קייסי “המעניש” היינס
שמעתי על זה דרך Penny Arcade. אפשר להגיד שהם לפעמים חסרי רגישות ולא יודעים להתנצל בזמן אבל לפחות הם בעד הילדים. ועל זה אני מעריך אותם.
קייסי היינס, תלמיד בית ספר אוסטרלי הוטרד על ידי ילדים בבית ספרו במשך שנים. כן, הוא היה מבוגר יותר. כן, הוא היה גדול יותר. כן, כנראה שהמקרה הזה נופח לרמה קטסטרופלית. אבל הוא כן מעלה לתודעה הקולקטיבית בעיה רצינית שיש בבתי ספר בכל העולם. וכן, גם אני מכיר אותה ברמה האישית. ולכן, אני מסוגל להבין את מה שהוא עשה.
כמו כל גיק מבוגר, אני בטוח, גם אני סבלתי קצת התעללות בית ספרית סטנדרטית. וזאת גם הייתה אחת הסיבות למה התחלתי להתעניין באמנויות לחימה. זה התחיל עם דברים קטנים בבית הספר היסודי, עבר דרך תקרית רצינית עם מישהו בכיתה מעליי, ושוב לעוד התעללויות קטנות של שותפי לכיתה ותלמידים שנה מעליי בבית הספר התיכון.
לא סבלתי מיותר מדי אלימות פיזית, רק פעם או פעמיים ולא הרבה יותר מדחיפה. רק התקרית בבית הספר עירבה מקל של מטאטא אבל נגמרה מאוד מהר. אני לא זוכר מה בדיוק עשיתי כדי לפתור את המצבים האלו בצורה מתורבתת אבל אני כן חושב שדיווחתי על זה לפחות פעם או פעמיים למבוגרים האחראים עליי. אני בטוח בכמעט מאה אחוז שעל המצב בבית ספר היסודי, מבוגרים ידעו ואני בטוח בכמעט מאה אחוז שהם גם ידעו פחות או יותר את המצב בבית הספר התיכון. אז מהנקודה הזאת אני רוצה להוסיף שאני כן חושב שעיקר האשמה היא על המבוגרים. גם אם קייסי לא דיווח, אני בספק כמה זה היה עוזר אם הוא כן.
וגם לי, באיזה שהוא שלב, פשוט נמאס. ויום אחד, בבית ספר התיכון, כשעמית עשה טעות שראיתי שאני יכול לנצל, השתמשתי בתרגיל שלמדתי בקראטה וסובבתי לו את היד מאחורי הגב. וידאתי שהוא יודע שזה כואב ושכל האחרים גם רואים את זה לפני ששחררתי אותו. לצערי, זה לא עזר יותר מדי. ולצערי, המקרה שלי לא הגיע לשום סוג של שירות חדשות.
בית הספר משפיע על איזה בן אדם תהיה כשתגדל. וכאשר מקרה התעללות מגיע לכותרות גדולות אז זה יכול להרוס את החיים של מי שהתעלל, גם שנים אחרי. אני יודע את זה. אבל אם זה לא מגיע לכותרות, זה יכול להרוס את החיים של מי שמתעללים בו. חלקם יצאו מזה בסדר ויצליחו אבל לא כולם. אני מכיר סיפורים על הסוג השני. אני נמצא איפה שהוא באמצע. כל התקריות האלו לא הפכו אותי לאדם קשיח ואדיש יותר, לפחות חולק ויותר מופנם. וזה משהו שאני עדיין מנסה לצאת ממנו וכנראה לעולם לא אצליח לגמרי. אפשר גם להגיד שכל זה שלח אותי יותר עמוק אל אמנויות הלחימה ושם מצאתי הרבה דברים מעניינים והרבה לקחים ושיעורים חשובים לחיים. אבל כן הייתי מעדיף אם זה לא היה צריך להיות ככה.
לסיכום, אני חושב שאם אני שוקל את הבעד מול הנגד, אני חושב שאני צריך להסכים. טוב שהמקרה הזה התפוצץ ויראלית בכל העולם. אני בעד הגישה של Penny Arcade, אני בעד מה שאנונימוס עשו. חבל שילד יסבול בעתיד אם הוא טיפש עכשיו אבל אם יותר ויותר מקרים כאלו יתפסו כותרות, אולי יהיה אפשר למנוע סבל מילדים שעכשיו סובלים בשקט, אולי יהיה אפשר למנוע מקרים כאלו בעתיד, אולי יהיה אפשר לגרום למבוגרים שאמורים להיות אחראיים לשים לב מה קורה מתחת לאף שלהם.
הרי, יש תמיד מאבטחים בבתי הספר. אבל הם צריכים לעשות יותר מאשר לבדוק מתכות בכניסה. כי, כפי שראינו, לא ממש צריך סכין כדי לחתוך עמוק. בטכניון יש שומר כמעט כל הזמן בבניין של לימודי הסמכה (פחות או יותר הבניין הצפוף ביותר ועם הכי הרבה תנועה בטכניון). אני בטוח שבכל בית ספר יש לפחות מאבטח אחד. אני חושב שזה יהיה ניצול הרבה יותר טוב של המאבטח אם הוא יסתובב בבית הספר ויאבטח את התלמידים נגד עצמם.
ואני גם חושב ששיעורי הגנה עצמית צריכים להיות חובה. אבל זה כבר עניין אחר.
Posted in Geekdom, Humanity, Less Interesting News, Life Lessons, No Category, Practice, Thinking Out Loud by Eran with 2 comments.
אם שיעורי הגנה עצמית יהיו חובה גם המתעללים יקבלו את הכלים לגרום נזק ואין לי אמון במערכת בי”ס ללמד את החלק הכי חשוב- שליטה עצמית וריסון פנימי מפני ניצול הידע לרעה. אם הגנה עצמית תהיה חלק מהשיעורים הרשמיים של בי”ס אי אפשר יהיה לסלק תלמיד מופרע מהכיתה כי בי”ס היום מחויב לשמש גם כסוג של בייביסיטר.
כמו שזה ככה גם כיום בריונים יכולים ללמוד אמנות חימה אבל המורים יסננו אותם החוצה אם הם יבחינו שכל מה שהם רוצים ללמוד זה איך לתת מכות. ככה זה היה באמנות הלחימה שאני למדתי.
מצד החלשים שבאים ללמוד איך להגן על עצמם- כל מורי אמנות הלחימה שאני פגשתי תמיד מתייצבים לצידם ועוזרים להם עם יותר סבלנות ושימת לב.
אצלנו סילקו תלמידים מפריעים. למה אי אפשר לעשות אותו הדבר?
בכל מקרה, הגנה עצמית, מבחינתי, היא הרבה פחות הטכניקות והרבה יותר הבנת התלמיד כי הוא יכול לעשות משהו, שתמיד יש משהו לעשות ולא צריך להיכנע אם אפשר אחרת. וזאת הבעיה העיקרית, הפחד להגיב.