The Less Interesting Times

אחד הדברים שיותר מעצבנים אותי כשאנשים מדברים על ההבדלים בין השקפת עולם מבוססת אמונה לבין השקפת עולם מבוססת דת היא הטענה כי אנשים שמסתכלים על העולם דרך העיניים של המדע רואים רק משוואות ומנגנונים קרים ולא רואים באמת את היופי שבדברים. על זה דוקינס אמר, ואני מאוד מסכים, שברגע שמבינים את התהליכים, ברגע שגורקים את המבנה הכללי ואת המבנה שמתחת לפני השטח, כשיודעים איך דברים עובדים ואיך אפשר, עם הציוד והידע המתאים, לשכפל את אותם תהליכים במעבדה, ברגע הזה, דברים נראים יותר יפים.
מבחינתי, זה כמו לראות עם ראיית רנטגן. רואים יותר, רואים מתחת לפני השטח. חלק מהפרטים כאילו זוהרים קצת. ההפרדה גדלה ואתה מרגיש את המוח של מבצע תקריב מיקרוסקופי על פרטים שלא חשבת עליהם קודם. ואני חושב שכל מי שלמד איך עובד תהליך מורכב שלא הכיר קודם. אני מזכיר את זה כי ביום חמישי הייתי בחתונה של בן-דודי גל.

בגרפיקה ממוחשבת לומדים איך בונים דגמים וסצינות תלת ממדיות מפרמיטיבים גרפיים, איך מחשב בונה את העולם התלת ממדי וכל התהליכים שהוא צריך לעשות כדי להציג אותו לבסוף על המסך. ואחרי שיש הבנה יותר עמוקה של כמעט כל דבר מפקודות ציור, דרך תהליך עבודה של כרטיס גרפי ועד המתמטיקה של חישוב צבע הפיקסל, אי אפשר להסתכל על סרטון אנימציה באותה צורה. הכל נראה אחרת. אותו דבר עם מערכות אלקטרוניות ומערכות הפעלה וכל דבר.
אז בהתחשב בעובדה שלפני חודשיים וחצי סיימנו לארגן את החתונה שלנו וראינו את כל הצד השני של העסק, סקרן אותי איך זה יהיה ללכת לחתונה עכשיו, איך אני אסתכל עכשיו על חתונות. אז לסיכום, לא הרבה השתנה למען האמת. עדיין הגענו לחתונה כדי לכבד את הזוג, כדי לאכול אוכל טוב וכדי להנות. אבל כן, יותר מאשר בחתונה של אדי כי לקחנו מרווח, השווינו לחתונה שלנו ודיברנו על איך לפי דעתנו היה צריך לעשות חתונה ומה לא צריך להיות בחתונה. ואני, אישית, מצאתי את עצמי חושב על תהליכי ההכנות האפשריים עבור כל חלק בחתונה; כשהגענו לאוכל חשבתי על איזו מין ארוחת טעימות הייתה להם וכשהתחילה המוזיקה חשבתי על איך הייתה להם הפגישה של התקליטן (כנראה דיברו הרבה על אלביס).

אז לדעתי: המקום יפה מאוד אבל קצת רחוק ונידח. האוכל היה בסדר אבל לא מדהים. המוזיקה לא יותר מדי בקטע שלי אבל לפחות הייתה כיפית ולא זוועתית כמו בהרבה חתונות אחרות. היו להם גימיקים מאוד נחמדים כמו בועות הסבון (שאני חושב שנלקחו מאיתנו), המקלות הזוהרים והכדורים המהבהבים. ואני תוהה גם האם החברים שמרימים את החתן זה נוהל סטנדרטי שאני פשוט לא הכרתי.

אני משחק עכשיו משחק תפקידים של מרוצללים עם כמה חברים. לשחק זאת דרך נחמדה לתאר את זה כאשר עומס הלימודים מונע ממני משחק שבועי, דו שבועי או אפילו תלת שבועי. בכל מקרה, לכתוב את הקורות של הדמויות בכל משימה זאת דרך שאני מאוד אוהב כדי גם לזכור וגם לנפח קצת ולהעמיק קצת את הסיפור. זה למה אני כותב את ‘להב בישראל’. כי המנחה מיקם את המשחק בישראל וזה מעניין בהתחשב בדמות הזאת.

בכל מקרה, רציתי להתייחס לרמות ההשקעה שאני נותן לדברים שאני כותב ביחס למונחים המקצועיים יותר. כי אין ברירה, לא כל קטע שאני כותב יקבל את הגימור המקסימלי. הלוואי והייתי יכול להביא כל אחד למצב הזה אבל לי אין את הזמן ובטח שלאנשים שאני סומך עליהם לערוך לא יהיה כוח.

• רעיון כללי: מה אני רוצה לכתוב בכלליות, אירועים חשובים, מסר שאני מכוון אליו ודברים כאלו. בדרך כלל נראה כמו סיכום של שלוש-ארבע שורות.
  דבר כזה לא יוצא לפומבי אף פעם. אולי אחלוק אותו עם חברים בשביל עוד רעיונות אבל זה לא יפורסם.
• טיוטה ראשונה: איטרציה ראשונה על הקטע. אני פשוט כותב מה שזורם לי מהראש.
• טיוטה שנייה: בדרך כלל אחרי לפחות כמה שעות שלא נגעתי בטקסט, אני קורא אותו מחדש ומתקן דברים שלא נראים לי, מנסה להביא את הטקסט למצב יותר זורם.
  בערך בשלב הזה אני מכנה את זה From the Writing Desk, דברים שכתבתי וקצת השקעתי בהם אבל עדיין לא ממש שלמים, עדיין לא ברמה גבוהה. יש קטעים שאני אשאיר ברמה הזאת או כי הם רק בשביל התרגול ולא משהו שאני חושב ששווה את ההשקעה או כי הם מחכים עד שישתלבו ביצירה גדולה יותר.
• טיוטה שלישית: תבוא אצלי לרוב גם לא יותר מכמה ימים בלי לגעת בחומר. אני אקרא את הקטע שוב ואנסה שוב לתקן דברים שנראים לא בסדר ולגרום לו לזרום יותר.
• טיוטה רביעית: בערך בשלב הזה, אני אשתדל לתת עוד כמה ימים לחומר לנוח ואז לשוב אליו ולראות אם יש עוד דברים להוסיף ועוד דברים לתקן. וכאן אני בדרך כלל גם מרגיש מספיק בטוח עם זה כדי לתאר אותו כסיפור או משהו ברמה של אחד. ואז, בהתאם למה שאני רוצה לעשות איתו, או שהוא יעלה לפה תחת Stories או שהוא יישלח למקום שבו הייתי רוצה שיתפרסם לעריכה.
• טיוטה חמישית והלאה: תבוא בשיתוף פעולה עם עוד אנשים בין אם אלו חברים שאני סומך על דעתם או מנסה לשתף אותם בכתיבה או עורכים מקצועיים יותר.

הוא הוציא את המסמך מהכספת. הוא השתדל גם לא לגעת בדפנות המתכת. זה לא היה ממש נחוץ. הוא כבר ווידא שאין שם חיישנים נוספים. אבל הוא הרגיש טוב עם ביצוע יותר מקצועי. שמח וטוב לב עם משימה שבוצעה כמו שצריך, הוא הכניס את המסמך לצד התיק הצמוד לגב ווידא שלא השאיר שום עדויות מפלילות. בדרך החוצה האזעקה כבר הופעלה.

זה השלב בו להב זינק החוצה מהדלת ופנה אל תוכנית ההחלצות המשנית. הוא מיהר לגרם המדרגות שמילא חדר רחב וגבוה לכל צד הבניין. הוא חיבר את מתקן הסנפלינג שלו אל המעקה וזינק במורד הפתח המרכזי. לאחר שהגיע לתחתית גרם המדרגות, קומה שתיים מתחת לאדמה והגישה לחניון התת-קרקעי, שחרר את זרוע הלפיתה מהמעקה וגלל את הכבל חזרה. וכשפתח את הדלת אל המסדרון הבין למה האזעקה של כל הבניין דולקת מיד לאחר שהצליח לקלוט כי לכיוונו רץ אדם, שנראה לגמרי לא מתאים למשימה מסוג זאת, מחזיק קוף קטן בידיו.

“אני מניח שאתה אחראי על הקקופוניה,” אמר לו להב בנונשלנטיות מובלטת.
“אנחנו חייבים לצאת מפה,” האחר קרא אפילו בלי לעצור וחלף על פניו עם הקוף המצווח.

להב לקח מספר שניות לשקול את הכדאיות של הברירות העומדות לפניו והחליט כי הרעיון הטוב יותר יהיה פשוט לצאת מפה קודם ולשאול שאלות אחר כך. הוא רץ בעקבות האיש והקוף אל הדלת בקצה המסדרון שהובילה אל מגרש החנייה התת-קרקעי. הוא עבר אותו בקלות וכרע ברך מול המנעול המגנטי. הוא כבר למד את האבטחה של המקום וזה לא צריך להיות מסובך יתר על המידה.

הם היו בחוץ, הלוח מנוטרל לכל מישהו אחר שירצה להשתמש בו, לפני שהשומרים הספיקו להגיע אליהם. במגרש החנייה, להב כבר כיוון למערכת האיוורור שלו. שם, הוא ידע, יש פתח שאחרי קצת הזדנבויות יוביל אותו אל מפלס הרחוב. האיש נראה מבוהל קצת. זה בבירור לא מה שהיה רגיל לעשות, ונראה שהוא מרוצה לתת ללהב את המושכות בכל הנוגע ליציאה מהמתקן שהפך מאובטח בשניות.
בתוך חדר המשאבות, משהו שהרגיש כמו פיצוץ הפריד בין האיש והקוף. הקוף עף מעלה בצרחה, ושניה לפני שהתנגש בסבכה החוסמת את פתח האורור, זאת נתלשה ממקומה באלימות ושתלה את עצמה עמוק באספלט.
“קוף טלקינטי מסריח,” מלמל האיש שהחל לקום, הקוף נעלם בפתח.

להב הסתכל עליו כאילו היה מממד אחר. הוא עדיין לא שלל את האפשרות הזאת. הוא שמע על המגים. אף פעם לא ראה אחד. לא חשב שהוא מחבב אותם משמועות וכנראה שדעתו לא משתפרת לאחר מגע ראשון. אבל כל מה שעוזר להשלים את המשימה ולצאת בחתיכה אחת יכול להיות מבורך. בלי לחשוב פעמיים, להב זינק ממשאבה אחת לשנייה, לקיר ותפס בקצה תעלת האוורור. הוא משך את עצמו למעלה ללא קושי. לאחר שייצב את עצמו על קצוות המנהרה, הוציא שוב את מתקן הטיפוס שלו ושלשל את החבל עם הקרס הפתוח למטה.
“תפוס.”
הקוסם תפס את החבל, ואחרי שני נסיונות עלובים לטפס עזב אותו.
“שים את הרגל על הקרס,” אמר להב וחיכה שהקוסם יבצע. לאחר מכן גלל את הכבל חזרה ומשך את הקוסם אל תוך התעלה. הוא תפס בידו, עזר לו לטפס אל תוך צינור האיוורור ודחף אותו כלפי מעלה.

Mark Fox as Untrusted? Well, duh…

להב ישב על עגורן בנמל תל אביב. גוף המתכת הצהוב כבר השחיר כמעט לגמרי מאז הוקם לפני כמה עשרות שנים. הוא הרים שביב חצץ וזרק אותו אל תוך המפרץ המלאכותי. לאחר מכן הרים סיגריה כבויה וזרק אותה אחורה אל משטח הבטון כ-40 מטר מתחתיו.

הוא הרהר בדברים שאירעו לו בשבועות האחרונים. בהתחשב בכך שלא זכר דבר מלפני חודש, היה זה הרהור בחייו באשר הם.

לפני חודש התעורר בתוך מכולה בנמל. במכולה הייתה מיטה, ארגז אחסון מלא בציוד, מספר מקומות מחבוא שכבר ידע עליהם ואופנוע גדול. ובאותו זמן זה לא הפריע לו. לא הפריע לו לא לדעת. גם עכשיו זה לא מפריע. הוא לא שוקד על העבר. הוא חושב על העתיד. ובאותו זמן הוא ידע מה לעשות. הוא ידע לאן ללכת, אל מי לפנות ואילו הצעות עבודה כדאי לו לקבל.

והוא לקח כמה עבודות, הרוויח קצת כסף וקנה לעצמו מעט שם. מספר משלוחים פה ושם, פריצה וגניבה אחת או שתיים, כמה הפחדות. שום דבר רציני. לפני שבועיים הוא נתקל במכשף. הוא שונא מכשפים.

זאת הייתה אמורה להיות משימה פשוטה למדי: להיכנס לבניין עם קוד שנגנב מאחד השרתים, לעלות למשרד של ראש המחקר, לפצח את הקוד של הכספת ולהסתלק עם התוכניות הסודיות של השמפו החדש שהיה מתוכנן לשיווק בעוד חצי שנה. זה היה אפילו יכול להיות מצחיק אם לא היה מדובר בשוק מבוקש כל כך. זאת הייתה אמורה להיות עבודה פשוטה. הרבה מהישראלים עדיין לא הבינו שיש עניין רב במעשיהם וההגנות על חלק מהמקומות היו לפעמים מגוכחות. אבל פתאום האזעקה החלה והוא אפילו לא נגע במשהו באותו הזמן. באותו זמן חשב שזה כשל במערכת, גם דברים כאלו קורים. הוא לא חשב שמדובר בעוד רצללים.

לפעמים אנשים שואלים מה הוא המקום הנמוך ביותר בכדור הארץ.

הם רוצים שהתשובה תהיה ים המלח.

אז הנה עוד תרגיל בהעלאת מודעות: ים המלח הוא המקום הטבעי העמוק ביותר על פני האדמה. חופיו נמצאים 422 מטר מתחת לפני הים והנקודה העמוקה ביותר בו נמצאת עוד 378 מטר, לסך הכל של 800 מטר מתחת לפני הים.

המתחכמים יענו על השאלה הזאת ב’תהום מריאנה‘. כן, זה מקום עמוק ומאוד מרשים. תהום מריאנה מהווה נקודת חיבור בין שני לוחות טקטוניים, ועם 11,030 מטר בנקודתו העמוקה ביותר, הוא מהווה את הנקודה הטבעית העמוקה ביותר על קליפת כדור הארץ והנקודה העמוקה ביותר בכל האוקיינוסים. שם למטה יש לחץ של 1086 באר, שזה פי 1000 מהלחץ בגובה פני הים. לשם השוואה, אם תיקחו את האוורסט מבסיסו ועד ראשו ותתחבו אותו בתוך התהום (תאלצו לעשות את זה עם הראש קודם כי אחר או לא יכנס) ואם באמת תצליחו שפסגתו תגע בתחתית התהום, עדיין ישארו יותר מ-2000 מטר של מים מעליו.

אז לכל המתחכמים שביניכם, הנה התשובה האמיתית: ‘חור הקידוח הסופר-עמוק בקולה‘. החור הזה מהווה פרויקט מדעי שהתחיל ב-1970 בניסיון לחפור כמה שיותר עמוק אל תוך קליפת כדור הארץ. וב-12262 מטר בנקודתו העמוקה ביותר, אני חושב שהוא לוקח את הפרס על הנקודה העמוקה ביותר שיש לנו, טבעית או לא טבעית, באוקיינוס או על היבשה.

ולמה לא קודחים יותר עמוק, אתם בטח שואלים. ובכן, הם רצו להגיע ל-15000 מטר אבל הבעיה היא שככל שקודחים יותר עמוק, מתקרבים יותר לליבה ונהיה הרבה יותר חם. הם ציפו לטמפרטורה של בערך 100 מעלות צלזיוס ב-12000 ומצאו שיש להם 180. לפי ההשקפה, ב-15000 מטר יהיה להם 300 מעלות ואפילו בלי בני אדם, המקדח פשוט לא יעבוד.

אז מישהו יכול לחשוב על מקום יותר טוב להתחיל ניסויים באנרגיה גיאותרמית?

נתקלתי באתר שנקרא My Life is Twilight.

זה עוד כזה אתר, למי שמכיר את My Life is Average. או Fuck My Life (מדכא לרוב). או Love My Life. או My Life is Bro (לא באמת שווה את זה). או My Life is Asian (פשוט מוזר). או My Life is Desi (אני לגמרי לא מבין את זה).

לא, לא חיפשתי אותו. חיפשתי את רוב האחרים. לא ידעתי בכלל שהוא קיים עד שקראתי משהו שציין אותו. בטעות.

לא, לא באמת כדאי לכם ללחוץ על הקישור. זה גרוע כמו שזה נשמע.

זה היה, לפי דעתי, בין סופי השבוע המוזרים ביותר שהיו לי בזמן האחרון.

יום חמישי בבוקר, מעין נוסעת לעבודה, אני הולך ללימודים.
בשעות הצהריים, בדרכה דרומה, מעין רואה משהו שנראה לה כמו ענני גשם מעל הכרמל. אני, באמצע השיעור, בזמן שאני בודק דואל ודברים, אני רואה שצפריר חלק תמונה. “WTFIT?” אני חושב לעצמי ושולח לו בתגובה. אני מתאר לעצמי ששריפת זבל או שאריות כנראה נהייתה יותר גדולה ממה שתכננו אבל שאין יותר מדי סיבה לדאוג. כשאני יוצא מהפקולטה אני כבר רואה ענן אפור מכסה את השמש מדרום.

כמה דקות אחרי זה, כשאני מגיע לדירה שלנו, אני מתחיל לקבל עדכונים ממשיים, בעיקר ממעין ואמא שלה, לגבי השריפה. מה שידעתי אז הוא שנשרף אוטובוס והכבאים עובדים על כך שהאש שכילתה אותו לא תתפשט לשאר היער. לא חשבתי שיש ממה לדאוג. ומכיוון שמעין בכל מקרה עבדה מאוחר, לא הייתה לי סיבה למהר יתר על המידה. כמה שעות מאוחר יותר כבר אמרו לי שיש שריפה יותר רצינית ואולי כדאי שאני אצא משם.
חשבתי שבסדר, אני אצא משם, רק כדי להרגיע את הדאגות. כי אני לא דאגתי יותר מדי. שריפה בצד השני של ההר לא ממש יכולה להגיע לכאן. וגם הן לא באמת דואגות. הן רק זהירות. אם הן באמת היו דואגות אז היו אומרות לי לקחת כמה דברים חשובים שלא יהיו בדירה במקרה והאש תגיע.

כשהגעתי אל ההורים של מעין אז כבר ראיתי בחדשות שמדובר בשריפה מעט יותר רצינית ממה שחשבתי בהתחלה. התחלתי לדאוג. לא יותר מדי, אבל היה שם שביב של דאגה. במהלך הסוף שבוע צפינו בחדשות וראינו וקראנו עדכונים חיים, כולל מפה של השריפה ואיך היא מתפשטת וראיתי שמקומות שאכפת לי מהם נמצאים בסכנה. מקומות כמו איפה שאני ומעין צפינו במטר המטאורים, טירת הכרמל בה גרה ידידה שלי וכן הלאה. אפילו עשיתי כמה שיחות כדי לוודא שאנשים שאכפת לי מהם בסדר.
אבל עדיין, לא באמת דאגתי שהאש תגיע לטכניון, זה הרי בצד השני של ההר.

אבל ככל שהתקדם סוף השבוע והגיע הזמן לחזור הביתה, האש עדיין לא הייתה בשליטה מלאה ועדיין היה עשן על הכביש ולא היינו בטוחים לחלוטין אם כדאי לחזור לטכניון, שאולי זיהום האוויר עדיין חמור מדי. אז החלטנו בסוף להישאר ברמת השרון, לא להסתכן ובעיקר לא להדאיג את האנשים שאני אוהב.

ביום ראשון עדיין הספקתי לעשות כמה דברים בשלט רחוק, לקרוא ולהיות קצת יצרני ובערב הלכנו למסיבת חנוכה אצל חברים של מעין מהעבודה. אז היה כיף ומאוד נהננו. אכלנו לביבות תפו”ד ובטטה ושיחקנו משחקים מטופשים עד מאוחר בלילה. אולי קצת יותר מדי מאוחר כי אם גם לא הספקנו להכין סופגניות וגם, עם כל ההכנות שעוד היינו צריכים לעשות, חזרנו הביתה לקראת שלוש.

מאת הרב עובדיה יוסף.

כמה רשע יכול להיות הבן אדם הזה בשביל להגיד שהאנשים שגרים שם, או גרים בכל הארץ, אשמים בשריפה הזאת שכילתה שניים וחצי ישובים, חייהם של יותר מ-40 אנשים ואת אחת משמורות הטבע היפות ביותר בארץ?

כמה רשע צריך להיות כדי להאשים את הישראלי הממוצע שעושה ככל יכולתו בכך שהוא לא שומר שבת ושהוא צריך לחזור בתשובה?

כן, אני יכול לתאר לעצמי מה היה קורה אם הכבאים היו חוזרים בתשובה. בטח לא היו מוכנים לכבות שריפה או לחלץ אנשים מבניין אם הם לא היו לבושים בצניעות.

והוא אומר לנו לבדוק אם אולי אנחנו גרמנו לשריפה הזאת? בואו נראה…
אני, בניגוד אליך, רב-נבל, משלם מסים. עד כמה שאני משלם בתור סטודנט ושכיר במשרה חלקית. אבל אני בטוח אשלם יותר בעתיד.
אני, בניגוד אליך, לומד מקצוע במטרה להשתמש ביכולותי ואהבתי על מנת לתרום משהו לעולם שלנו.
אני, בניגוד אליך, אחנך את ילדי לאכפתיות ולתת עזרה לאנשים אחרים, בלי להתייחס למינם, גזעם, נטיותיהם המיניות או לאורך החצאית שלהם קודם.

אז אם אני חושב על מי מאיתנו כנראה שגרם לשרפה הזאת או אגרום לשרפות הבאות? מבחינתי, כל האצבעות מופנות אליך.