מספ”ר
“סמל רועי דנין,” הפסיכולוג של המחלק חצי קרא, חצי הקריא את התיק שמולו. “ארבע שנים במשטרה, דעות משבחות…” הוא דפדף קצת בתיק, “ברובן מהמפקדים שלך ומהשותפים שלך. ניגשת שלוש פעמים למבחן הבלש.” הפסיכולוג הרים את עיניו אל רועי שזז באי נוחות על הספה ממול. הוא לא היה צריך שיגידו לו כמה פעמים הוא נכשל. “סך הכל, היסטוריית שירות קצרה אך לא רעה. לא מעיד על משהו יוצא דופן.” הוא סגר את התיק והניח אותו בצד.
“אז למה אני פה?” רועי נשען קדימה.
“זאת שאלה מצוינת. למה אתה פה? כי זו המדיניות אחרי כל שימוש בנשק. במיוחד בנסיבות כמו שלך.”
“אילו נסיבות? יריתי לו ברגל. הוא לא מת. לפי מה ששמעתי הוא אפילו שוחרר מבית החולים באותו הערב.”
“אבל השאלה היותר חשובה היא למה ירית בו? הוא לא איים על אף אחד. הוא ברח ממך. היית יכול לרדוף אחריו, לתפוס אותו ללא אלימות מוגזמת.”
רועי פכר את אצבעותיו. “אלימות מוגזמת? זה רק כדור אחד בירך. והוא עבר נקי לחלוטין. הוא לעומת זאת עדיין החזיק סכין מטבח שהוא לקח מהדירה. אם הוא היה תופס מישהו, זאת הייתה אלימות מוגזמת.”
“את מי הוא היה תופס בארבע אחר הצהריים ברחוב מגורים נידח בגבעתיים? הרחובות היו ריקים.”
“היו ריקים, כן. אבל ימינה מסוף הסימטה היה גן אורים שמשחרר את הילדים פחות או יותר באותו הזמן. אם הוא היה מגיע לשם, היה לנו מצב בני ערובה במקרה הטוב.”
“אבל לא יכולת לדעת שהוא ירוץ לשם.”
“כן יכולתי. הוא החזיק את הסכין ביד ימין. מה שאומר שהוא ימני. הבחירה השרירותית של ימניים נוטה ימינה. כמו כן, הוא רץ בצד הימני של הסמטה והצד השמאלי שלה היה חסום על ידי צפרדע. הוא היה פונה ימינה.”
הפסיכולוג נשען לאחור בכיסאו. “ואתה רוצה לשכנע אותי שכל זה עבר לך בראש כשאתה רודף אחרי חשוד בכל הכוח, רגע אחרי שהשותף שלו תקף את שלך.”
“כן,” אמר רועי ונשען לאחור גם הוא, בטוח שאין דרך אחרת לראות את התרחשויות.
הפסיכולוג הביט בו לרגע, מנתח את הדברים בראשו, ואז הרים את אצבעתו. “אבל לא יכולת לדעת באמת שהילדים יהיו מחוץ לגן.”
“אתה צודק. זאת הייתה רק השערה. לכן יריתי בו רק אחרי ששמעתי את הצלצול.” אמר רועי ושילב את ידיו אל חזהו.
הפסיכולוג בהה בו עוד רגע עד שהבין שאין עוד מה להגיד. הוא סגר את מקטרונו, אסף את התיק וקם. רועי קם איתו. “תודה שבאת, סמל דנין,” אמר והם לחצו ידיים. “אגיש את ההמלצות שלי למפקד שלך עד סוף השבוע. עד אז אתה בחופשה בתשלום.”
“מה?”
“אל תדאג. זה נוהל סטנדרטי. מיכל תאשר לך חניה.”
“זה בסדר,” אמר רועי. “אין לי אוטו.” ויצא החוצה, מנסה לטרוק את הדלת בלי שזה ישמע ככה.
כשיצא אל חדר ההמתנה, קם מהספה אדם בחליפה פשוטה, בלי עניבה, והלך לכיוונו. “רועי דנין?” הוא שאל, מושיט את ידו ללחיצה.
“מה אתה רוצה?” רועי שאל, משלב את ידיו שוב.
“לגרום לפיטורים שלך,” אמר האיש וחייך חיוך לגמרי לא מתאים למצב.
Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing, Thinking Out Loud by Eran with comments disabled.