אחות משוחררת על בסיס ספק באמונה

אחות סולקה מלימודיה בגלל ספקות באמונה. אפשר לקרוא את זה, מומלץ למען האמת, אבל הנה הקטע שבאמת הרתיח לי את הדם: לדברי לויפר, “הוועדה” החליטה להתנות את המשך הלימודים בחתימה על “תקנון מיוחד” שחובר עבורה, ועבורה בלבד. “רצו שאחתום להם על מסמך שבו אני מתחייבת שאסור לי לחרוג ולו חריגה קלה מתקנון הצניעות, ואסרו עלי לדבר עם הבנות על ענייני אמונה. גם דרשו ממני להיפגש עם פסיכולוגית חרדית בנתניה שהם בחרו, כדי שהיא ‘תטפל בי’, על חשבוני. “הם גם דרשו שאחתום לאותה מטפלת על טופס ויתור סודיות, כדי שהיא תוכל לדווח להם על המצב הרוחני שלי. הסכמתי להכל, אפילו לפסיכולוגית בהתחלה, אבל לא הסכמתי לחתום על ויתור סודיות”. לויפר הסכימה להיפגש עם רב שיהיה מקובל על הצוות החינוכי, ולהקפיד על קוצו של יוד בתקנון ובהגבלת נושאי השיחה עם חברותיה לספסל הלימודים. דרישתה לקבל לידיה את “המסמך המיוחד” או את פרוטוקול הישיבה שהוקלד, נענתה בשלילה. “אמרו לי במפורש שהם חוששים שאני אעשה בזה שימוש משפטי”. אז, במהדורת היום של “אתם לא רואים שזה לא בסדר?”: לא מוכנים לשחרר את הפרוטוקול של הישיבה כי היא “תעשה בזה שימוש משפטי”?! אתם לא מבינים שזה לא בסדר?! אתם מקשיבים למה שיוצא לכם מהפה?! זה לא נשמע מוזר?! זאת אומרת, אתם יודעים שאם זה יגיע לשלטון החוק אז אתם תפסידו אז אתם לא מוכנים לשחרר את זה? אולי פשוט לא תעשו את זה מלכתחילה?


Posted in Less Interesting News, Religion by with comments disabled.

מה שמתכנתים עושים

מעין משחקת כל מיני משחקי פזלים שונים ומשונים, מחיפוש חפצים רגיל ועד פזלים קלאסיים של מתגים שמשפיעים אחד על השני. לפעמים היא גם מבקשת עזרה ממני אם הפאזל לוקח יותר מכמה דקות. לפני כמה ימים היא נתקלה בפאזל וביקשה ממני לעזור. אחרי שהסבירה לי את הבעיה, אמרתי “ובכן, זאת בדיוק בעיה של מציאת מסלול המילטוני בגרף מכוון” (מסלול המילטוני הוא מסלול שעובר דרך כל צומת בדיוק פעם אחת). אפשר לפתור את זה בניסוי וטעייה, עם קצת רישום והרבה השקעה אבל אנחנו מתכנתים. אחרי שבנינו את הגרף וניסינו לראות אם יש בו איזה שהוא נתיב ברור ללא הצלחה, הצעתי לכתוב תוכנה שתפתור את זה. כן, למצוא מסלול המילטוני זאת לא בעיה פשוטה. היא NP-Complete. הפתרון הכללי הטוב לוקח (O(n^2*2^n ולא ציפיתי שאפילו נגיע לזה כי כל מה שרציתי זה חיפוש פשוט עם BackTracking. אבל לא נורא, המחשב שלי סבבה ואלו רק 25 צמתים. אז עבדנו על זה ביחד כשעה וחצי-שעתיים והוצאנו תוכנה קטנה שמוצאת את הפתרון. היא עדיין בעייתית אבל הצלחנו לפתור איתה את הפאזל. אני חושב שזה היה שווה את הזמן. :)


Posted in IT, Maayan, No Category, Programming by with 1 comment.

Building a Game: Mechanics, Story and Emotion

אני לא מומחה לנושא, אלו רק מספר מחשבות שלי. Extra Credits, ועוד כמה אחרים, טוענים שצריך להתחיל עם המכניקה, מה אפשר לעשות במשחק ואיך זה עובד. אני חושב שאפשר להתחיל עם מכניקה או עם סיפור או רק עם רגש שרוצים להעביר אבל צריך להבין מראש את ההגבלות והיתרונות של כל אחת מהשיטות האלו. אם מתחילים עם סיפור, עלולים לקבל סיפור אינטראקטיבי לכל היותר ולא בהכרח משחק. לפי דעתי, הקו בין סיפור אינטראקטיבי למשחק עובר במקום בו יש דו-משמעיות (או יותר) לגבי איך להמשיך, איפה שיש אתגר ולא רק בחירה סיפורית של לאן הסיפור צריך להתקדם. לספר או סרט יש כיוון חד-משמעי. לא משנה כמה פעמים תצפו או תקראו אותו, הוא יעקוב אחרי אותו קו עלילתי מההתחלה ועד הסוף והכל יתרחש בדיוק באותה צורה. לסיפורים אינטראקטיבים כמו Home יש חוסר-ודאיות לגבי איך הסיפור יסתיים, ובנקודות לאורך הדרך, לאיזה כיוון הוא צריך להתקדם. אצל Home זה מאוד ברור לפי דף העדויות באתר של המשחק. כמעט כל נקודה מעניינת במהלך הסיפור מציגה חוסר-ודאות לגבי לאן הוא צריך להתקדם אבל אין שום חוסר-ודאות לגבי איך להתקדם, אין ממש אתגר שצריך להתגבר עליו. זאת אומרת, בשום נקודה Home לא מאתגר יותר מהשאלה: “לאן להמשיך עכשיו?”. המשחק של The Walking Dead הוא על הקו כי בהרבה נקודות הוא שואל את השחקן לאיזה כיוון להמשיך אבל מעט מאוד פעמים באמת מאתגר את השחקן באיך להמשיך. ובמקרים האלו, לרוב מדובר במעיכת כפתורים או ללחוץ במקום המתאים מהר מספיק. יש מעט מאוד פאזלים והם קצרים וברורים, במיוחד עם הדלקתם את ההדגשה של דברים שמישים בעולם. אז המשחק הזה נמצא Continue Reading →


Posted in Gaming, Practice, Thinking Out Loud by with 2 comments.

New Campaign

I’ve gotten into a new role-playing campaign this Saturday. It was the first session for me but roughly the third in the new incarnation of this game. The gaming system is Fate, a Fudge off-shoot, which is very open and slightly more vague than I would like but with an interesting roll mechanic that I’m still getting the hang of. We are also chronicling and managing the campaign through a Google site which is cool. This is the address if you care to have a look. I intend to have fun with this method of management. I’m playing a cocky, self centered Audiomancer dude partly based on Bill & Ted. Character Sheet here. And since I pretty much have to, I looked up an online dice roller that can do Fudge reliably. I found some cool looking ones but nothing that stated a proper origin for its results. I mean, I’ll take other random generators if they use a good system but couldn’t find anything that did. So I wrote my own roller that uses results gleaned from Random.org to generate Fudge dice and a final modifier. It’s over at my Programming Projects page if anyone cares to look or use. I encourage it. That’s it for now. Updates on the campaign are available from the main site. I try to keep my character’s journal up to date after every session.


Posted in Gaming, No Category, Programming, Role-Playing by with comments disabled.

Here I Come to Wreck Your Day

Remembered Mighty Mouse a little while back. Thought of watching it again, for old times’ sake. Found the old series. Found The New Adventures. Watched an episode of each. Remembered my Transformers experience, decided to let this childhood memory stay just a childhood memory and discarded the rest of the episodes. But SWAT Kats is still awesome. And I’ve been told ThunderCats didn’t age well. And now I’m wondering about Samurai Pizza Cats.


Posted in Art, Geekdom, Life Lessons, No Category, Thinking Out Loud by with 2 comments.

חסרונות ויתרונות

בהרבה ראיונות עבודה נוטים לשאול שאלה כמו “מה החסרון הכי גדול שלך?” ואז, לפי הסטריאוטיפ, נהוג להגיד משהו כמו “אני כזה פרפקציוניסט” או “אני חולה-עבודה” במטרה להציג תכונה שיכולה להישמע רע אבל אמורה להישמע טוב למעסיק פוטנציאלי. על דבר כזה אני הייתי אומר “אז יש לך בעיה לראות את התמונה הגדולה?” או “אז יש לך בעיה עם סדר עדיפויות?” אבל אני באמת אחשוב שמדובר במישהו שמנסה לעבוד עליי. אני בדרך כלל מנצל את ההזדמנות הזאת לסוג של התבוננות פנימית וכנות כדי גם להיות בטוח שיודעים מה לא בסדר איתי לפני שזה נהיה בעיה וגם כדי להציג את השיטה שאני משתמש בה כדי לקזז את החסרון הזה. אז קצת בהרחבה למה שכתבתי כאן, הדבר הראשון שאני אומר בדרך כלל הוא שיש לי בעית זיכרון. אני שכחן ברמה שקצת קשה לתאר… טוב, לא נורא קשה לתאר. פעם אחת רציתי לקחת משהו מהמקרר אז הלכתי למקרר, מרחק של כ-4-5 מטרים, וכשפתחתי את הדלת של המקרר כבר שכחתי מה רציתי. זה לא קורה ככה על כל דבר. אני לא אשכח אירועים מכוננים, את תאריך יום הנישואין שלי וכו’ אבל דברים קטנים שכל הזמן באים והולכים, כל פרט שלא חוזר על עצמו לעיתים קרובות, נוטים להימרח ולפרוח מזכרוני. ולכן, אני חייב שהכל יהיה מסודר. הזמנים, המקומות ומאגרי המידע שלי הם כמו בית של אדם עיוור. לכל דבר יש מקום שאני יודע עליו ואם מזיזים לי אותו… קורות תאונות. בעיקרון, השיטה העיקרית שלי למצוא דברים היא פשוט לדעת איפה אני הייתי שם את זה. ולכן אני מקפיד לשים דברים בצורה אינטואיטיבית לי. כשמזיזים לי אז אני Continue Reading →


Posted in Me, No Category by with comments disabled.

I Love My Nuclear Family


Posted in No Category by with 1 comment.

As Close As I Came to Violence

נכון לזמן כתיבת שורות אלו בדיוק סיימתי לשמוע את הסיפור Red Card. זה הוא סיפור, שנשמע לי כל כך מוכר שאני בטוח שכבר שמעתי אותו איפה שהוא קודם, על עולם בו הממשלה שולחת מספר מוגבל של ‘כרטיסים אדומים’ לאזרחים פשוטים, כרטיסים שמאפשרים לכל אחד לבצע רצח אחד בלי שום השלכות. הסיפור מעניין ודיי מומלץ אבל הסיבה שאני כותב היא מה שאליסטר סטוארט אומר אחרי הסיפור, על מערכת היחסים שלו עם אלימות וכמה הוא התקרב אליה. כמו לכל אחד, גם לי היו התקלויות עם ילדים גדולים ומעצבנים ממני כשהייתי קטן. מקרה אחד, שאני חושב שכבר סיפרתי עליו, היה עם ילד גדול ממני בשנה שבגלל צירוף מקרים, וכנראה שמוח מעט חולה, התחיל רצף נקמות נגדי שכלל, בשלב מסוים, להרביץ לי עם מטאטא. הייתי בכיתה ד’ אז ההיכרות שלי עם הגנה עצמית כללה בעיקר סרטי פעולה של ג’קי צ’אן וז’אן קלוד ואן דם ולכן לא ממש התנגדתי. ובעוד למדתי קצת (ממש קצת) קראטה עוד לפני, זאת כנראה הייתה הנקודה בה החלטתי שאני אקח אומנויות לחימה מעט יותר ברצינות. כשהייתי בכיתה ז’ וח’ היו לי גם התקלויות עם ילדים גדולים ממני. תמיד ניסיתי וגם לרוב הצלחתי לנטרל את הבעיות האלו עם מילים אבל חלק מהפעמים הגיעו לדחיפות אם כי אף פעם באמת הוכיתי. אני חושב שסבלתי מיותר בעיות בריונות מהממוצע אבל אני גם חושב ששרדתי את בית הספר בצורה לא רעה. פעם אחת, לקראת סוף גילאי העשרה תחילת העשרים – לא זוכר במדויק, נסעתי עם ידיד שלי לראות סרט. בדרך חזרה עקבה אחרינו מכונית. הם עקפו אותנו ואז האיטו אז עקפנו אותם וחוזר חלילה. Continue Reading →


Posted in Art, Maayan, No Category, School, Stories of My Life by with 3 comments.

FPS Games Enhance Your Brain

האנשים עם הפיות הכי גדולים אוהבים להגיד כי משחקי מחשב, במיוחד משחקים אלימים ובמיוחד שבמיוחד משחקי יריות מגוף ראשון, משחיתים את הנוער ומובילים לאלימות. האנשים שבדקו וחקרו מצאו כי אין שום קשר בין משחקי מחשב (או כל מדיה) לאלימות. האנשים שקרובים לנושא ויודעים על מה הם מדברים אומרים כי הציבור הכללי לא מאמין לשטויות האלו (הראשונות, לא המחקרים). ועכשיו, כמה חוקרים מנידרלאנד (הידועה גם בכינוי החיבה הולנד) פרסמו כי לאנשים המשחקים FPSים לפחות חמש פעמים בשבוע יש זיכרון פעיל (זיכרון לטווח קצר ולחישובים מהירים) גדול יותר והמוח שלהם גמיש יותר ומסוגל לעקוב אחר יותר פריטי מידע יותר מהר מאנשים שלא משחקים בכלל. ואני חושב על זה: עכשיו, זה מסביר הרבה. לפי ההגדרות שלי, אם אני מחלק את הזיכרון לשלבים כמו במחשב (Hard Drive, RAM, Cache) אז הכונן הקשיח שלי דפוק – מערכת חיפוש ושליפה מחורבנת, ה-RAM שלי לא רע בכלל וה-Cache שלי לפעמים גורם לפעמים ללסתות ליפול כי אנשים לא מבינים איך, ולפעמים גם מה, עשיתי. ומערכת עקיבה מצוינת אוטומטית ותת הכרתית יכולה גם להסביר טוב מאוד למה הייתי תותחן כל כך טוב. חומר למחשבה: הילדים רוצים לשחק משחקי מחשב? תנו להם את Portal. אחרי זה את Portal 2. ואחרי זה אולי את Q.U.B.E.


Posted in Gaming, Humanity, Life Lessons, Thinking Out Loud by with comments disabled.

Viable

ב-2081, דקסטר לייטן מספרינג היל, פלורידה היה הבן אדם המהיר ביותר על פני כדור הארץ. לא היה אחר שהיה מסוגל להשתוות לו במהירות תנועה, זריזות ידיים או תפיסת זמן. אבל לפעמים גם הוא לא היה מהיר מספיק. את זה הוא גילה בפעם הראשונה בגיל 14 בנסיעה שמבחוץ הייתה יכולה להראות שגרתית לחלוטין אך באמת הייתה כל דבר חוץ מזה. הוא והוריו יצאו מביתם בקצוות העיר ונכנסו למכונית המשפחתית. דקסטר רצה לקחת את השותף הרביעי לנסיעה על ברכיו אבל הוריו הפצירו בו שלא, שעדיף יהיה על המושב, והוא, לבסוף, הסכים. טומי היה חבר שלו מאז ומתמיד. כמעט כל זיכרון ילדות שלו הכיל את טומי. הם שיחקו ביחד, טיילו ביחד, לעתים קרובות גם אכלו ביחד. לא היה אכפת לו שלטומי יש ארבע רגליים וזנב. ולטומי לא היה אכפת שלדקסטר לא היה. בכל פעם שדקסטר יצא אל בית הספר, טומי ליווה אותו עד השער וחיכה לו שם עד שדקסטר חזר. למרות שאיפה שהוא, בירכתי מוחו, ידע שאף אחד לא חי לנצח, מעולם לא חשב שהוא יראה את סופו של טומי. זה לא היה פתאומי, זה לקח חודשים. זה נראה כמו שנים. טומי לאט לאט הדרדר. הוא כבר לא היה מהיר כמו פעם. הוא לא שמע כל כך טוב. ולקראת הסוף הוא גם לא ממש היה יכול לעמוד לאורך זמן וכששכב, נראה כמו… כמו… עוגה שמישהו הפך על ראשה ודרך עליה. ועכשיו טומי שכב לידו בכיסא האחורי של המכונית המשפחתית ודקסטר לא היה יכול להפסיק ללטף אותו. ולא היה יכול להפסיק לבכות. הוא ידע שאם רצה היה יכול לכסות את המרחק לוטרינר בכמה שניות. Continue Reading →


Posted in From the Writing Desk, Humanity, Practice, Thinking Out Loud by with 2 comments.

‹ Older Posts Newer Posts ›