אתמול היינו אצל רן
שתי הקוביות הלבנות התגלגלו על משטח העץ. אחת מהן קיפצה פעם נוספת ונחתה בצידו השני של הלוח. נהמה גרונית נשמעה כמו הגיעה ממעמקי הגיהנום עצמו, מביעה את חוסר שביעות רצונה מהתוצאה. יד גרומה של רק עצמות הרימה את אחת מהדיסקיות השחורות, נקשה איתה על הלוח ברצף של עמודות וקפיצות עד שהניחה אותה, בחוסר רצון, במקומה הסופי. הקוביות נאספו ונזרקו מחדש ויד נוספת, ללא היסוס או ריסון, הרימה שתי דיסקיות לבנות, הזיזה אותן לעמודה של הדיסקית השחורה בתנועת מחיצה ושלחה אותה חזרה אל נקודת ההתחלה. אותה יד נשלחה אל מרכז הלוח וסובבה את קוביית ההכפלה ל-8. *גרעאה!!!* אמרה הדמות בגלימה השחורה, יותר מפיקה את הקול מתוך תוכה מאשר מדברת. האישה מצידו השני של השולחן הצליחה לעצור בצחקוק בלבד. “הטוב מ-11!” שאגה הדמות בגלימה. הצחקוק הפך לצחוק מתגלגל, צחוק שהיה מרעיד את נשמותיהם של בני תמותה וגם יריבה הנוכחי לא היה חסין לו לחלוטין. אבל בכל זאת, עם הצחוק מהדהד באולם הבלתי נתפס בו ישבו, הדיסקיות נאספו והלוח סודר מחדש. היו חלקים קלים יותר וחלקים קשים יותר אבל היינו צריכים להוציא את כל זה. אבל זה מה שסיכמנו, שאם יש משהו אחרי המוות, אז זה כנראה מה שקרן עושה; קורעת למוות את הצורה עד שיעשה את מה שהיא רוצה.
Posted in From the Writing Desk, Geekdom, No Category by Eran with 1 comment.
Viable
ב-2081, דקסטר לייטן מספרינג היל, פלורידה היה הבן אדם המהיר ביותר על פני כדור הארץ. לא היה אחר שהיה מסוגל להשתוות לו במהירות תנועה, זריזות ידיים או תפיסת זמן. אבל לפעמים גם הוא לא היה מהיר מספיק. את זה הוא גילה בפעם הראשונה בגיל 14 בנסיעה שמבחוץ הייתה יכולה להראות שגרתית לחלוטין אך באמת הייתה כל דבר חוץ מזה. הוא והוריו יצאו מביתם בקצוות העיר ונכנסו למכונית המשפחתית. דקסטר רצה לקחת את השותף הרביעי לנסיעה על ברכיו אבל הוריו הפצירו בו שלא, שעדיף יהיה על המושב, והוא, לבסוף, הסכים. טומי היה חבר שלו מאז ומתמיד. כמעט כל זיכרון ילדות שלו הכיל את טומי. הם שיחקו ביחד, טיילו ביחד, לעתים קרובות גם אכלו ביחד. לא היה אכפת לו שלטומי יש ארבע רגליים וזנב. ולטומי לא היה אכפת שלדקסטר לא היה. בכל פעם שדקסטר יצא אל בית הספר, טומי ליווה אותו עד השער וחיכה לו שם עד שדקסטר חזר. למרות שאיפה שהוא, בירכתי מוחו, ידע שאף אחד לא חי לנצח, מעולם לא חשב שהוא יראה את סופו של טומי. זה לא היה פתאומי, זה לקח חודשים. זה נראה כמו שנים. טומי לאט לאט הדרדר. הוא כבר לא היה מהיר כמו פעם. הוא לא שמע כל כך טוב. ולקראת הסוף הוא גם לא ממש היה יכול לעמוד לאורך זמן וכששכב, נראה כמו… כמו… עוגה שמישהו הפך על ראשה ודרך עליה. ועכשיו טומי שכב לידו בכיסא האחורי של המכונית המשפחתית ודקסטר לא היה יכול להפסיק ללטף אותו. ולא היה יכול להפסיק לבכות. הוא ידע שאם רצה היה יכול לכסות את המרחק לוטרינר בכמה שניות. Continue Reading →
Posted in From the Writing Desk, Humanity, Practice, Thinking Out Loud by Eran with 2 comments.
ביטוי הגיבור
אייל נכנס לחדר בדיקה שנראה כמו כל חדר בדיקה אחר שאי פעם נכנס אליו. בעיקר כי רובם המוחלט היו במתקן הבית של יחידת צמר”ת כולל זה שנכנס אליו עכשיו. הוא התיישב על הכיסא מול שולחן הקבלה ושם את ידיו בין רגליו, מנסה להתרווח ולא להשתעמם. מהר מאוד הוא עבר לשחק עם מתקן הנועד לתמוך ברגליים מורמות. למזלו, פחות משתי דקות עברו עד שנכנסה החובשת והתיישבה מאחורי שולחן הקבלה. “אייל אטרן?” היא שאלה כשהרימה את התיק שלו. “לא, הגלגול הנוכחי של משיח בן דוד.” “כן…” אמרה וניסתה להסתיר את החיוך. “שמעתי עליך. בוא ושב על המיטה,” היא קמה וטפחה על המיטה הפשוטה המכוסה בנייר שעמדה צמודה לקיר. בזמן שאייל פשט את חולצת המדים שלו והתיישב על המיטה, החובשת פשפשה בארון האביזרים שלה והוציאה שקית פלסטיק עם מחט כלשהי בתוכה. כמו כן, שלפה מבחנה קטנה מתבנית מלאה במבחנות זהות. בלי להגיד דבר נוסף ובמבט מקצועי וחודר, החובשת משכה את ידו של אייל לכיוונה, מקרבת את פי המרפק שלו. היא דחפה את המחט אל הוריד בתנועה אחת חלקה וחיברה אליה את המבחנה שמיד החלה להתמלא בדם. “לא שאני מפקפק, הרי לוקחים ממני דגימה דם כל כמה חודשים אבל למה הפעם?” ואז חיוכו של אייל הפך נבזי מעט וגבותיו ירדו. “אתם מנסים ליצור חיילי על?” החובשת הסתכלה עליו בגבה מורמת. “אפשר להגיד שכן.” “מה?!” אמר אייל. זאת כנראה הייתה הפעם הראשונה שאחת ההשערות המגוכחות שלו קיבלה תשובה חיובית. נתנאל לא יאמין לו. “כן. זה חלק מניסוי חדש שחוקר את הקשר בין התבטאות המחוננים לבין היכולת להתמודד עם טראומה.” “באמת?” “קוראים לזה עכשיו ביטוי הגיבור,” Continue Reading →
Posted in From the Writing Desk by Eran with 2 comments.
Have Some Spare Time Before Next Semester
Now that I am unemployed. So I’m actually taking the time to advance some creative projects and taking an online HTML5 course. The main idea, goal and motivation? Achieving Flow.
Posted in Art, From the Writing Desk, No Category by Eran with 2 comments.
סופר צריך כמה מרכיבים
אני שומע עכשיו את ‘אלים אמריקאים’ (פעם שנייה, לא לדאוג) וממרום שנותיי בז’אנר אני מוצא את עצמי מנתח את מה שהופך את ניל גיימן לכזה סופר מוצלח ומה אני עוד צריך להשלים כדי להגיע לרמה הזאת וכך אני מובל למספר מחשבות. אני מסוגל ליצור דמויות ועולמות יחסית בקלות. היסטוריה של משחקי תפקידים, אני מניח. אני מסוגל גם לכתוב דיאלוגים שנונים מספיק. הבעיה שלי היא קודם כל עם מבנה וזרימה של סיפור. קשה לי מאוד לסגור קצוות בצורה טובה או להוביל לסוף רצוי. עוד משהו שאני צריך להכריח את עצמי וניל גיימן עושה, או לפחות גורם לזה להיראות כאילו הוא עושה, מאוד בקלות הוא להרגיש את הסצינה. עם תיאורים קצרים וקולעים של אטמוספירה וריח ופרטים קטנים של תמונות על הקיר, הוא מסוגל לראות את הדברים בצורה שאני פשוט לא. אני מסוגל להשתמש בדברים שאני כבר מכיר ואולי קצת לשנות אותם כדי שיראו חדשים אבל מה שאני פשוט לא מצליח לעשות זה להמציא דימוי חדש או באמת ליצור משהו שאף אחד לא עשה קודם. וכשאני שומע את המילים של ניל גיימן אני יודע שהוא מדמיין את הסצינה ולא רואה פיזיקה אלא אמנות. וזאת לפי דעתי אולי הבעיה הכי גדולה שלי, או לפחות הבעיה הכי חשובה בדרך להיות גדול. כשאני מסתכל על השמיים, אני רואה כדורי גז ענקיים וריק ואסטרופיזיקה ושביטים ותנועה ניוטונית ומפץ גדול. אמן גדול מסתכל על השמיים ורואה את זה.
Posted in From the Writing Desk, Geekdom, Practice, Thinking Out Loud by Eran with 2 comments.
Document Writing, Calendar and Sattelite TV
Three thoughts I’ve just had. Well, one is about a week old but still. I’m writing this from the waiting room of our garage in Haifa, waiting for Bessie to get her check up and polish. There’s a TV here showing a movie on Yes1 and it jumps and struggles and jitters a whole heck of a lot more than my two year old computer playing a 1080p movie. And people wonder why we don’t have a television connection, just a monitor for movies and games. Right now, when classes are finally over and I am moving into exam season, my calendar is freeing up and for the first time in several months I can see into next Monday. That’s kinda cool. I know this is always presumptous to say but _I am_ writing a book. For those of you who know it, it’s the one I started here and took down for a serious rewrite – Nathanel’s story, which I think could really work as a full length novel. The point is, I had it on Google Docs because I thought it was comfortable to keep it there where it allows me to write from anywhere. But a while back, with Google Drive and the, to my opinion, quite horrific terms of use, I decided to move it to Dropbox. I know Dropbox isn’t completely secure and I should probably encrypt it but I can access it, with full WSIWYG editing, through my Office application here on my phone. Continue Reading →
Posted in From the Writing Desk, High-Tech, Practice, School, Thinking Out Loud by Eran with comments disabled.
What Struck Earth in 775?
Yes, that’s 775 CE. A huge increase in radiation levels over the course of a year with no known astronomical reason. I smell a secret history story. Anyone?
Posted in From the Writing Desk, Thinking Out Loud by Eran with comments disabled.
סוף שבוע
ביום שישי יצאנו, מעין ואני לעשות קניות בחנות מאוד מיוחדת ברמת השרון. מעין קנתה לעצמה מתנת יום הולדת מאוחרת, חומרי יצירה מוכוונים יצירת חותמות במיוחד, ואני ניסיתי לא להיות מציק יותר מדי. הסכין היה יקר אבל מאוד שווה את זה וכל השאר דווקא לא היה יקר מדי. וכמו שאמרתי למעין, אם היא מכוונת לטווח הארוך, אז שווה להשקיע יותר במכשירים וחומרים איכותיים. לאחר מכן, הלכנו ל-Office Depot לקנות קצת מחקים כי לא ממש מצאנו בסיסים לחותמות. אני לא יודע למה מעין חשבה שזה מוזר אבל מבחינתי, לבוא לקופה עמוסים במחקים ושום דבר אחר זה נורמלי לחלוטין ואין בעיה עם זה. לארוחת צהריים פינקנו את עצמנו. מעין בדלי פסטה איכותית ואני במנה פלאפל שרציתי כבר שבוע בערך. והפלאפליה שמעין כיוונה אותי אליה הייתה בהחלט איכותית ועובדת בצורת ‘האכל את עצמך’ שאני מאוד אוהב. היה טוב. לאחר מכן חזרנו וניסינו קצת לסדר את הבית ולקדם עניינים חשובים. אני הלכתי לראות עם עמיחי את Cabin in the Woods ומעין נשארה בבית עם חומרי היצירה שלה. וכנראה טוב שכך. דעתי על Cabin in the Woods: יש לי בעיה אחת, אין לי בעיה עם דברים שהציקו לאחרים. אי אפשר להגיד יותר מדי על הסרט בלי להרוס אותו. הוא מגניב, שנון ונהדר. חובה לכל חובב אימה, ג’וס ווידון וסרטים עם מודעות עצמית. ולמה טוב שמעין לא באה? זה לא סתם סרט אימה. זה כל סרט אימה. לכו. חוץ מזה, אני מנסה עכשיו לסיים כמה תרגילים דחופים, שבינתיים לפחות מעניינים. אני משחק את Legend of Grimrock, נהדר לכל מי שהתגעגע למשחקי התפקידים הישנים והטובים כמו Eye of Continue Reading →
Posted in From the Writing Desk, Gaming, Geekdom, Maayan, No Category, Reviews by Eran with comments disabled.
להב בישראל 0.5
להב דחף מעט את מכסה תעלת האיוורור כלפי מעלה והציץ אל הרחוב. הוא היה שקט יחסית בשעה זאת של הלילה, ללא סיבוכים נוספים. הוא חמק מטה במהירות כאשר שני אורות צצו בכניסה לרחוב. הוא חיכה עד שהמכונית תעבור לפני שדחף את הסבכה שוב וטיפס כלפי מעלה, מושיט את ידו לעזרה למג. בזמן שלהב משך את המג, אחת ממצלמות האבטחה החיצוניות של הבניין ראתה אותם. זו הייתה מערכת שנועדה להגן על הבניין מפני מתקפה מבחוץ, אבל האזעקות הפנימיות הפעילו אותה. שלושה מקלעים יצאו מתוך קירות הבניין והתחילו להמטיר אש לכיוונם. להב משך את המג וזינק אל מאחורי תיבת מכתבים קרובה. שניהם נצמדו אחד לשני על מנת לא להשאיר איבר חשוף. להב הושיט את ידו לאחור, אל תיקו, חיטט קצת והחזיר אותה עם גליל מתכת קטן שחרוט בראשו. הוא הבריג החוצה את בסיס הגליל וחיטט בפנים, מפצח משהו עם הסכין. לבסוף היכה בפנים עם תחתית הידית וזרק את הגליל מאחוריו. כמה שניות לאחר מכן הוא פקע והתחיל לפלוט במרץ עשן אפרפר. כשהענן אפף אותם מספיק, להב דחף את המג קדימה ורץ אחריו אל הפארק שמעבר לרחוב. הם החלו לחצות את הפארק. בערך באמצעו כוחות שמירה החלו לזרום לתוכו מכל הכיוונים. המג תפס את להב במה שהיה נחשב כעוצמה עבור ידיו הגרומות. להב התכונן להשיב מלחמה אל אור הפנס שהאיר אותם, אך במקום להתעקב על שתי הדמויות האלומה המשיכה כאילו לא היו שם. להב הרגיש לפתע חסר משקל, ואכן השניים התרוממו מהקרקע ונחתו ברכות על צמרת אחד העצים. המג התנשף כאילו כרגע רץ מרתון. להב התבונן ביד האוחזת אותו ותהה מה קרה כרגע. Continue Reading →
Posted in From the Writing Desk by Eran with 1 comment.