ביטוי הגיבור
אייל נכנס לחדר בדיקה שנראה כמו כל חדר בדיקה אחר שאי פעם נכנס אליו. בעיקר כי רובם המוחלט היו במתקן הבית של יחידת צמר”ת כולל זה שנכנס אליו עכשיו. הוא התיישב על הכיסא מול שולחן הקבלה ושם את ידיו בין רגליו, מנסה להתרווח ולא להשתעמם. מהר מאוד הוא עבר לשחק עם מתקן הנועד לתמוך ברגליים מורמות. למזלו, פחות משתי דקות עברו עד שנכנסה החובשת והתיישבה מאחורי שולחן הקבלה.
“אייל אטרן?” היא שאלה כשהרימה את התיק שלו.
“לא, הגלגול הנוכחי של משיח בן דוד.”
“כן…” אמרה וניסתה להסתיר את החיוך. “שמעתי עליך. בוא ושב על המיטה,” היא קמה וטפחה על המיטה הפשוטה המכוסה בנייר שעמדה צמודה לקיר.
בזמן שאייל פשט את חולצת המדים שלו והתיישב על המיטה, החובשת פשפשה בארון האביזרים שלה והוציאה שקית פלסטיק עם מחט כלשהי בתוכה. כמו כן, שלפה מבחנה קטנה מתבנית מלאה במבחנות זהות. בלי להגיד דבר נוסף ובמבט מקצועי וחודר, החובשת משכה את ידו של אייל לכיוונה, מקרבת את פי המרפק שלו. היא דחפה את המחט אל הוריד בתנועה אחת חלקה וחיברה אליה את המבחנה שמיד החלה להתמלא בדם.
“לא שאני מפקפק, הרי לוקחים ממני דגימה דם כל כמה חודשים אבל למה הפעם?” ואז חיוכו של אייל הפך נבזי מעט וגבותיו ירדו. “אתם מנסים ליצור חיילי על?”
החובשת הסתכלה עליו בגבה מורמת. “אפשר להגיד שכן.”
“מה?!” אמר אייל. זאת כנראה הייתה הפעם הראשונה שאחת ההשערות המגוכחות שלו קיבלה תשובה חיובית. נתנאל לא יאמין לו.
“כן. זה חלק מניסוי חדש שחוקר את הקשר בין התבטאות המחוננים לבין היכולת להתמודד עם טראומה.”
“באמת?”
“קוראים לזה עכשיו ביטוי הגיבור,” אמרה החובשת והביטה במבחנה הכמעט מלאה. “לאחרונה הועלתה השערה לגבי איך אנשים מתמודדים עם טראומה קשה, אסונות טבע גדולים, מלחמות וכן הלאה וצמר”ת עושה מחקר דומה בנושא.” היא ניתקה את המבחנה, שמה פיסת גזה על הפצע ושלפה את המחט. היא קיפלה את ידו של אייל והורתה לו להשאיר אותה ככה וללחוץ לכמה דקות. “הרעיון הוא שבני אדם מתחלקים לשלושה סוגים,” אמרה והחלה לאכסן את הדגימה ולרשום את התהליך. “כמעט תשעים אחוז מהאנשים הם רגילים. הם עוברים טראומה וכנראה יחוו מזה סיוטים לכל שאר החיים, מה שעכשיו נקרא הפרעת דחק פוסט-טראומטית. בערך תשעה אחוזים הם פסיכופטים, אנשים אנטי-חברתיים שלא מסוגלים לחוש אמפתיה. והאחוז שנותר הם הגיבורים. הם לא פסיכופטיים, הם בדרך כלל טובים מטבעם ומסוגלים לחוות את הטראומה, לקבל אותה ולהמשיך לחיות עם זה.” היא הביטה בדף שבידה לרגע קצר ואז חתמה עליו וצירפה אותו לתיק של אייל.
אייל קפץ מהמיטה, זרק את חולצת המדים שלו על הכתף ביד אחת והסתובב חזרה אליה. “וחושבים שמה? שהמחוננים הם גיבורים? שזה חלק מהטריטוריה?… אולי זה קשור להתבטאות היכולת המיוחדת?”
“כרגע עוד לא ידוע,” אמרה החובשת ונשענה לאחור בכיסא, משלבת את אצבעותיה. “יכול להיות. המחקר עדיין בחיתוליו.”
“ואין לך דעה משלך בנושא?”
“אין לי ממש סמכות לדבר בנושא.”
“בחייך,” אמר אייל וחייך את חיוכו השובב. “בינינו.”
פיה התעקל מעט למעלה והיא נשענה קדימה על השולחן. “לפי דעתי, ממה שאני ראיתי מהחיילים שעברו דרכי. נראה לי שבאמת יש קשר. לא בטוחה עדיין לאיזה כיוון. אבל אל תיתן לזה לנפח לך את הראש יותר ממה שהוא כבר עכשיו.” היא נשענה שוב לאחור וחייכה אליו.
“לא, בכלל לא,” אייל אמר ופנה ללכת.
Posted in From the Writing Desk by Eran with 2 comments.
דבר אחד קטן:
“ופנה ללכת” רומז שמשהו עומד לקרות בטווח המיידי שיעצור אותו מללכת.
אם לא כיוונת למשהו כזה, אני חושב ש”ויצא” יתאים יותר.
Note taken.