות על כך שהקישורים האלו עדיין פעילים.

זה קרה ביום שלישי ורציתי לכתוב משהו על זה מאז אבל לא ממש מצאתי את המילים. אני לא יודע מה לכתוב. גם עכשיו, אני לא ממש יודע מה המשפט הבא יהיה, אני פשוט מנסה להיזכר.

אני לא נקשר לחפצים. לא באמת. אני משתדל שלא להיקשר. כי אם נקשרים אז קל מאוד להיפגע. אז אני אומר לעצמי שדברים הם רק דברים. הם משרתים את מטרתם עד שהיא נגמרת או שהם נגמרים. אבל מדי פעם יש דברים, יש מכונות, כל כך מתוחכמות שאי אפשר שלא להאניש אותם קצת, אי אפשר שלא להתייחס אליהם בחיבה, כמעט יותר ממכונה.

אני נותן למחשבים שלי שמות, שמות לפי גורמים שמימיים, כי אז קל יותר להתייחס אליהם וכי זה נותן להם מעט יותר משמעות. אז Outlaw היה המחשב האחרון שהיה משותף לי ולאחים שלי. טרה הייתה המחשב הראשון הפרטי שלי שקניתי ב-2002. עכשיו היא משרתת את ההורים שלי בתור HTPC. לונה הייתה המחשב הנייד הראשון שלי והיא נפטרה בלי תרועות גדולות מדי לפני יותר מחצי שנה. עכשיו אני משתמש בדיימוס. פובוס הוא המחשב הנייד של מעין שהשאלתי לזמן קצר. ולא מזמן התקנו את Quicksilver אצל ההורים שלה כדי שיהיה לנו מחשב שם. היילי הוא הטלפון שלי. הליוס היה המכונית הראשונה שלי.

אמרתי שקוראים לו הליוס ושהוא אוטו לא מכונית. אבל זה לא באמת שינה. כמה פעמים צריך להתייחס לאוטו בשם?
קניתי אותו ב-2007 מידי בן אדם נחמד מבית שאן. הוא היה אוטו של אנשים זקנים, לא נסע הרבה, לא עשו בו יותר מדי שימוש. והוא הפך להיות אוטו של צעיר חובב מירוצים. חיבבתי אותי כי הוא היה אוטו ישן וזול אבל הוא היה נוח, היו בו דברים שבדרך כלל אין באוטו ישן, כמו חלונות חשמליים, לפחות מקדימה, והייתה לי האפשרות לכוון את הזווית של המושב שזה עשה פלאים לנוחות הנהיגה שלי. אני חושב שברוב המכוניות החדשות אין את זה.
קניתי אותו כי לרכב על אופניים כל יום הלוך וחזור לרשפים לעבודה כבר נהיה מוגזם. ואז נהייתי סטודנט והוא שירת אותי בנסיעות לטכניון וחזרה וגם קצת יותר מזה. זה בעיקר מה שהוא היה עושה, 120-200 קילומטר בשבוע לכל היותר. אני מודה שלא טיפלתי בו יותר מדי, לא הקפדתי כי אני סטודנט אני וניסיתי לחסוך איפה שיכולתי. אבל למרות הכל, הוא עבד נהדר. פורד גרמני, איכות בנייה נהדרת, לא היה יורד את ה-11 קילומטר לליטר, לרוב היה עושה 13-14. מדהים בשביל רכב כזה. כשמעין קיבלה עבודה בנתניה הוא התחיל לעשות 140 קילומטר ביום, גומר מיכל וקצת בשבוע.
ידענו שהגיע הזמן לקנות אוטו חדש. כי אם מעין היא הנהגת העיקרית אז היא צריכה משהו בטיחותי ונוח יותר. והוא כבר היה בן 16, הוא התחיל להראות סימני זיקנה. ואני חשבתי, בסדר, נקנה מכונית חדשה בשביל הנסיעות העיקריות של מעין ואולי נוכל לשמור גם את הליוס לנסיעות קצרות שלי לקניות או לקולנוע או משהו כזה. הרי, כמה נוכל לקבל עליו? 3000? 4000? במחירים האלו הוא כבר מתחיל להיות שווה יותר בתור ערימת מתכת. אבל הוא שווה יותר מזה. אוטו ששירת אותי כמעט ארבע שנים.

עכשיו אני נזכר שפעם אחת כשהגעתי להורים של מעין אז היו שם כמה אנשים שעובדים בכביש ואחד מהם הציע לקנות את האוטו. התמקחתי איתו קצת בשביל הכיף. לא באמת התכוונתי למכור. אולי היה כדאי. אולי היה כדאי הרבה דברים. Hindsight is always 20/20.

ביום שלישי האחרון ירד המון גשם. המון המון המון גשם. בדרך כלל מעין מאוד נהנית ממנו אבל הפעם לא. בירידה של פרויד היא החליקה והליוס הסתובב ופגע בגדר עם הלחי השמאלית. להליוס לא היה ABS. הפגוש הקדמי נסדק, מכסה המנוע התעקם וגם הכנף השמאלית, הפנס נמעך. אחר כך הוא גם לא הסכים להניע. היה צריך לגרור אותו למוסך. מעין בסדר גמור. הליוס שמר עליה, הגן עליה בחייו. טוב, הוא לא מת. לא באמת. הוא פשוט כמו סוס שנפגע, שלא יכול להמשיך לחיות במצבו הנוכחי אבל אי אפשר להחזיר אותו למצבו הרגיל. התיקון יעלה יותר מדי, יותר מכמה שהוא שווה. אולי כן הייתי צריך לשלם יותר על ביטוח מקיף גם אם זה רכב ישן. אז עכשיו נצטרך להרדים אותו, לשלוח אותו אל מגרש האספלט הגדול שבשמיים.

רכבים הם לא כמו מכונות אחרות. מחשב אולי מתוחכם יותר אבל הוא דביק פחות, דביק לחוויות אנושיות. אין הרבה דברים אחרים שמסוגלים באמת להכיל זכרונות, להיות כלי קיבול לרגעים חשובים בחיים. מעין אמרה שמה שחשוב לה הוא ששם הייתה הנשיקה הראשונה שלנו. 10/10/2009, מאוחר מדי מכדי שיהיה אפשר עדיין לקרוא לזה יום שבת. הבאתי אותה הביתה אחרי יום וחצי שבילינו ביחד. שאלתי אותה אם יש לה מישהו. היא אמרה שלא. שאלתי אם אני יכול לנסות. היא אמרה שכן. שאלתי אם אני יכול לנשק אותה והיא הסכימה.
הזיכרון הזה שם. הדים שלו נמצאים בראש שלי ובראש שלה ובמושב הקדמי של הפורד הישן הזה. ועכשיו, אחד הגיבויים האלו הולך אל השינה הסופית.

אני לא מתרגש מחפצים. לא מהחפץ עצמו, אולי מההקשר. אולי זאת הסיבה. זה ההקשר. זה מה שהליוס מסמל בשבילי. הוא המקום בו התחיל הדבר הכי טוב בחיים שלי. הוא האוטו הראשון שלי וגם הרבה יותר מזה. ולראות אותו ככה, גם המבט החטוף שגנבתי, עם הפגוש השבור, גם קצת שובר אותי בפנים. אני יודע ששום דבר נשאר לנצח. וידעתי שאצטרך להחליף אוטו מתישהו אבל לא חשבתי שזה יהיה כל כך קשה. יש גם משהו ברכב ישן, סוג של הרגשה ישנה וטובה של בית, חמימות ומריטות מסוימת שרכבים חדשים הם נקיים ומבריקים ופלסטיקים מדי בשביל לשחזר.

זה מרגיש כמו להיפרד מחבר טוב, להיפרד בפעם האחרונה.

So Goodbye old friend. You did good. Thank you. Will miss you. Terribly.

הוא עשוי מדברים כאלו. זה רק עשר דקות, כדאי להוריד ולשמוע. מדובר בשידור קצר המתאר את הטיסה הראשונה של האחים אורוויל וווילבור רייט ואיך היא שינתה את ההיסטוריה. כשאני שומע דברים כאלו, הדמיון שלי מתחיל להתערבל. תחשבו על זה, אם הם לא היו מצליחים, עידן התעופה היה מתעקב בלפחות עוד 10 שנים ומלחמת העולם הראשונה, שפרצה 11 שנים לאחר מכן, הייתה נראית אחרת לגמרי.

חוץ מזה, RadioLab היא תוכנית מצוינת ומומלצת.

עברה עוד שנה. עברו שנתיים.

מה יש להגיד עכשיו על אסף?

הפצע החלים. הוא כבר רק צלקת. אבל אני עדיין מוצא את עצמי מדי פעם, לא לעתים קרובות אבל עדיין, מגרד את אותה צלקת ונזכר בפצע שהיה שם קודם ומה גרם לו. אני עדיין מתגעגע לאסף. הוא עדיין חסר. עדיין, אם חושבים על המקומות בהם הוא נכח, רואים שזה היה יכול להיות מאוד שונה אם הוא היה פה. אני לא חושב שאפשר להגיד את זה על הרבה אנשים. אני לא חושב שאפשר להגיד את זה עליי.

ומה אפשר להגיד על המשפחה שלו? לצערי, הרבה. רק לפני כמה שבועות נכחנו בהלוויה של אמא שלו. וגם עכשיו וגם באותו הזמן, לא יכולתי שלא לחשוב על כך שאולי היא נפטרה מלב שבור, שאולי כמעט שנתיים בלי הבן שלה הרגו אותה. באתי לנחם כמה שיכולתי. באתי גם להיזכר, כי לא צריך לשכוח. באתי לחלוק כבוד.

ועכשיו אני לא יכול שלא לחשוב על מה יקרה עם המשפחה הזאת? איבדו בן ואח, אישה ואמא. אני לא יודע ממש מה הם עושים ביום יום אבל אני לא יכול שלא להשוות קצת לכל המשפחות הקצת דפוקות בסרטים וטלוויזיה, לילדים שגדלים עם הורה יחיד, שאמא שלהם נפטרה בגיל צעיר ואיבדו אח עוד לפני סיום בית ספר.

הלוואי והיה משהו שאפשר לעשות.

לפני כמה זמן הפסדתי התערבות למעין. עזבו את הפרטים, הם לא חשובים כי זה היה מתוכנן מראש, פחות או יותר, שאני אפסיד. זה רק היה תמריץ כדי שהיא תצליח. מה שכן חשוב הוא שבתור המפסיד, אני הייתי צריך לספק למעין שבוע שלם של מחוות של אהבה. במיוחד, דברים שאני לא עושה בדרך כלל ודברים קצת לא רגילים. זה הסיכום של השבוע.

• יום שבת – הלכתי אל ההורים שלי לבד כי הצפי היה לשינה מעורערת מעט או להפריע לעמיחי ומעין לא רצתה קשר לאף אחד מהם. אני ניצלתי את ההזדמנות כדי להכין כמה דברים מאחורי הגב שלה. לחודית, את ההפתעה של אותו היום ושל יום שלישי. אז כשחזרתי חזרה הביתה ביום שבת בערב, הבאתי למעין עוגת שוקולד בצורת לב שאני הכנתי לבד. אפילו הכרחתי את התבנית לצורת לב בעצמי. העוגה קצת התפרקה ולא התמצקה לגמרי אבל אני חושב שזה רק עשה אותה יותר טעימה.
• יום ראשון – לפני כמה חודשים, כשהיה יריד ספרים סופר זולים, עברתי שם כדי למצוא חבילה מספקת. המחירים היו ממש נמוכים אז חייבים לקנות משהו אבל הדבר היחידי שבאמת עניין אותי הוא מובי דיק. אז הוספתי לזה את ‘אמנות המלחמה לאוהבים’ שחשבתי שאולי יהיה מעניין וספר הדרכה לעיסוי שיכול להיות מגניב. הספר הזה הדריך אותי לאותו יום כשעשיתי למעין עיסוי גוף ‘סוג-של-מלא’ במשך שעה וחצי.
• יום שני – אם אני חושב על זה לעומק, כל פעולת יצירה שלי היא פחות או יותר העתקה. אני לומד סגנונות ואני רואה או שומע או קורא דברים שנותנים לי רעיונות (שיוצאים סוג של נגזרת של אותו מקור) ואז אני מפעיל את הסגנון שנראה לי מתאים לאותו רעיון ויוצאת יצירה. זה בעיקר ככה… כשאני מצייר. אני לא באמת יודע לצייר. לא לקחתי שום שיעורים בנושא. אני בעיקר מעתיק. אז ציירתי את מעין לפי התמונה היפה שלה. יצא קצת משונה אבל דיי דומה.
• יום שלישי – את ההפתעה ליום שלישי דאגתי להכין מראש אצל ההורים שלי כדי שיהיה לי גיבוי למקרה וזה ידפק. זה נדפק. אז טוב שהיה לי גיבוי. או שהתקליטור שלי היה ישן ודפוק או שהצורב שלי לא עובד אבל הייתי צריך לקחת את הפרויקט לעמיחי. הוא צרב לי את האוסף וביום שלישי נתתי למעין סוג של mix-tape של השירים שלנו. ואני חושב שהיא עדיין לא גילתה את כל מה שיש שם. (לא, מעין, אני לא הולך להגיד לך. את תצטרכי לגלות לבד. רק רציתי לתת לך דחיפה קטנה בכיוון. את תצטרכי לשמוע את התקליטור שוב.
• יום רביעי – מעין כבר הציעה את זה ולי לא היו יותר מדי רעיונות אז בזמן שהיא הייתה בעבודה, אני הלכתי לקניות. הייתי צריך להגיד לה לא לאכול לפני שהיא יוצאת אבל שכחתי. וגם לא רציתי להרוג אותה מסקרנות. אז קצת חיכיתי עד יותר מאוחר שהיא תהיה רעבה יותר. אז בסביבות עשר-עשר וחצי עשינו פיקניק באמצע הסלון.
• יום חמישי – ההפתעה שתוכננה ליום חמישי הייתה אמורה להיות המרשימה והמושקעת ביותר אבל היא יצאה כל כך מושקעת שלא הספקתי לסיים אותה. היא נדחתה לשבת. אז בחתונה, ב-23:40, מעין נתנה לי עשרים דקות לחשוב על משהו קטן. הלכתי לשולחן הקינוחים, הוצאתי משם את אחת העוגות הקטנות, חפרתי בה מכתש קטן בצורת לב ומילאתי אותו בשוקולד. זה עבד.
• יום שישי – היה אמור להיות הגרנד פינלה עם יום ספא של עיסוי וג’קוזי ופדיקור דגים והרבה הרגעות ואז לרדת לחוף לצפות בכוכבים. אבל במפרץ כנראה שאין חוף רחצה. דיברנו על זה תוך כדי: “אז מה אתם עשיתם כדי לחגוג את השנה החדשה?” “אה, הלכנו ליום ספא, אחרי זה ללב המפרץ לראות סרט רומנטי, אכלנו בבלאק, נכנסנו לסטימצקי להסתכל על דברים…” ואז נסענו לפארק הכט כי הוא היה הכי צפוני שראיתי. אבל גרשו אותנו משם כי הפארק סגור ועלולים לתת לנו קנס. משם כבר החלטנו לחזור הביתה וראינו קצת זיקוקים מהחלון הצפוני של הקומה השביעית של טאוב. יש שם אחלה נוף רק שכל הזיקוקים מוסתרים על ידי ההר.
• יום שבת – אז כמו שאמרתי, ההפתעה של היום היא הגרנדיוזית יותר. אז אני אתן למעין לספר עליה.