The Less Interesting TimesI've Been Trying to Reach the Present for Years

2011/01/08 Dharma of Car, Over

זה קרה ביום שלישי ורציתי לכתוב משהו על זה מאז אבל לא ממש מצאתי את המילים. אני לא יודע מה לכתוב. גם עכשיו, אני לא ממש יודע מה המשפט הבא יהיה, אני פשוט מנסה להיזכר.

אני לא נקשר לחפצים. לא באמת. אני משתדל שלא להיקשר. כי אם נקשרים אז קל מאוד להיפגע. אז אני אומר לעצמי שדברים הם רק דברים. הם משרתים את מטרתם עד שהיא נגמרת או שהם נגמרים. אבל מדי פעם יש דברים, יש מכונות, כל כך מתוחכמות שאי אפשר שלא להאניש אותם קצת, אי אפשר שלא להתייחס אליהם בחיבה, כמעט יותר ממכונה.

אני נותן למחשבים שלי שמות, שמות לפי גורמים שמימיים, כי אז קל יותר להתייחס אליהם וכי זה נותן להם מעט יותר משמעות. אז Outlaw היה המחשב האחרון שהיה משותף לי ולאחים שלי. טרה הייתה המחשב הראשון הפרטי שלי שקניתי ב-2002. עכשיו היא משרתת את ההורים שלי בתור HTPC. לונה הייתה המחשב הנייד הראשון שלי והיא נפטרה בלי תרועות גדולות מדי לפני יותר מחצי שנה. עכשיו אני משתמש בדיימוס. פובוס הוא המחשב הנייד של מעין שהשאלתי לזמן קצר. ולא מזמן התקנו את Quicksilver אצל ההורים שלה כדי שיהיה לנו מחשב שם. היילי הוא הטלפון שלי. הליוס היה המכונית הראשונה שלי.

אמרתי שקוראים לו הליוס ושהוא אוטו לא מכונית. אבל זה לא באמת שינה. כמה פעמים צריך להתייחס לאוטו בשם?
קניתי אותו ב-2007 מידי בן אדם נחמד מבית שאן. הוא היה אוטו של אנשים זקנים, לא נסע הרבה, לא עשו בו יותר מדי שימוש. והוא הפך להיות אוטו של צעיר חובב מירוצים. חיבבתי אותי כי הוא היה אוטו ישן וזול אבל הוא היה נוח, היו בו דברים שבדרך כלל אין באוטו ישן, כמו חלונות חשמליים, לפחות מקדימה, והייתה לי האפשרות לכוון את הזווית של המושב שזה עשה פלאים לנוחות הנהיגה שלי. אני חושב שברוב המכוניות החדשות אין את זה.
קניתי אותו כי לרכב על אופניים כל יום הלוך וחזור לרשפים לעבודה כבר נהיה מוגזם. ואז נהייתי סטודנט והוא שירת אותי בנסיעות לטכניון וחזרה וגם קצת יותר מזה. זה בעיקר מה שהוא היה עושה, 120-200 קילומטר בשבוע לכל היותר. אני מודה שלא טיפלתי בו יותר מדי, לא הקפדתי כי אני סטודנט אני וניסיתי לחסוך איפה שיכולתי. אבל למרות הכל, הוא עבד נהדר. פורד גרמני, איכות בנייה נהדרת, לא היה יורד את ה-11 קילומטר לליטר, לרוב היה עושה 13-14. מדהים בשביל רכב כזה. כשמעין קיבלה עבודה בנתניה הוא התחיל לעשות 140 קילומטר ביום, גומר מיכל וקצת בשבוע.
ידענו שהגיע הזמן לקנות אוטו חדש. כי אם מעין היא הנהגת העיקרית אז היא צריכה משהו בטיחותי ונוח יותר. והוא כבר היה בן 16, הוא התחיל להראות סימני זיקנה. ואני חשבתי, בסדר, נקנה מכונית חדשה בשביל הנסיעות העיקריות של מעין ואולי נוכל לשמור גם את הליוס לנסיעות קצרות שלי לקניות או לקולנוע או משהו כזה. הרי, כמה נוכל לקבל עליו? 3000? 4000? במחירים האלו הוא כבר מתחיל להיות שווה יותר בתור ערימת מתכת. אבל הוא שווה יותר מזה. אוטו ששירת אותי כמעט ארבע שנים.

עכשיו אני נזכר שפעם אחת כשהגעתי להורים של מעין אז היו שם כמה אנשים שעובדים בכביש ואחד מהם הציע לקנות את האוטו. התמקחתי איתו קצת בשביל הכיף. לא באמת התכוונתי למכור. אולי היה כדאי. אולי היה כדאי הרבה דברים. Hindsight is always 20/20.

ביום שלישי האחרון ירד המון גשם. המון המון המון גשם. בדרך כלל מעין מאוד נהנית ממנו אבל הפעם לא. בירידה של פרויד היא החליקה והליוס הסתובב ופגע בגדר עם הלחי השמאלית. להליוס לא היה ABS. הפגוש הקדמי נסדק, מכסה המנוע התעקם וגם הכנף השמאלית, הפנס נמעך. אחר כך הוא גם לא הסכים להניע. היה צריך לגרור אותו למוסך. מעין בסדר גמור. הליוס שמר עליה, הגן עליה בחייו. טוב, הוא לא מת. לא באמת. הוא פשוט כמו סוס שנפגע, שלא יכול להמשיך לחיות במצבו הנוכחי אבל אי אפשר להחזיר אותו למצבו הרגיל. התיקון יעלה יותר מדי, יותר מכמה שהוא שווה. אולי כן הייתי צריך לשלם יותר על ביטוח מקיף גם אם זה רכב ישן. אז עכשיו נצטרך להרדים אותו, לשלוח אותו אל מגרש האספלט הגדול שבשמיים.

רכבים הם לא כמו מכונות אחרות. מחשב אולי מתוחכם יותר אבל הוא דביק פחות, דביק לחוויות אנושיות. אין הרבה דברים אחרים שמסוגלים באמת להכיל זכרונות, להיות כלי קיבול לרגעים חשובים בחיים. מעין אמרה שמה שחשוב לה הוא ששם הייתה הנשיקה הראשונה שלנו. 10/10/2009, מאוחר מדי מכדי שיהיה אפשר עדיין לקרוא לזה יום שבת. הבאתי אותה הביתה אחרי יום וחצי שבילינו ביחד. שאלתי אותה אם יש לה מישהו. היא אמרה שלא. שאלתי אם אני יכול לנסות. היא אמרה שכן. שאלתי אם אני יכול לנשק אותה והיא הסכימה.
הזיכרון הזה שם. הדים שלו נמצאים בראש שלי ובראש שלה ובמושב הקדמי של הפורד הישן הזה. ועכשיו, אחד הגיבויים האלו הולך אל השינה הסופית.

אני לא מתרגש מחפצים. לא מהחפץ עצמו, אולי מההקשר. אולי זאת הסיבה. זה ההקשר. זה מה שהליוס מסמל בשבילי. הוא המקום בו התחיל הדבר הכי טוב בחיים שלי. הוא האוטו הראשון שלי וגם הרבה יותר מזה. ולראות אותו ככה, גם המבט החטוף שגנבתי, עם הפגוש השבור, גם קצת שובר אותי בפנים. אני יודע ששום דבר נשאר לנצח. וידעתי שאצטרך להחליף אוטו מתישהו אבל לא חשבתי שזה יהיה כל כך קשה. יש גם משהו ברכב ישן, סוג של הרגשה ישנה וטובה של בית, חמימות ומריטות מסוימת שרכבים חדשים הם נקיים ומבריקים ופלסטיקים מדי בשביל לשחזר.

זה מרגיש כמו להיפרד מחבר טוב, להיפרד בפעם האחרונה.

So Goodbye old friend. You did good. Thank you. Will miss you. Terribly.

Posted in Memes and Stuff, No Category by Eran with 3 comments.