שירים לשמוע ולא להשמיע
אני חייב להודות שמוזיקת רוק ומטאל יכולה להיות כועסת ומעוצבנת לפעמים. אי אפשר להגיד שלא. וקורה לעתים יותר קרובות (Papa Roach, Shinedown, Three Days Grace, Taproot, Megadeth…) שלהקה כותבת שירים על פרידה ואהבות כוזבות מאשר על אהבה מוצלחת (Trapt). אבל זה עדיין לא הופך שיר ללא טוב. לכן, אני חושב, שיש שירים ברשימה שלי שאני אוהב לשמוע (1, 2, 3, 4) אבל לא רוצה שמעין תשמע אותם מבחירה שלי. כי אני לא רוצה שהיא אי פעם תחשוב שאני אומר לה את המילים של השירים האלו. האם גם לכם יש שירים כאלו? שירים שאתם אוהבים אבל מפחדים שאהוב/ת לבכם, אם תשמע אותם, תבין אותם לא נכון?
Posted in Life Lessons, Maayan, No Category, Philosophy, Thinking Out Loud by Eran with comments disabled.
שיחה בהפרעה
אני חושב שסוף סוף הצלחתי להגדיר למה אני מעדיף לכתוב מכתב או הודעה למישהו מאשר לדבר בטלפון אבל מעל לכל אני מעדיף שיחה פנים אל פנים. זה עניין ההפרעות. בשיחת טלפון, ברגע שיש את ההפוגה הקלה ביותר אז אנשים אחרים ינצלו אותה כדי להיכנס לדבריכם. זה למה, אני מניח, הרבה אנשים אומרים “אה…” כל הזמן. אני משתדל להימנע מזה ולכן, כנראה, חושף את עצמי לתופעה שזרם השיחה יחטף ממני. במכתב או הודעה, אני כותב את כל מה שאני רוצה להגיד בבת אחת והצד השני בשיחה (אם הוא מנומס) באמת יקרא את הכל לפני שהוא מחזיר לי תשובה. בשיחה פנים אל פנים, מי שאני מדבר איתו רואה שאני מדבר, רואה שאני חושב או מחפש את המילה או בונה את המשך המשפט שלי. שוב, אם הוא מנומס, הוא לא ינסה להיכנס לדברים שלי. אז זה ההסבר שלי.
Posted in No Category, Philosophy, Thinking Out Loud by Eran with 4 comments.
האם רשימת רעיונות מתיישנת?
מאז שטים פאוורס היה בארץ אני מחזיק לעצמי קובץ שאני קורא לו Too Good Not To Use ובו אני כותב את כל הרעיונות המגניבים שעולים לי ואין לי זמן לפתח כרגע כדי שלא אשכח ואוכל לחזור אליהם מאוחר יותר, לזרוק אותם לתוך סיפור כזה או אחר. אבל אחרי שכבר ראיתי רעיון אחד שלי הופך למציאות (המערכת של מצלמות שמרכיבה רצף אחיד של וידאו שאפשר לעבור דרכו כאילו מרחפים עם מצלמה וירטואלית) אני תוהה אם אני פשוט לא אגע בקובץ הזה, אולי רק אוסיף לו דברים, האם הרעיונות המד”ביים המגניבים שלי פשוט יהפכו בלתי שמישים בגלל שהם יהפכו למציאות? ויש לי שם גם כמה רעיונות פוסט-אפוקליפטיים…
Posted in Philosophy, Thinking Out Loud by Eran with 2 comments.
מכוניות חלום
מעין שאלה אותי את השאלה הזאת אז החלטתי לחשוב על זה מחדש ואולי להעלות את הנושא לדיון. אז מהי מכונית החלומות? אצלי, למען האמת יש שלוש קטגוריות בהתאם לשימוש הרצוי: סדאן – מבין המכוניות הרגילות שרואים באופן סטנדרטי על הכביש, מכונית לשימוש יום יומי, לבן אדם עובד או איש משפחה, איזו אני הכי רוצה. כיף – עדיין בגדר המכוניות הרגילות אבל איזו מכונית הייתי רוצה בשביל המטרה המסוימת של להנות מנהיגה. סופר – אם הייתי יכול לבחור כל מכונית בעולם, כנראה רק בשביל להראות בתוך אחת, איזו הייתי בוחר. אז הנה הרשימה שלי. סדאן Tesla Model S – מכונית יפהפיה, מגניבה, מלאה טכנולוגיה, חשמלית לחלוטין ועדיין משפחתית לגמרי. סתכלו על הבפנוכו! ועל הידיות! Eighth Generation European Honda Civic – מכונית שהיא סדאן סטנדרטית אבל גם נורא מגניבה, משוכללת ונראית כמו חללית. כיף Subaru Impreza WRX STI – בתור המכונית שלקחה את אליפות הראלי העולמי כמה וכמה פעמים, המכונית המועדפת על קולין מק’ריי וטראוויס פסטרנה, זאת מכונית טובה בשביל סתם כיף. תראו איזה יופי. Mitsubishi Lancer EVO X – והיחידה שיכולה להתחרות עם האימפרזה בקטגוריה הזאת היא רק המיצובישי EVO. מאותן סיבות. מכונית יפהפיה. סופר Lister Storm – מדובר באחת ממכוניות העל הטובות ביותר גם אם היא לא הכי מוצלחת. אבל אני חושב שמה שמיוחד בה היא שהיא מכונית על שיכולה להיות גם מכונית רחוב רגילה בלי בעיות. יש לה תא מטען ויש לה ארבעה מושבים. היא פשוט מכילה V12 של 7 ליטרים ומסוגלת לעשות 0 ל-100 ב-4 שניות. הבעיה היא שהיא יקרה מדי ולכן ייצרו רק ארבעה מהם. כרגע, חוץ Continue Reading →
Posted in No Category, Philosophy, Thinking Out Loud by Eran with 2 comments.
חיים מול כסף
זה קיים בתעשיית הטבק, בתעשיית הנפט ועכשיו גם מעלים את זה בתעשיית המלח. ארצות הברית החליטה לאחרונה, כנראה בעקבות תוכניות מקבילות ומצליחות בבריטניה, באירופה וביפן, לנסות לצמצם את צריכת המלח היומית של האמריקני הממוצע. הם רוצים לחנך את הציבור, לשפר את המידע המוצע ובכלל לגרום לתעשיית האוכל להכניס פחות מלח למוצרים הנמכרים בחנויות. תעשיית האוכל ותעשיית המלח, כמובן, נכנסו למגננה סטנדרטית של הכחשת עובדות, הפצת שקרים והדגשת “המחלוקת” הלא קיימת. New Scientist מפרסם סיכום קצר של המלחמה הזאת ומה הנתונים האמיתיים. בקיצור, אלפי אנשים מתים כל שנה מסיבות הקשורות למלח (כמו עם כולסטרול). האמריקני הממוצע אוכל בערך פי שתיים מהמקסימום המומלץ של 5 גרם ליום ופי ארבע מהכמות היומית המומלצת של 1.5 גרם. הבריטים, עדיין, לא במצב יותר טוב. ואני חושב על אילו בני אדם יש בראש התעשיות האלו? מי הוא האיש שמחשיב הכנסה ורווחים יותר מאשר חיים של אנשים? וכמה יעלה לחסל אותו? (ציניות, ציניות) אם אני הייתי אחראי על מוצר והייתי מגלה שלמוצר שלי יש קשר ישיר, תורם ובעל חשיבות סטטיסטית למקרי מוות הייתי עושה את כל המאמצים כדי למנוע את זה ואם צריך יוצא מהעסק לגמרי. איפה ההגינות והאנושיות של האנשים שלא? כן, מלח טעים ומוסיף להרבה מאכלים אבל צריך להיזהר עם כמה שאוכלים ממנו, ולא רק בשימוש במלחיות אישיות. הן לא הסיכון העיקרי. שימו לב לסימון התזונתי על האוכל שאתם קונים והיזהרו ממאכלים עם קיבולת מלח גדולה. וזיכרו, “Time is not important. Only life is important.”
Posted in Less Interesting News, Philosophy, Thinking Out Loud by Eran with 3 comments.
Games, Art and Mass Effect
מעניין שהנושא הזה מגיע שוב, האם משחקים הם אמנות?, בדיוק כשאני מסיים את Mass Effect הראשון. כשרק התחלתי לשחק כבר חשבתי כמה המשחק הזה מדהים. כן, אני יכול להצביע על כמה קלישאות פה ושם ויש משימות צדדיות מסוימות שהן סתם משהו כדי למלא לאנשים המשועממים את הזמן או את הבנק או את מאגר ה-OmniGel. אבל הסיפור הראשי, הביצוע, המשחק, הסינמטיקה… וואו! זה כן כמו להיות בסרט. זה פשוט מדהים. אני כנראה אכתוב משהו גדול יותר בהמשך אבל הסיכום שלי הוא שהמשחק הזה הוא אחד מהחובות של כל מי שרוצה להתעטר בכינוי ‘משחקן’. Knights of the Old Republic היה טוב. The Site Lords, כמה שקשה להאמין, היה טוב באותה מידה אם לא יותר. אבל Mass Effect הוא סדר גודל או שניים מעל. ומה הקטע עם משחקים ואמנות? הבלגן האחרון מתחיל בערך ככה. רוג’ר איברט, מבקר הקולנוע הידוע בסקרוג’יותו, תמיד טען שמשחקי מחשב הם לא אמנות. מבחינתי זה כמו שאמרו שסרטים הם לא אמנות או שמוזיקת מטאל גורמת לאלימות. אלו שטויות שאומרים אנשים מבוגרים מדי שלא מבינים את הנושא, לא באמת טורחים לבדוק אותו, וקובעים עובדות בסלע שאחר כך יתפורר והכתוב עליו יעלם וכנראה ישכח, חוץ מאשר ביומנם של אנשים שנהנים להזכיר לאחרים שטויות שנאמרו קודם. במרץ 2009, קלי סנטיאגו מחברת thatgamecompany, העבירה הרצאה של TED על הנושא של משחקים כאמנות. אני לא חושב שהיא הייתה משכנעת במיוחד והדוגמאות שלה היו בעיקר משחקי אינדי קטנים ויותר מוזרים מאשר הדגמות של משחק כיצירת אמנות. אבל זה עורר את הענק ממשכבו ולפני פחות מחודש רוג’ר איברט החליט לכתוב שוב על למה הוא חושב שמשחקי Continue Reading →
Posted in Art, Gaming, Philosophy, Thinking Out Loud by Eran with 8 comments.
אני אוהב את הסדרה Bones
בפרק האחרון שראיתי, אחרי שבות’ מנסה להתחיל שוב עם ברנן הוא אומר לה: When you talk to couples who have been together for forty or fifty years, it’s always the guy who says ‘I just knew. I knew from the very beginning’ ואני חשבתי על זה עוד קצת לאחרונה, על הנושא של החתונה והכל. כנראה כי סיפרנו לרוני לפני כמה ימים. שבשאלה הסטנדרטית, “אתם לא צעירים? זה לא מהר מדי?”, אני חושב על הזוגות שאני מכיר שנפגשו מוקדם ועדיין מחזיקים ואני חושב שהתשובה שלי תהיה פשוט, “מצאתי את האחת. איזו סיבה יש לי להמשיך לחפש?”
Posted in Philosophy, Thinking Out Loud by Eran with 2 comments.
להלן קושיה
מה מפריע יותר? האם זה כשאני מקנח את האף במרחק של ארבעה מטרים בכיור שבשירותים עם דלת פתוחה? או האם זה כשאני מקנח את האף לתוך נייר טואלט חצי מטר מול הפרצוף?
Posted in Philosophy, Thinking Out Loud by Eran with 2 comments.
מה ההבדל בין כותב לכותב?
אחד הדברים הראשונים שאומרים לכותבים כשהם מפגינים נחישות משמעותית להיכנס לעסק הוא, שלמרות כל מה שאמרו להם בבית הספר, הם כנראה לא יכולים להתפרנס מכתיבה. כותבים לא מתפרנסים מכתיבה. אם אתה רוצה לכתוב בשביל הכסף, אם אתה רוצה לכתוב את ההארי פוטר הבא, אז כדאי לך לחזור ולהסתובב עם הזנב בין הרגליים כי לא כל אחד יכול להיות ג’יי. קיי. רולינג או סטיבן קינג או הרלן קובן. הנישה של פרנסה מכתיבת ספרות היא מאוד קטנה. רוב הסופרים שאנחנו אוהבים מתפרנסים מדברים אחרים מהוראת כתיבה או ספרות ועד אסטרופיזיקה. בניגוד לפשע, הכתיבה לא משתלמת. אבל מה עם העיתונאים? או הכותבים המקצועיים של המגזינים? הם מתפרנסים מכתיבה, לא? עיתונאי היא משרה מלאה, נכון? אז מה ההבדל? גם סופר וגם עיתונאי פחות או יותר באופן כללי חוקרים וקוראים וכותבים בזמן העבודה וזה מה שממלא להם את היום. אז למה עיתונאים יכולים להתפרנס מזה וסופרים לא? מה הפרש התמחור פה?
Posted in Philosophy, Thinking Out Loud by Eran with 1 comment.
?Obsessive? Really
המוח הוא מכשיר מעניין. עדיין מנסים להבין איך הוא עובד. ב-New Scientist יש כתבה על האנשים שעובדים על להלחים מחדש ולתחמן חשמלית את לוח האם הפנימי שלנו. הם משתילים אלקטרודות במקומות מסוימים במוח ושולחים פנימה פולסים מהירים של חשמל חלש. ושמעתי על זה כבר בעבר, זה עובד נהדר. מטפלים בצורה כזאת באנשים עם נרקולפסיה, פרקינסון ודכאון. והאנשים האלו מרגישים טוב. מצבם משתפר בצורה מאוד מובחנת מאוד מהר. הטיפול עובד, אז מה הבעיה? הבעיה שלי היא עם OCD. Obsessive Compulsive Disorder, או טורדנות כפייתית בעברית, היא מצב שאני חושב שהרבה פחות מובן ממה שאנשים באמת חושבים. חוץ מהקטע המעניין שהיא אולי עוד סיבה דורשת מחקר לקיום הדת, הרבה אנשים חושבים שכל אדם חולה סדר הוא OCD. אבל יש הבדל גדול. טורדנות כפייתית היא סוג של חרדה ומחשבות אי-רציונליות הטורדות את מנוחתו של האדם כל הזמן, והטקסים או האמונות הטפלות שאותו אדם חושב שנדרשים ממנו על מנת “לטפל” או רק לסלק את אותם מטרדים. דבר זה מוביל לטקסים משונים כמו לא ללכת על הקווים בין המשבצות או נגיעה בכל עמוד בדרך ואפילו חזרה על אותם טקסים מההתחלה אם פרט אחד בהם שובש. כל זה, כדי לספק את החרדה שמשהו לא בסדר. כמו, לדוגמה, שאדם שכל הזמן חושב שהבית שלו פרוץ יילך ויבדוק מחדש את כל החלונות והדלתות כדי לוודא שהם נעולים. אומרים לי שיש לי OCD אבל אני טוען שזאת סטיגמה חברתית. רק בגלל שאני אוהב סדר, אולי אפילו חולה סדר, אז יש לי OCD? ומה רע בזה בעצם? זה לא שאני חושב שמטוסים יפלו מהשמיים אם הספרים על המדף לא יהיו Continue Reading →
Posted in High-Tech, Less Interesting News, No Category, Philosophy, Thinking Out Loud by Eran with 5 comments.