פעם ביום כחול
הספר הזה כבר היה בתכנון שלי מאז שקראתי את הראיון איתו ב-New Scientist אבל המלצה שמה אותו בראש הרשימה שלי. מדובר בסוג של אוטוביוגרפיה של אדם אוטיסטי אבל מתפקד. הוא מסביר איך זה לגדול כאוטיסט וכמה קשה בשבילו כל מיני דברים שרוב האנשים לוקחים כמובן מאליו כמו לזהות דו-משמעות במשפט או שלילה כפולה.
מאוד אהבתי את הספר ואני ממליץ עליו בחום לכל מי שמעניין אותו ה-Theory of Mind, איך אנשים, במיוחד איך אנשים אחרים, חושבים ותופסים את העולם. אבל משהו שחשבתי עליו במהלך השמיעה, בעיקר לקראת הסוף, הוא כמה אני דומה לו.
לא, אני לא אוטיסט, אני לא רואה מספרים או מרגיש את המרקם שלהם אבל כן זיהיתי כמה דברים משותפים. רק שאצלו דברים שהם ב-100%, אצלי הם פחות מ-1%. דברים שגורמים לו לחרדה וקריסה רגשית אצלי הם בעיקר מעצבנים. אבל עדיין.
למשל, משפטים שהם רבי משמעות לרוב מעצבנים אותי, במיוחד כשאנשים לא יודעים את המשמעות התחבירית של מה הם אומרים. דברים כמו שלילות כפולות ומשולשות ודברים שאנשים אומרים וחושבים שהם נורא ברורים כשהם, אם נקראים מילולית כמו שאני נוטה לעשות, הם ממש לא.
דניאל מתאר גם את הזמן שבו עבר לגור עם שותפו לחיים וחברים היו מגיעים לבקר. הוא אהב שהם מגיעים לבקר אבל זה תמיד היה גורם לו לחרדה כי הוא היה צריך לשנות את כל הלו”ז שהוא תכנן בקפידה. את זה אני מסוגל לזהות גם כי גם אני ממש ממש לא אוהב כשמשנים לי תוכניות שכבר תכננתי בקפידה. ולמי שחושב להגיד שאת כולם זה מעצבן אז אצלי זה לא ברמה של “אוף”, אלא שזה מרגיש כמו סוג של שקר, סוג של עלבון.
אוטיסטים הם חושבים מאוד חזותיים. גם אני רואה דברים הרבה יותר טוב וברור כשזה מוצג בצורה חזותית. וקשה לי מאוד עם דברים מאוד ערטילאים ואבסטרקטים שקשה אפילו לדמיין אותם חזותית. לכן, חישוביות.
אבל כל זה היה כלום לעומת שני דברים שהוא אמר לקראת הסוף. הוא אמר שהוא, כמו הרבה אוטיסטים, מאוד גרוע בהערכה מרחבית. אין לי שום בעיה עם ניווט, אני מסוגל לבנות מפה בראש שלי ולעבוד לפיה אבל אני מאוד גרוע בהערכת מרחקים. אני עושה את זה בעיקר על ידי דמיון של עצמים בעלי אורך ידוע (יד פתוחה – 20 סנטימטר, בן אדם – 2 מטר, הפנייה הקרובה – 200 מטר, וכו’…) ואז להעמיד אותם קצה לקצה עד שאני ממלא את המרחק אבל אם יבקשו ממני לתת עכשיו את המרחק מכאן לשם… אין לי מושג.
והדבר השני שהוא ציין הוא שהעור שלו רגיש והרבה דברים לא נעימים לו, דברים כמו ליטוף היד. וזה גם משהו ששמתי לב אליו מאוד אצלי. לפי מה שראיתי, העור שלי רגיש מהממוצע. קל מאוד לדגדג אותי, ליטוף מהר מאוד מרגיש לי כמו שפשוף לא נעים, ובנהיגה קשה לי אפילו עם להחזיק את ההגה לאורך זמן. וזה דווקא מה שהכי מפריע לי.
מפריע לי שמהר מאוד נהיה לי לא נעים ביד כשאני מלטף את האישה שאני אוהב. אני רק מקווה שהיא מבינה וסולחת. :(
Posted in Humanity, Me, No Category, Thinking Out Loud by Eran with comments disabled.