The Less Interesting TimesBecause When Else Would You Rather Be?

2013/05/13 Viable

ב-2081, דקסטר לייטן מספרינג היל, פלורידה היה הבן אדם המהיר ביותר על פני כדור הארץ. לא היה אחר שהיה מסוגל להשתוות לו במהירות תנועה, זריזות ידיים או תפיסת זמן. אבל לפעמים גם הוא לא היה מהיר מספיק. את זה הוא גילה בפעם הראשונה בגיל 14 בנסיעה שמבחוץ הייתה יכולה להראות שגרתית לחלוטין אך באמת הייתה כל דבר חוץ מזה. הוא והוריו יצאו מביתם בקצוות העיר ונכנסו למכונית המשפחתית. דקסטר רצה לקחת את השותף הרביעי לנסיעה על ברכיו אבל הוריו הפצירו בו שלא, שעדיף יהיה על המושב, והוא, לבסוף, הסכים.

טומי היה חבר שלו מאז ומתמיד. כמעט כל זיכרון ילדות שלו הכיל את טומי. הם שיחקו ביחד, טיילו ביחד, לעתים קרובות גם אכלו ביחד. לא היה אכפת לו שלטומי יש ארבע רגליים וזנב. ולטומי לא היה אכפת שלדקסטר לא היה. בכל פעם שדקסטר יצא אל בית הספר, טומי ליווה אותו עד השער וחיכה לו שם עד שדקסטר חזר. למרות שאיפה שהוא, בירכתי מוחו, ידע שאף אחד לא חי לנצח, מעולם לא חשב שהוא יראה את סופו של טומי. זה לא היה פתאומי, זה לקח חודשים. זה נראה כמו שנים. טומי לאט לאט הדרדר. הוא כבר לא היה מהיר כמו פעם. הוא לא שמע כל כך טוב. ולקראת הסוף הוא גם לא ממש היה יכול לעמוד לאורך זמן וכששכב, נראה כמו… כמו… עוגה שמישהו הפך על ראשה ודרך עליה.

ועכשיו טומי שכב לידו בכיסא האחורי של המכונית המשפחתית ודקסטר לא היה יכול להפסיק ללטף אותו. ולא היה יכול להפסיק לבכות. הוא ידע שאם רצה היה יכול לכסות את המרחק לוטרינר בכמה שניות. אבל היו אלו כמה שנים שטומי לא היה יכול לעשות את אותו הדבר וכמה חודשים שלא היה מסוגל גם אם דקסטר היה מגביל את עצמו למהירויות אנושיות. ועכשיו, טומי אפילו לא היה מסוגל ללוות אותו אל החצר וכשחזר הביתה רוב הזמן היה טומי על המיטה שלו, מנפנף בזנבו אבל אפילו לא מסוגל להרים את ראשו. הוא לא רצה לעשות את זה. אבל הוריו שכנעו אותו שצריך. שטומי רק סובל ושצריך לעזור לו לסיים את זה. דקסטר ידע את זה אבל הוא לא רצה לוותר. איך אפשר להיפרד מחבר ילדות? איך אפשר לתת לו למות בלי לעשות משהו? אבל כל מה שהיה אפשר לעשות כבר נעשה. ועדיין.

הוא שנא את ההורים שלו לכמה ימים לאחר מכן, על ההחלטה שהם הכריחו אותו לקבל. והוא ידע שהם הכריחו אותו. רק לאחר מכן הבין שהוא היה חייב לעשות את זה בעצמו. אבל באותו הזמן, זאת הייתה ההחלטה הכי קשה שהוא היה צריך לעשות, הרגע הכי קשה שהיה יכול לזכור. כמו לפתוח את השערים של סכר, הוא הנהן והרגיש שכל מה שהחזיק בפנים בכל כוחו נשפך החוצה. והוא חיבק את טומי והתחיל לבכות.

ב-2099, שוג’ומי קאיי מנאטורי, יפן הייתה האדם היחיד שהיה מסוגל לעמוד בקצב של דקסטר. היא הייתה מסתגלת ולכן, אם בילתה מספיק זמן עם דקסטר אז הייתה מצליחה להגיע למהירות התגובה שלו לפחות אם לא ליכולת התנועה הלחודית שלו. לכן, כך אמרו כל הסוכנים במשרד המרכזי של אורורה, זה היה רק עניין של זמן עד שזה יהיה רציני. והיא לא הייתה יכולה להגיד שהיא סובלת מזה. דקסטר היה קצת פזיז לפעמים אבל תמיד שש לרצות ולהיטיב עימה והיא הרגישה טוב להיות, רוב הזמן, האדם החכם ביותר בחדר. הבעיות התחילו כשהם ניסו להביא ילדים לעולם.

שוג’ומי בקושי הצליחה להביא את עצמה לבית החולים. הכאבים כמעט הכריעו אותה כשניסתה להשיג את דקסטר בפעם הראשונה. לא היה לה זמן לחכות לו והיא הזמינה מונית מהירה אל בית החולים. כשהגיעה לחדר המיון בקושי הייתה בהכרה. אבל מה שהכי הפריע לה זה שהיא לא ידעה למה. כן, לא היה זה הריון טיפוסי. הוא היה מלווה בבחילות והקאות יותר מהרגיל וקאיי הרגישה רוב הזמן כאילו משהו אוכל אותה מבפנים אבל ב-21 שבועות לא הייתה שום סיבה שהיא תלד עכשיו. אלא אם כן התינוק בצרות. כשעשו לה את האולטראסאונד, הרופאים לא ידעו מה לחשוב. לפי מה שאחד מהם אמר, זה נראה ש”חלל הבטן שלה עוצב על ידי מ.ק. אשר”. לקח לה רגע להבין אבל הרבה יותר בשביל להסביר לרופאים שזאת ההסתגלות שלה. רק שהיא אף פעם לא הייתה צריכה להסתגל לתינוק בבטן והגוף שלה לא ידע איך להתמודד איתו.

הדלת לחדרה נפרצה בעוצמה ודקסטר עמד לצידה שבריר שנייה לאחר מכן. היא ישבה על המיטה עם רגליים מקופלות, מחזיקה בבטנה, וטפטוף מתמשך של חומרים משככי כאבים זורם של תוך ורידה. היא הסבירה לו ואז הרופא הסביר לשניהם. “התינוק הזה ייצא בקרוב, בין אם תרצו או לא,” אמר הרופא. “כמה שעות, יום לכל היותר. כרגע נראה שהגוף שלך פשוט ידחה אותו. אבל במצב כזה, לא בטוח שהוא ישרוד. השאלה היא מה אתם רוצים לעשות. יש סיכוי של כ-15% שנציל אותו והתינוק יהיה בריא לחלוטין. יש סיכוי של כ-50% שהוא ימות, לא משנה מה נעשה. כל מה שבאמצע, לא ברור. אבל לא משנה מה תחליטו, אתם חייבים להחליט עכשיו. כי אם התשובה היא לא אז אתם לא תוכלו לתת אותה ברגע שתראו אותו.”

קאיי הסתכלה עליו בציפייה. הוא אף פעם לא ראה אותה ככה, עם עיניים נפוחות, אף אדום ושפתיים רוטטות. היא תמיד הייתה המחושבת שבין שניהם. הוא לא היה יכול שלא להיזכר בפעם ההיא שעמד מעל טומי ששכב על שולחן הבדיקות אצל הוטרינר וליטף אותו בפעם האחרונה לפני שטומי קיבל את הצביטה האחרונה. ואז פתח את עיניו והסתכל עליה. “זה הגוף שלך קודם,” אמר. “מה את רוצה לעשות?”

Posted in From the Writing Desk, Humanity, Practice, Thinking Out Loud by Eran with 2 comments.