Check and Point

אתמול הלכתי ליום מבחנים בחברת צ’קפוינט. צ’קפוינט היא חברה גדולה בארץ ובעולם ויש הרבה אנשים שרוצים לעבוד בה. חוץ מהאנשים שבאו לאותם מבחנים כמוני היו עוד כמה שהתראיינו למשרות אחרות. דבר ראשון ששמתי לב שמשעשע במשרד בתל אביב הוא ששמות החדרים בקומת הכניסה הם של להקות רוק (פינק, פלויד, ג’נסיס, אירוסמית’) ובקומה השניה זה ציירים (מונה, אנחנו היינו בואן-גוך). זה מגניב. אז לפי דעתי, זה היה אחד מהראיונות הראשונים הכי טובים שיש. ככה צריך לעשות את זה. זאת אומרת, היו הרבה אנשים ביריד התעסוקה ואני מניח שנעשה קצת סינון לפני שהזמינו למבחנים. בכל מקרה, זה היה יום מבחנים אחד מיני רבים. אז למה זה היה טוב? כי הדבר הראשון שהם עושים אחרי שהם מסתכלים על קורות החיים הוא לבדוק את יכולות התכנות. המבחן הראשון היה בשביל לבדוק שאנשים יודעים לתכנת ברמה סבירה. אז היו לי 4 שעות ליישם כמה יכולות שהם ביקשו. הם הציעו שנסיים את זה תוך 3 שעות. אני סיימתי תוך 2.5. הם רצו זמן ריצה של 2500. אני השגתי 2900. אבל אני חושב שאני בעיקר אאשים את Java שהיא קלה ומהירה לכתיבה אבל לא רצה כל כך מהר וההוראות של המהירות היו בשביל כל שפות התכנות האפשריות. הדבר השני שהם בדקו זה שאנחנו יודעים להשתמש בלינוקס ושזה לא מפחיד אותנו. זה לא היה מרשים במיוחד כי כל ההוראות היו שם ורק היינו צריכים למלא אותן. אבל זה היה משעשע. המבחן השלישי, זה שרוב האנשים לא טרחו לעשות, היה מבחן עיצובי בו ביקשו לעצב מסך אפליקציה ממגוון חלקים שונים. זה לא היה קשור לראיון המקורי אלא רק בשביל Continue Reading →


Posted in High-Tech, No Category, Practice, Programming, Thinking Out Loud by with comments disabled.

פעם ביום כחול

הספר הזה כבר היה בתכנון שלי מאז שקראתי את הראיון איתו ב-New Scientist אבל המלצה שמה אותו בראש הרשימה שלי. מדובר בסוג של אוטוביוגרפיה של אדם אוטיסטי אבל מתפקד. הוא מסביר איך זה לגדול כאוטיסט וכמה קשה בשבילו כל מיני דברים שרוב האנשים לוקחים כמובן מאליו כמו לזהות דו-משמעות במשפט או שלילה כפולה. מאוד אהבתי את הספר ואני ממליץ עליו בחום לכל מי שמעניין אותו ה-Theory of Mind, איך אנשים, במיוחד איך אנשים אחרים, חושבים ותופסים את העולם. אבל משהו שחשבתי עליו במהלך השמיעה, בעיקר לקראת הסוף, הוא כמה אני דומה לו. לא, אני לא אוטיסט, אני לא רואה מספרים או מרגיש את המרקם שלהם אבל כן זיהיתי כמה דברים משותפים. רק שאצלו דברים שהם ב-100%, אצלי הם פחות מ-1%. דברים שגורמים לו לחרדה וקריסה רגשית אצלי הם בעיקר מעצבנים. אבל עדיין. למשל, משפטים שהם רבי משמעות לרוב מעצבנים אותי, במיוחד כשאנשים לא יודעים את המשמעות התחבירית של מה הם אומרים. דברים כמו שלילות כפולות ומשולשות ודברים שאנשים אומרים וחושבים שהם נורא ברורים כשהם, אם נקראים מילולית כמו שאני נוטה לעשות, הם ממש לא. דניאל מתאר גם את הזמן שבו עבר לגור עם שותפו לחיים וחברים היו מגיעים לבקר. הוא אהב שהם מגיעים לבקר אבל זה תמיד היה גורם לו לחרדה כי הוא היה צריך לשנות את כל הלו”ז שהוא תכנן בקפידה. את זה אני מסוגל לזהות גם כי גם אני ממש ממש לא אוהב כשמשנים לי תוכניות שכבר תכננתי בקפידה. ולמי שחושב להגיד שאת כולם זה מעצבן אז אצלי זה לא ברמה של “אוף”, אלא שזה מרגיש כמו סוג של Continue Reading →


Posted in Humanity, Me, No Category, Thinking Out Loud by with comments disabled.

אחות משוחררת על בסיס ספק באמונה

אחות סולקה מלימודיה בגלל ספקות באמונה. אפשר לקרוא את זה, מומלץ למען האמת, אבל הנה הקטע שבאמת הרתיח לי את הדם: לדברי לויפר, “הוועדה” החליטה להתנות את המשך הלימודים בחתימה על “תקנון מיוחד” שחובר עבורה, ועבורה בלבד. “רצו שאחתום להם על מסמך שבו אני מתחייבת שאסור לי לחרוג ולו חריגה קלה מתקנון הצניעות, ואסרו עלי לדבר עם הבנות על ענייני אמונה. גם דרשו ממני להיפגש עם פסיכולוגית חרדית בנתניה שהם בחרו, כדי שהיא ‘תטפל בי’, על חשבוני. “הם גם דרשו שאחתום לאותה מטפלת על טופס ויתור סודיות, כדי שהיא תוכל לדווח להם על המצב הרוחני שלי. הסכמתי להכל, אפילו לפסיכולוגית בהתחלה, אבל לא הסכמתי לחתום על ויתור סודיות”. לויפר הסכימה להיפגש עם רב שיהיה מקובל על הצוות החינוכי, ולהקפיד על קוצו של יוד בתקנון ובהגבלת נושאי השיחה עם חברותיה לספסל הלימודים. דרישתה לקבל לידיה את “המסמך המיוחד” או את פרוטוקול הישיבה שהוקלד, נענתה בשלילה. “אמרו לי במפורש שהם חוששים שאני אעשה בזה שימוש משפטי”. אז, במהדורת היום של “אתם לא רואים שזה לא בסדר?”: לא מוכנים לשחרר את הפרוטוקול של הישיבה כי היא “תעשה בזה שימוש משפטי”?! אתם לא מבינים שזה לא בסדר?! אתם מקשיבים למה שיוצא לכם מהפה?! זה לא נשמע מוזר?! זאת אומרת, אתם יודעים שאם זה יגיע לשלטון החוק אז אתם תפסידו אז אתם לא מוכנים לשחרר את זה? אולי פשוט לא תעשו את זה מלכתחילה?


Posted in Less Interesting News, Religion by with comments disabled.

מה שמתכנתים עושים

מעין משחקת כל מיני משחקי פזלים שונים ומשונים, מחיפוש חפצים רגיל ועד פזלים קלאסיים של מתגים שמשפיעים אחד על השני. לפעמים היא גם מבקשת עזרה ממני אם הפאזל לוקח יותר מכמה דקות. לפני כמה ימים היא נתקלה בפאזל וביקשה ממני לעזור. אחרי שהסבירה לי את הבעיה, אמרתי “ובכן, זאת בדיוק בעיה של מציאת מסלול המילטוני בגרף מכוון” (מסלול המילטוני הוא מסלול שעובר דרך כל צומת בדיוק פעם אחת). אפשר לפתור את זה בניסוי וטעייה, עם קצת רישום והרבה השקעה אבל אנחנו מתכנתים. אחרי שבנינו את הגרף וניסינו לראות אם יש בו איזה שהוא נתיב ברור ללא הצלחה, הצעתי לכתוב תוכנה שתפתור את זה. כן, למצוא מסלול המילטוני זאת לא בעיה פשוטה. היא NP-Complete. הפתרון הכללי הטוב לוקח (O(n^2*2^n ולא ציפיתי שאפילו נגיע לזה כי כל מה שרציתי זה חיפוש פשוט עם BackTracking. אבל לא נורא, המחשב שלי סבבה ואלו רק 25 צמתים. אז עבדנו על זה ביחד כשעה וחצי-שעתיים והוצאנו תוכנה קטנה שמוצאת את הפתרון. היא עדיין בעייתית אבל הצלחנו לפתור איתה את הפאזל. אני חושב שזה היה שווה את הזמן. :)


Posted in IT, Maayan, No Category, Programming by with 1 comment.

Building a Game: Mechanics, Story and Emotion

אני לא מומחה לנושא, אלו רק מספר מחשבות שלי. Extra Credits, ועוד כמה אחרים, טוענים שצריך להתחיל עם המכניקה, מה אפשר לעשות במשחק ואיך זה עובד. אני חושב שאפשר להתחיל עם מכניקה או עם סיפור או רק עם רגש שרוצים להעביר אבל צריך להבין מראש את ההגבלות והיתרונות של כל אחת מהשיטות האלו. אם מתחילים עם סיפור, עלולים לקבל סיפור אינטראקטיבי לכל היותר ולא בהכרח משחק. לפי דעתי, הקו בין סיפור אינטראקטיבי למשחק עובר במקום בו יש דו-משמעיות (או יותר) לגבי איך להמשיך, איפה שיש אתגר ולא רק בחירה סיפורית של לאן הסיפור צריך להתקדם. לספר או סרט יש כיוון חד-משמעי. לא משנה כמה פעמים תצפו או תקראו אותו, הוא יעקוב אחרי אותו קו עלילתי מההתחלה ועד הסוף והכל יתרחש בדיוק באותה צורה. לסיפורים אינטראקטיבים כמו Home יש חוסר-ודאיות לגבי איך הסיפור יסתיים, ובנקודות לאורך הדרך, לאיזה כיוון הוא צריך להתקדם. אצל Home זה מאוד ברור לפי דף העדויות באתר של המשחק. כמעט כל נקודה מעניינת במהלך הסיפור מציגה חוסר-ודאות לגבי לאן הוא צריך להתקדם אבל אין שום חוסר-ודאות לגבי איך להתקדם, אין ממש אתגר שצריך להתגבר עליו. זאת אומרת, בשום נקודה Home לא מאתגר יותר מהשאלה: “לאן להמשיך עכשיו?”. המשחק של The Walking Dead הוא על הקו כי בהרבה נקודות הוא שואל את השחקן לאיזה כיוון להמשיך אבל מעט מאוד פעמים באמת מאתגר את השחקן באיך להמשיך. ובמקרים האלו, לרוב מדובר במעיכת כפתורים או ללחוץ במקום המתאים מהר מספיק. יש מעט מאוד פאזלים והם קצרים וברורים, במיוחד עם הדלקתם את ההדגשה של דברים שמישים בעולם. אז המשחק הזה נמצא Continue Reading →


Posted in Gaming, Practice, Thinking Out Loud by with 2 comments.

New Campaign

I’ve gotten into a new role-playing campaign this Saturday. It was the first session for me but roughly the third in the new incarnation of this game. The gaming system is Fate, a Fudge off-shoot, which is very open and slightly more vague than I would like but with an interesting roll mechanic that I’m still getting the hang of. We are also chronicling and managing the campaign through a Google site which is cool. This is the address if you care to have a look. I intend to have fun with this method of management. I’m playing a cocky, self centered Audiomancer dude partly based on Bill & Ted. Character Sheet here. And since I pretty much have to, I looked up an online dice roller that can do Fudge reliably. I found some cool looking ones but nothing that stated a proper origin for its results. I mean, I’ll take other random generators if they use a good system but couldn’t find anything that did. So I wrote my own roller that uses results gleaned from Random.org to generate Fudge dice and a final modifier. It’s over at my Programming Projects page if anyone cares to look or use. I encourage it. That’s it for now. Updates on the campaign are available from the main site. I try to keep my character’s journal up to date after every session.


Posted in Gaming, No Category, Programming, Role-Playing by with comments disabled.

Here I Come to Wreck Your Day

Remembered Mighty Mouse a little while back. Thought of watching it again, for old times’ sake. Found the old series. Found The New Adventures. Watched an episode of each. Remembered my Transformers experience, decided to let this childhood memory stay just a childhood memory and discarded the rest of the episodes. But SWAT Kats is still awesome. And I’ve been told ThunderCats didn’t age well. And now I’m wondering about Samurai Pizza Cats.


Posted in Art, Geekdom, Life Lessons, No Category, Thinking Out Loud by with 2 comments.

חסרונות ויתרונות

בהרבה ראיונות עבודה נוטים לשאול שאלה כמו “מה החסרון הכי גדול שלך?” ואז, לפי הסטריאוטיפ, נהוג להגיד משהו כמו “אני כזה פרפקציוניסט” או “אני חולה-עבודה” במטרה להציג תכונה שיכולה להישמע רע אבל אמורה להישמע טוב למעסיק פוטנציאלי. על דבר כזה אני הייתי אומר “אז יש לך בעיה לראות את התמונה הגדולה?” או “אז יש לך בעיה עם סדר עדיפויות?” אבל אני באמת אחשוב שמדובר במישהו שמנסה לעבוד עליי. אני בדרך כלל מנצל את ההזדמנות הזאת לסוג של התבוננות פנימית וכנות כדי גם להיות בטוח שיודעים מה לא בסדר איתי לפני שזה נהיה בעיה וגם כדי להציג את השיטה שאני משתמש בה כדי לקזז את החסרון הזה. אז קצת בהרחבה למה שכתבתי כאן, הדבר הראשון שאני אומר בדרך כלל הוא שיש לי בעית זיכרון. אני שכחן ברמה שקצת קשה לתאר… טוב, לא נורא קשה לתאר. פעם אחת רציתי לקחת משהו מהמקרר אז הלכתי למקרר, מרחק של כ-4-5 מטרים, וכשפתחתי את הדלת של המקרר כבר שכחתי מה רציתי. זה לא קורה ככה על כל דבר. אני לא אשכח אירועים מכוננים, את תאריך יום הנישואין שלי וכו’ אבל דברים קטנים שכל הזמן באים והולכים, כל פרט שלא חוזר על עצמו לעיתים קרובות, נוטים להימרח ולפרוח מזכרוני. ולכן, אני חייב שהכל יהיה מסודר. הזמנים, המקומות ומאגרי המידע שלי הם כמו בית של אדם עיוור. לכל דבר יש מקום שאני יודע עליו ואם מזיזים לי אותו… קורות תאונות. בעיקרון, השיטה העיקרית שלי למצוא דברים היא פשוט לדעת איפה אני הייתי שם את זה. ולכן אני מקפיד לשים דברים בצורה אינטואיטיבית לי. כשמזיזים לי אז אני Continue Reading →


Posted in Me, No Category by with comments disabled.

I Love My Nuclear Family


Posted in No Category by with 1 comment.

As Close As I Came to Violence

נכון לזמן כתיבת שורות אלו בדיוק סיימתי לשמוע את הסיפור Red Card. זה הוא סיפור, שנשמע לי כל כך מוכר שאני בטוח שכבר שמעתי אותו איפה שהוא קודם, על עולם בו הממשלה שולחת מספר מוגבל של ‘כרטיסים אדומים’ לאזרחים פשוטים, כרטיסים שמאפשרים לכל אחד לבצע רצח אחד בלי שום השלכות. הסיפור מעניין ודיי מומלץ אבל הסיבה שאני כותב היא מה שאליסטר סטוארט אומר אחרי הסיפור, על מערכת היחסים שלו עם אלימות וכמה הוא התקרב אליה. כמו לכל אחד, גם לי היו התקלויות עם ילדים גדולים ומעצבנים ממני כשהייתי קטן. מקרה אחד, שאני חושב שכבר סיפרתי עליו, היה עם ילד גדול ממני בשנה שבגלל צירוף מקרים, וכנראה שמוח מעט חולה, התחיל רצף נקמות נגדי שכלל, בשלב מסוים, להרביץ לי עם מטאטא. הייתי בכיתה ד’ אז ההיכרות שלי עם הגנה עצמית כללה בעיקר סרטי פעולה של ג’קי צ’אן וז’אן קלוד ואן דם ולכן לא ממש התנגדתי. ובעוד למדתי קצת (ממש קצת) קראטה עוד לפני, זאת כנראה הייתה הנקודה בה החלטתי שאני אקח אומנויות לחימה מעט יותר ברצינות. כשהייתי בכיתה ז’ וח’ היו לי גם התקלויות עם ילדים גדולים ממני. תמיד ניסיתי וגם לרוב הצלחתי לנטרל את הבעיות האלו עם מילים אבל חלק מהפעמים הגיעו לדחיפות אם כי אף פעם באמת הוכיתי. אני חושב שסבלתי מיותר בעיות בריונות מהממוצע אבל אני גם חושב ששרדתי את בית הספר בצורה לא רעה. פעם אחת, לקראת סוף גילאי העשרה תחילת העשרים – לא זוכר במדויק, נסעתי עם ידיד שלי לראות סרט. בדרך חזרה עקבה אחרינו מכונית. הם עקפו אותנו ואז האיטו אז עקפנו אותם וחוזר חלילה. Continue Reading →


Posted in Art, Maayan, No Category, School, Stories of My Life by with 3 comments.

‹ Older Posts Newer Posts ›