Games, Art and Mass Effect
מעניין שהנושא הזה מגיע שוב, האם משחקים הם אמנות?, בדיוק כשאני מסיים את Mass Effect הראשון.
כשרק התחלתי לשחק כבר חשבתי כמה המשחק הזה מדהים. כן, אני יכול להצביע על כמה קלישאות פה ושם ויש משימות צדדיות מסוימות שהן סתם משהו כדי למלא לאנשים המשועממים את הזמן או את הבנק או את מאגר ה-OmniGel. אבל הסיפור הראשי, הביצוע, המשחק, הסינמטיקה… וואו! זה כן כמו להיות בסרט. זה פשוט מדהים.
אני כנראה אכתוב משהו גדול יותר בהמשך אבל הסיכום שלי הוא שהמשחק הזה הוא אחד מהחובות של כל מי שרוצה להתעטר בכינוי ‘משחקן’. Knights of the Old Republic היה טוב. The Site Lords, כמה שקשה להאמין, היה טוב באותה מידה אם לא יותר. אבל Mass Effect הוא סדר גודל או שניים מעל.
ומה הקטע עם משחקים ואמנות? הבלגן האחרון מתחיל בערך ככה. רוג’ר איברט, מבקר הקולנוע הידוע בסקרוג’יותו, תמיד טען שמשחקי מחשב הם לא אמנות. מבחינתי זה כמו שאמרו שסרטים הם לא אמנות או שמוזיקת מטאל גורמת לאלימות. אלו שטויות שאומרים אנשים מבוגרים מדי שלא מבינים את הנושא, לא באמת טורחים לבדוק אותו, וקובעים עובדות בסלע שאחר כך יתפורר והכתוב עליו יעלם וכנראה ישכח, חוץ מאשר ביומנם של אנשים שנהנים להזכיר לאחרים שטויות שנאמרו קודם.
במרץ 2009, קלי סנטיאגו מחברת thatgamecompany, העבירה הרצאה של TED על הנושא של משחקים כאמנות. אני לא חושב שהיא הייתה משכנעת במיוחד והדוגמאות שלה היו בעיקר משחקי אינדי קטנים ויותר מוזרים מאשר הדגמות של משחק כיצירת אמנות.
אבל זה עורר את הענק ממשכבו ולפני פחות מחודש רוג’ר איברט החליט לכתוב שוב על למה הוא חושב שמשחקי מחשב, גם אם לא לעולם לא, לא יהיו אמנות בימי חיינו.
קלי החליטה לענות לו ושם היא נוקטת בכל הכלים הצפויים ומציינת שההגדרה של אומנות, ובמיוחד ההגדרה שאיברט משתמש בה, היא מעורפלת במקרה הטוב והיא יכולה למצוא דוגמאות ממשחקי מחשב שדווקא כן מתאימות להגדרות שהוא משתמש. וכמובן, איברט עצמו כמעט ולא שיחק משחקי מחשב, וכנראה שבטח לו את אלו שנחשבים המוצלחים ביותר בתחום, ודעותיו על משחקים כנראה עדיין תקועות בעידן שבו Space Invaders היה המשחק מספר אחת.
טייכו וגייב מ-Penny Arcade גם החליטו להצטרף להילולה (וראו גם קומיקס) ואני דיי נאלץ להסכים עם מה שהם אומרים: עזבו אתכם בחייכם. רוג’ר איברט ודורו לא מבינים משחקים ולמען האמת, גם לא אכפת לנו מה הם חושבים. אנחנו יודעים אילו משחקים אנחנו מחשיבים כאמנות, מה הקהילה מחשיבה כאמנות, ואלו שבכלל לא טורחים לבדוק את העניין מקרוב לא מעניינים אותנו. הם יכולים להמשיך לרטון כמו זקנים עריריים שצועקים על ילדים שמשחקים רועש מדי מכסא הנדנדה שלהם על המרפסת.
מה שבאמת גרם לי לרצות לכתוב את הסיכום הזה ואת דעתי האישית בנושא הוא דווקא רשימתו של PZ Myers, ביולוג וסקפטי שאני מאוד מעריך. ולמרות שהוא מודה שהוא אולי זקן ולא מבין את זה, הוא עדיין נופל לתוך המלכודות הסטנדרטיות.
No team sits down to script out a video game with the intent of creating a tone poem in interactive visual displays that will make the player appreciate the play of sunlight on a lake, for instance. It’s all about balance and game play and keeping the action going and providing a means to win or lose, and most of all, it’s about giving the player control in the game environment. No one wants to play a game that’s on rails and simply leads you to the conclusion the author wants.
ואני מקשר את זה חזרה ל-Mass Effect: שיחקתי את המשחק פעם אחת אבל חזרתי על כמה קטעים מספר פעמים כדי לראות מה היה קורה אם הייתי בוחר אחרת. אז כן, יש הבדלים אבל הם דיי מינוריים. יש שליטה בסביבה ויש אפשרויות אבל הסיפור הראשי הוא באמת על מסילה והוא יגיע לסופו, אחד מהשישה האפשריים (שגם הם דיי דומים), בדרך כזאת או אחרת אם תמשיך לשחק. והסיפור הוא גרנדיוזי והוא מלא משמעויות ומחשבות ואפילו כמה מסקנות. ואישית, לעזאזל עם מסקנות. הסיפורים היותר טובים הם אלו שלא נותנים לך את התשובה ביד אלא גורמים לך לחשוב. ומשחקים כמו Mass Effect (במיוחד כמוהו, עם הטרילוגיה הנמשכת וההשפעות הנמתחות) שנותנים לך את האפרויות ואת הסיפור הלא לינארי, הם מבחינתי דרגה יותר גבוהה של אמנות מאשר כל סרט או ספר שמגיעים בדרך ברורה מנקודת התחלה כלשהי לנקודת סיום ברורה.
Video games will become art when replaying the performance becomes something we find interesting, […] It just doesn’t now, though. If you want to see something really boring, watch someone else playing a video game. Then imagine recording that game, and wanting to go back and watch the replay again sometime. That’s where games fail as art […] But no matter how well or how long you play a game, it’s never going to be something you can display in your home as a representation of an experience.
ופה, במיוחד פה, נופלת הטעות הגדולה: במשחקים בכלל ובמיוחד במשחקים כמו Mass Effect, שחזור החווייה הוא משהו שווה ביותר. כן, היא לא תהיה בדיוק אותו הדבר וזה דווקא טוב, אבל זה יהיה אותו משחק ואפשר לשחק אותו שוב. את Star Control II, אחד המשחקים הטובים ביותר בהיסטוריה ועוד אחד מאלו שהייתי שם על הכן כאמנות, שיחקתי כחמש-שש פעמים והוא לא היחידי. ואת Mass Effect, את כל הטרילוגיה שלו בעצם, אני כבר מתכנן לשחק שוב מתישהו בעתיד, הפעם קצת אחרת.
יש משחקים שלצפות במישהו משחק אותם יגרום לי להתקף שעמום חריף אבל משחקי כמו Mass Effect ממש לא. כנראה שאני אצטרך הפסקות במשהו שנמשך בין 20 ל-30 שעות אבל זה עדיין יהיה כיף לצפות. כי זה כמו סרט. זה מרשים ומדהים ומגניב וכן, אני ארצה לשים משהו כזה בבית שלי כתצוגה של חוויה אמנותית.
לכל הרוחות, הקופסאות שיש לי על המדף של Half Life ו-Prey ו-Lord of Destruction הן בדיוק זה.
Posted in Art, Gaming, Philosophy, Thinking Out Loud by Eran with 8 comments.
Heavy Rain הוא משחק שבנוי כמו סרט שמיועד לצפייה כאשר את הפעולות הפיסיות שבו וההשלכות שלהן נותנים לשחקן לבצע ולחוות. יש לו הרבה סוגי סיומות- הוא מאוד מודולרי מהבחינה הזו. כל אחת מהדמויות שתחת שליטת השחקן יכולה למות במהלך הסיפור וכל הישג שלהם או כשלון בביצוע מוביל להשלכות סיפוריות חשובות. כמשחק הreplay value שלו מאוד גבוה.
משחק דומה מבחינת העקרון והרבה יותר טוב ממנו הוא shadows of memory. משחק מהימים הראשונים של הPS2. רן מצא אותו לאחרונה לPC, ממליצה לך עליו בחום. יש לו 6 סיומות ומאוד מאתגר להצליח לפתוח את כולן.
לגבי אמנות במשחקים, ICO וshadow of the colossus הם שני יצירות אמנות שאפשר לשחק בהן. הם משחקים מרהיבים לעין, אינטיליגנטיים גם מבחינה שכלית וגם מבחינה רגשית, ובאופן כללי אין להם מתחרים בשטח שלהם. הם ייחודיים, גם בהשפעה שלהם על השחקן. יש להם אווירה סוחפת ששואבת אותך פנימה. קשה להסביר.
final fantasy לדורותיו הוא משחק שמטרתו להעביר סיפור ועלילה, כמו ספר- אתה לא יכול לצפות ממנו להתפתחויות עלילתיות שונות וסוף שונה בכל פעם שתפתח אותו. אתה כן יכול לצפות ממנו לאותה חוויה של כניסה לתוך עולם אחר. ולא סתם עולם סיפורי אחר. FF בונה עולמות שלמים ומלאים ומזמין אותך לחקור אותם להנאתך. ארצות לגלות, סודות עתיקים לחשוף, אנשים חדשים לפגוש- כל מה שתייר מחפש בחו”ל יש בFF והרבה ממנו. אםמ נקביל אותו לספר- זה ספר שמגדיל את כמות העמודים שבו לפי מה שאתה רוצה לחוות ממנו. קראת על כפר יפה? אתה יכול להשאר לקרוא בו עוד 4 עמודים ולשחק עם הילדים בשדות. לא מתחשק לך עכשיו? העמודים יחכו לך ניסתרים, בלי להפריע. אם תשאל אותי לאיזה עולם הייתי רוצה לעבור מתוך כל הסיפורים שאי פעם חוויתי תקבל תשובה ברורה- FF7.
בינתיים משחקי הרשת MMORPG לא עומדים בסטנדרטים שיאפשרו לי לקטלג אותם כאמנות. בעיקר בגלל המבנה המשחקי שלהם. הם קודם כל משחק – פחות או יותר כמו שמתאר PZM- עם דגש על המכניקה שגורע מהמשאבים שמוקדשים ליצרית חווית המשחק כמדיה להעברת סיפור שיכול להחשב צורת אמנות. אבל הם טריים יחסית במגרש, בליזארד מצאו נוסחא שעובדת טוב והם כל הזמן עובדים על שיפור אבל אין ספק שהמשחקים הללו עדיין באמצע הדרך.
ולדעתי אולי אי אפשר להגיד עליו שהוא יצירת אומנות אבל UFO הראשון הוא משחק שתמיד אשמח לחזור אליו. הוא פשוט עושה לי טוב.
וכך גם הנסיך הפרסי לדורותיו.
ודרגורן יסכים איתי.
PS
he never played Okami either
and that pure art in all aspects, including gameplay
Ps to Ps
he=roger
שותף לדעתך לגבי משחקים כאומנות, אבל לחלוטין חולק עליך לגבי Mass Effect:
http://antithesis.blogli.co.il/archives/53
הקריטריון של “לשבת ולצפות במשחק” הוא קריטריון שנכתב על ידי מישהו שלא מבין את המדיום. גם אם מפרשים אותו כיכולת למשחק חוזר, זוהי רק תכונה אחת ממכלול תכונות שיכולות להפוך משחק לאומנות, וזה נכון גם לאומנות בהקשר הכללי. יתר הרשימה של מאיירס גם מאכזבת בחוסר ההבנה הניכר בה, אבל חתכת את מה שלטעמי הוא הקריטריון החשוב ביותר: Lasting.
יותר מהכל, זה ויכוח על טרמינולוגיה שכבר אינו רלוונטי לשום דבר. עיצוב משחקים נלמד, מנותח, מרופרנס, זוכה לסגנונות וז’אנרים. מעצבי משחקים מתייחסים בחרדה אל תופעות כמו פארמוויל, לא רק כי הן גורמות למשחקים שלהם להרוויח פחות, אלא כי הן מוציאות את הנשמה מחוויית המשחק ומפירות את האיזון בין האומנות למסחור. איברט יכול להמשיך לא להתייחס למשחקים כאומנות, אבל אפשר די בקלות להמשיך ולא להתייחס אליו.
“מעצבי משחקים מתייחסים בחרדה אל תופעות כמו פארמוויל, לא רק כי הן גורמות למשחקים שלהם להרוויח פחות, אלא כי הן מוציאות את הנשמה מחוויית המשחק ומפירות את האיזון בין האומנות למסחור.”
תוכל להסביר יותר לעומק?
פוסט מעולה של סורן ג’ונסון (Civ4) על הנושא:
http://www.designer-notes.com/?p=195
(דרך המשחקיה: http://www.hamishakia.co.il/?p=2139 )
ah now I see where my ignorance was coming from. I do not have facebook and do not plan to have. I have enough things to help me not study/work as it is :)
I believe the social network systems like facebook will fade out, not exactly die but the excitement will cool and common sense will start to limit the extent of energy, time and resources a costumer is willing to invest.
after-all we do have other things to do in life. and quality does matter. people just need time to adjust and develop immune systems.
WoW is very addictive but mature gamers know not to play all night before an important work meeting early in the morning of the next day.
people *can* learn self control and quality assessment.
אני חושב בדיוק ההפך. חלק גדול מהאנשים לא יהיה מסוגל להתגבר על ההתמכרות לרשתות החברתיות, כפי שמספר לא מבוטל של אנשים מכור לאינטרנט או ל WoW. זה קצת כמו באג בעיצוב של בני האדם, בעצם. ואולי אפילו אחד מובנה.