אני לא אוהב את חידוני השרשרת של סוף השנה ואני גם לא ממש בקטע של החלטות תחילת שנה אבל אני כן יכול להסתכל אחורה על השנה שהייתה ולבחון אותה מעכשיו. דבר ראשון שקל לשים לב הוא שהייתי הרבה פחות פעיל פה מבעבר. זה בעיקר כי הייתי מאוד עסוק בעבודה שהתחילה רק חודש קודם ורציתי להשקיע. אבל בואו נראה מה היה. 01/01 – טוב זה לא ממש 2014 אבל התחלתי עבודה חדשה בדצמבר 2013 וזה דיי צבע לי את כל השנה. תמיד רציתי לעבוד על משחקים ועכשיו קיבלתי הזדמנות. זה לא הפרויקט האישי שלי אבל רק לעבוד בתחום, לצבור נסיון, הבנה וקשרים, זה כבר נהדר בפני עצמו. 24-26/01 – הלכתי ל-Global Game Jam הראשון שלי. תמיד חששתי להצטרף אבל בהשראת עמית, ראש הצוות שלי, הלכתי ועבדנו ביחד עם אנשים מגניבים והיה כיף והוצאנו משחק מגניב. 31/01 – יום אחד כשחזרתי מהעבודה, שני מטורפים החליטו לרדוף אחרי במעלי ובמורד חיפה עד שנכנסתי לתאונה והם ברחו. זאת הייתה חווייה לא נעימה ששיבשה לי את הכמה חודשים שאחרי אבל אני חושב שעברתי את זה. 09/02 – הבלוג של Unity הציג את המשחק שאנחנו עשינו בתור דוגמה ל-GGJ. הבלוג! הרשמי! של Unity! והמשחק! שלנו! מוצג ראשון! אההההה! כן. זה מגניב. 23/02 – עברנו רשמית למרכז. אני מצאתי עבודה במרכז ומעין לומדת בפתוחה אז זאת הייתה ההחלטה ההגיונית. דירה אמיתית שנייה שלנו ביחד וכרגע אנחנו עם 2 מתוך 2 בעלי דירה נחמדים. מחזיק אצבעות. 15/03 – הצלנו כלבה משוטטת ברחוב. היא ברחה ממסיבת הפורים של אחד השכנים מבנין ליד והיה קצת קשה להשיג את הבעלים אבל Continue Reading →
“תגיד את זה שוב,” אמר רועי וניסה לא להישמע כאילו הוא בהלם. “מה שאמרתי,” חזר האיש בחליפה שנהג ברכב במהירות שהייתה רק קצת מעל ההגיוני במעלה דרך השלום, “הוא שאני אגרום לכך שהמקרה שלך יחמיר, אתה תפוטר מהמשטרה, ארגון ביטחון עצמאי ישכור את שרותיך אבל אתה בעצם תעבוד בשביל יחידת סודית שממומנת על ידי תקציב שחור של השב”כ.” “את כל זה הבנתי,” אמר רועי. “אבל איך אמרת שקוראים ליחידה הזאת?” “האיש בחליפה נאנח ושפשף קלות את עיניו. “טכנית, ליחידה אין שם. אבל בגלל שאנחנו ‘מחוץ לספר’,” הוא החווה את סימני הציטוט ביד אחת. “החבר’ה פשוט קוראים לה מספ”ר.” “ואיזה מספר אתה?” רועי חייך. האיש בחליפה תקע בו מבט עייף. “עכשיו זאת בדיחה שלא שמעתי כבר עשרות אלפי פעם.” “בסדר. בסדר,” רועי התרצה, שילב את ידיו שוב והביט קדימה. “למה דווקא אני?” “כי אנחנו צריכים בשר תותחים,” פלט האיש בחליפה ומיד המשיך, “וכי אתה בחור צעיר ונחוש, אינטליגנטי ומהיר תגובה, בעל כושר גופני טוב והמוכנות לעשות מה שצריך כשזה לטובת הכלל. אז רק לידיעתך הכללית…” הוא העיף ברועי מבט ארוך, “אין הרבה כמוך.” “ומה אם אגיד ‘לא’?” האיש בחליפה החזיר את עיניו אל הכביש. “אז אני אגיד שהפסד שלך ובהצלחה עם מבחן הבלש הרביעי.” “אתה לא חושש שאני אספר למישהו על היחידה הסודית שלך?” “לא ממש. תקליט את עצמך מספר למפקד שלך על יחידה סודית של משטרת ישראל והשב”כ שפועלת מחוץ לספר, מגייסת אנשים מתחת לאף של מודיעין ועושה דברים שהחוק לא מכסה והממשלה מעדיפה להתעלם מהם. שלח לי את זה. לא צחקתי טוב כבר הרבה זמן.” רועי ניסה להסתיר חיוך. הוא Continue Reading →
“סמל רועי דנין,” הפסיכולוג של המחלק חצי קרא, חצי הקריא את התיק שמולו. “ארבע שנים במשטרה, דעות משבחות…” הוא דפדף קצת בתיק, “ברובן מהמפקדים שלך ומהשותפים שלך. ניגשת שלוש פעמים למבחן הבלש.” הפסיכולוג הרים את עיניו אל רועי שזז באי נוחות על הספה ממול. הוא לא היה צריך שיגידו לו כמה פעמים הוא נכשל. “סך הכל, היסטוריית שירות קצרה אך לא רעה. לא מעיד על משהו יוצא דופן.” הוא סגר את התיק והניח אותו בצד. “אז למה אני פה?” רועי נשען קדימה. “זאת שאלה מצוינת. למה אתה פה? כי זו המדיניות אחרי כל שימוש בנשק. במיוחד בנסיבות כמו שלך.” “אילו נסיבות? יריתי לו ברגל. הוא לא מת. לפי מה ששמעתי הוא אפילו שוחרר מבית החולים באותו הערב.” “אבל השאלה היותר חשובה היא למה ירית בו? הוא לא איים על אף אחד. הוא ברח ממך. היית יכול לרדוף אחריו, לתפוס אותו ללא אלימות מוגזמת.” רועי פכר את אצבעותיו. “אלימות מוגזמת? זה רק כדור אחד בירך. והוא עבר נקי לחלוטין. הוא לעומת זאת עדיין החזיק סכין מטבח שהוא לקח מהדירה. אם הוא היה תופס מישהו, זאת הייתה אלימות מוגזמת.” “את מי הוא היה תופס בארבע אחר הצהריים ברחוב מגורים נידח בגבעתיים? הרחובות היו ריקים.” “היו ריקים, כן. אבל ימינה מסוף הסימטה היה גן אורים שמשחרר את הילדים פחות או יותר באותו הזמן. אם הוא היה מגיע לשם, היה לנו מצב בני ערובה במקרה הטוב.” “אבל לא יכולת לדעת שהוא ירוץ לשם.” “כן יכולתי. הוא החזיק את הסכין ביד ימין. מה שאומר שהוא ימני. הבחירה השרירותית של ימניים נוטה ימינה. כמו כן, הוא Continue Reading →
אתמול היה יום משמח כי, אחרי יומיים שאני וירון חורשים על כל דו”ח קריסה של המשחק, טיפלנו וענינו על כל בעיה ותקלה שהייתה שם. מ-50 ומשהו דו”חות ירדנו לאפס. זה אולי לא היה היום הכי יעיל שלנו אבל הוא בהחלט היה אחד המספקים. כזה שהיה ראוי ל-Epic High Five ול-Money Dance. ואז חזרתי הביתה ומעין קישרה אותי למציאות של הפיגוע בירושלים. אז לא יום כל כך שמח. אני לא כל כך מתרגש מדברים כאלו יותר, במיוחד כשלא מדובר באנשים או במקום שאני מכיר. אבל הסיקור החדשותי בעולם היה מה שהרתיח אותי. CNN אמורים להיות ארגון חדשות מנוסה ומקצועי. אין להם בודקי עובדות במשכורת? כי מה שקרה אתמול גורם להם להיראות כמו ילדה בת 12 בטוויטר. וגם ה-BBC לא ממש חיכו לפני שפרסמו כתבה שגורמת לאירוע להישמע כאילו שוטרים ישראלים התנקשו בשני פלסטינים… שבמקרה נכנסו לבית כנסת עם אקדח וסכין. ובסוף אנחנו לא בסדר והתקשורת העולמית היא טלית שכולה תכלת (וקצת ספוגה בדם).
הייתה לי אתמול את שיחת “מה המצב” עם ראש הצוות. אמרתי לעמית שאני מאוד מעריך אותו מקצועית ובתור מישהו שעובד עם Unity כמה שנים יותר ממני, אני כן מחפש אישור שלו מדי פעם שמה שאני עושה לא מטומטמם. הוא אמר לי שהתפוקה שלי סבבה רק שאני לא תמיד בודק את מה שאני עושה עד הסוף. אמרתי שאני מסכים לחלוטין ולרוב פשוט לא עולים לי בראש כל המקרים שכדאי לבדוק, גם אם לאנשים אחרים הם נראים טריוויאלים. לאחר מכן, כשסיפרתי את זה למעין היא אמרה שהיא תשמח לעזור לי עם זה כי היא כל כך הרבה יותר טובה בזה ממני. עוד הערה רלוונטית שקיבלתי היא לשים לב שכל הדברים שאני עושה מסביב לעבודה לא מפריעים לי לקצב ולתפוקה. ופה נכנס הנושא אותו ציינתי בכותרת. רוב האנשים מגיעים לעבודה, עובדים עובדים עובדים, לוקחים איזו הפסקה למתוח רגליים/לסיגרייה/לרענן את כוס הקפה, לוקחים חצי שעה עד שעה לצהריים ואז עובדים עובדים עובדים, עם אולי עוד הפסקה קצרה בדרך, עד שהם עוזבים את המשרד ויוצאים הביתה. אני לא עובד ככה. אולי זה משהו פנימי, אולי זה סיבולת שסיגלתי לעצמי אבל אני כמעט ולא לוקח הפסקות. אני הולך לשירותים, אני לוקח תנומה אחת בשביל השינה הפוליפאזית בזמן העבודה (15 דקות, לא יותר), אני מותח את הרגליים לדקה או שתיים מדי פעם – בדרך כלל תוך כדי שאני פותח דיון על איזה נושא טכני כזה או אחר, ולוקח כ-15-20 לארוחת צהריים – בערך כמה זמן שאני צריך בשביל לסיים קערה של אורז. כל שאר הזמן אני עובד. וכשאני אומר כל שאר הזמן אז אני מתכוון לזה שיום Continue Reading →
זה מעניין ש-Whatever חוגג יום הולדת רק כמה ימים לפני The Less Interesting Times. טכנית, הבלוג הזה קיים מאז ה-16 לספטמבר 2005. אבל אני כותב משהו דומה עוד מימי בית הספר. מה שעקרונית אומר שהבלוג קיים יותר ל-15 או יותר שנים. אבל זו לא תחרות ואין צורך להיכנס לפרטים הקטנים. יש לי 1,616 רשומות מפורסמות (כולל זאת) ב-9 שנים, שזה כלום לעומת ה-10,000 של סקאלזי אבל גם בלי הקהל שלו, אני כותב רק כשיש לי משהו באמת חשוב להגיד וכרגע, רוב מה שמעניין אותי ותופס לי זמן, אני עוד לא יכול לדבר עליו. אז אני כותב, בממוצע, רשומה כל יומיים וקצת במקום כמעט שתיים ביום. בכל מקרה, ברשומה הזו, ג’ון סקאלזי מדבר על כך שהוא שם לב שמרכז הנוכחות שלו ברשת זז, לאט לאט, הרחק מהבלוג ואל הרשתות החברתיות (בעיקר טוויטר) בגלל הדרישות המשתנות והעולם שמשתנה ואין כבר יותר מדי פעמים שיש את הזמן לכתוב רשומה ארוכה בבלוג ויותר קל לשפוך כמה מילים ברשת החברתית. מצד אחד, אני מסוגל להבין את זה, גם אני משתמש יותר ברשתות חברתיות עכשיו מאשר בעבר אבל אני לא מוכן לעבור לגמרי להשתמש בפלטפורמה שהיא לא שלי. נכון, האתר הזה יושב על האתר של אח שלי ונכון שהוא כבר כמה זמן לא נמצא על שרת פרטי אבל אני יכול, מתי שבא לי, להוריד אותו בשלמותו ולשמור אותו ואת כל התוכן שלו איפה שבא לי. ואם אני פה, זה המקום שלי. אני לא נמצא בחצר של מישהו אחר כשאני לא בטוח איך להשתמש בכל הצעצועים ויש דברים שאסורים רק שאני לא יודע את כולם ובעיקר אני Continue Reading →
אח שלי שיחק משחקי תפקידים מגיל צעיר. הנושא תמיד עניין אותי. שיחקתי כמה משחקי כאילו קטנים בתור ילד אבל נתקלתי בתחביב באופן רציני בפעם הראשונה באחד מחוגי בית הספר. היה חוג מו”ד (כבר לא זוכר איזו מהדורה) שאליו הלכתי עם עוד כמה ילדים. מי שמכיר את התחום בארץ יודע כבר מה אני הולך להגיד אבל לטובת אלו שלא, המנחה לא היה כל כך טוב או לא כל כך מרוכז, כל הקבוצה הייתה מפוזרת וזה היה הרבה יותר קרוב ל”חוג-בואו-נעסיק-את-הילדים-כמה-שעות-עד-שההורים-שלהם-יחזרו-הביתה-וכי-משלמים-לי-על-זה”. פרשתי לפני סוף הסמסטר. גיליתי את הפורומים של WebRPG (לא מצאתי את האתר יותר) באיזור כיתה ז’. WebRPG היה אתר כללי לחדשות ודיונים על משחקי תפקידים. אני התרכזתי בצד הפורומים שלו. היו שם המון מהם, בכל נושא, ז’אנר ושיטה אפשריים. והיה שם אזור אחד של הפורומים שנקרא Talking in Character, אזור של משחקי תפקידים על גבי הפורום. השם של זה היה Talking in Character כנראה כדי להבדיל מכל שאר הפורומים בהם דיברו על משחקים במקום לדבר “את” המשחקים. הגעתי לשם וקראתי משחק שנקרא Munchkin Wars, התחלתי בנקודה בה האנטרפרייז וחללית שנבנתה על ידי איש-מערות גאון בשם Gruk נעזרו באביר הג’דיי Dethen Despair והתקיפו את כוכב המוות של המהדורה השנייה. זה היה היסטרי. לא יכולתי שלא לצחוק מכל הודעה חדשה ולהתרשם מהיכולת של השחקנים שם להמציא דמויות, אירועים ומצבים מגניבים ומשעשעים. הצטרפתי למשחק אחרי חודש-חודשיים של צפייה עם אביר ג’דיי משלי. כזה שעושה מה שבא לו, מחזיק בחרב-אור כפולת להב שמסוגלת לשגר אנשים בזמן, ונוסע בדלוריאן מכונת זמן שמדברת כמו K.I.T.T. המשחק נמשך שנים ועבר מספר תהפוכות, כולל את דרך ההשתלטות על Continue Reading →
קורה לי עם הרבה אנשים, כשאני מעלה את נושא תחביב המשחקים לתחומיו, שהם מתחמקים, אומרים שמשחקים זה לא בשבילם, בדרך כלל מנסים להראות כמבוגרים גדולים ואחראיים ושמשחקים, מכל סוג, הם תחומו של הילד הקטן שאין לו דברים חשובים יותר לעשות. וכמו שאמרתי תמיד, האנשים שלא מפנים זמן בשביל הדברים שבאמת גורמים להם אושר, הם האנשים בלי חיים. מה שאני בדרך כלל אומר הוא שהעולם מתחלק לשני סוגים: מי שאוהב משחקים ומי שעדיין לא מצא את המשחק שהוא אוהב. מעין שחקה משחקי תפקידים כשהייתה צעירה יותר אבל בעוד אהבתה לג’אנר לא השתנתה, תחום המשחקים קצת נזנח אצלה. רק לאחרונה, כשהייתה הולכת איתי לערבי משחקים בטכניון או כשהצלחתי לשכנע אותה לנסות משחקי מחשב מסוימים, היא חזרה לשחק יותר. או לפחות, לשחק יותר משחקים שלא מוגבלים ללחיצות אקראיות על דף Facebook. וגם עם זה, היא דיי הגבילה את עצמה למשחקי פאזלים (אחרי ההתלהבות מ-Portal היו גם Q.U.B.E, Vessel, Antichamber ו-Shuggy). היא תמיד אמרה שכל משחקי האקשן הרציניים הם לא בשבילה. אתמול, עמית ציין בפניי שהוא הולך לשחק Towerfall: Ascension אצל חברים. שמעתי על המשחק הרבה. הבנתי שהוא ממש טוב. ממש רציתי לנסות. אבל ידעתי שהוא קיים רק על ה-PlayStation 4 ולנו אין. אז שאלתי אם אפשר להצטרף. נאמר לי שכן. עמית אמר שהוא גם יביא את RoboRally למקרה ונרצה הפסקה מהמכונה הדיגיטלית. במקרה, באותו הזמן, מעין הודיעה לי שהיא גם רוצה לשחק משהו היום. ביקשתי רשות והצעתי לה להצטרף, משתמש ב-RoboRally, משחק ששנינו מאוד אוהבים, כתירוץ שלא תשתעמם גם מול משחק כמו Towerfall. הגענו לשם והתנענו את המשחק. Towerfall הוא משחק פעולה פלטפורמה Continue Reading →
שתי הקוביות הלבנות התגלגלו על משטח העץ. אחת מהן קיפצה פעם נוספת ונחתה בצידו השני של הלוח. נהמה גרונית נשמעה כמו הגיעה ממעמקי הגיהנום עצמו, מביעה את חוסר שביעות רצונה מהתוצאה. יד גרומה של רק עצמות הרימה את אחת מהדיסקיות השחורות, נקשה איתה על הלוח ברצף של עמודות וקפיצות עד שהניחה אותה, בחוסר רצון, במקומה הסופי. הקוביות נאספו ונזרקו מחדש ויד נוספת, ללא היסוס או ריסון, הרימה שתי דיסקיות לבנות, הזיזה אותן לעמודה של הדיסקית השחורה בתנועת מחיצה ושלחה אותה חזרה אל נקודת ההתחלה. אותה יד נשלחה אל מרכז הלוח וסובבה את קוביית ההכפלה ל-8. *גרעאה!!!* אמרה הדמות בגלימה השחורה, יותר מפיקה את הקול מתוך תוכה מאשר מדברת. האישה מצידו השני של השולחן הצליחה לעצור בצחקוק בלבד. “הטוב מ-11!” שאגה הדמות בגלימה. הצחקוק הפך לצחוק מתגלגל, צחוק שהיה מרעיד את נשמותיהם של בני תמותה וגם יריבה הנוכחי לא היה חסין לו לחלוטין. אבל בכל זאת, עם הצחוק מהדהד באולם הבלתי נתפס בו ישבו, הדיסקיות נאספו והלוח סודר מחדש. היו חלקים קלים יותר וחלקים קשים יותר אבל היינו צריכים להוציא את כל זה. אבל זה מה שסיכמנו, שאם יש משהו אחרי המוות, אז זה כנראה מה שקרן עושה; קורעת למוות את הצורה עד שיעשה את מה שהיא רוצה.
החלטנו היום, סוף סוף להכין פיצה. להכין פיצה ביתית זה מאוד פשוט וזול אם כי תהליך קצת ארוך. בכל מקרה, דיי שווה את זה. כשהכנו את הפיצה אז מעין אמרה שהיא חייבת לשמוע שיר כלשהו שעלה לה בראש. לא הבנתי מה הקטע עד שהאקורדים הראשונים החלו להתנגן. “I do believe I have been changed for the better…” .אני מאמין שהפיצה הזאת יצאה קצת מלוחה יותר ממה שתכננו