Two Years, to the Day
עברה עוד שנה. עברו שנתיים.
מה יש להגיד עכשיו על אסף?
הפצע החלים. הוא כבר רק צלקת. אבל אני עדיין מוצא את עצמי מדי פעם, לא לעתים קרובות אבל עדיין, מגרד את אותה צלקת ונזכר בפצע שהיה שם קודם ומה גרם לו. אני עדיין מתגעגע לאסף. הוא עדיין חסר. עדיין, אם חושבים על המקומות בהם הוא נכח, רואים שזה היה יכול להיות מאוד שונה אם הוא היה פה. אני לא חושב שאפשר להגיד את זה על הרבה אנשים. אני לא חושב שאפשר להגיד את זה עליי.
ומה אפשר להגיד על המשפחה שלו? לצערי, הרבה. רק לפני כמה שבועות נכחנו בהלוויה של אמא שלו. וגם עכשיו וגם באותו הזמן, לא יכולתי שלא לחשוב על כך שאולי היא נפטרה מלב שבור, שאולי כמעט שנתיים בלי הבן שלה הרגו אותה. באתי לנחם כמה שיכולתי. באתי גם להיזכר, כי לא צריך לשכוח. באתי לחלוק כבוד.
ועכשיו אני לא יכול שלא לחשוב על מה יקרה עם המשפחה הזאת? איבדו בן ואח, אישה ואמא. אני לא יודע ממש מה הם עושים ביום יום אבל אני לא יכול שלא להשוות קצת לכל המשפחות הקצת דפוקות בסרטים וטלוויזיה, לילדים שגדלים עם הורה יחיד, שאמא שלהם נפטרה בגיל צעיר ואיבדו אח עוד לפני סיום בית ספר.
הלוואי והיה משהו שאפשר לעשות.
Posted in No Category, Philosophy, Thinking Out Loud by Eran with comments disabled.
[…] לכאן […]