The Less Interesting Times

אז חגגנו למעין יום הולדת בסוף השבוע האחרון. כרגיל, זה חייב להיות עניין גדול. הנה ה-Play-By-Play.

לפני כארבעה חודשים היה לי את הרעיון למתנה. זה משהו שמעין רצתה ואני אמרתי, ‘למה לא?’. זה כן דרש קצת תחמון.

לפני כמעט חודשיים הזכרתי לקרן לגבי המתנה כי היא הייתה צריכה להזמין אותה כדי שמעין לא תראה את החיוב. היא אמרה לי שזה יגיע בזמן.

לפני שבוע היא אמרה לי שזה הגיע ורק צריך להעביר את המתנה למקום הארוע. בדרך גם היה תכנון לחולצות כתומות אבל לא הצלחנו להשיג במחיר סביר אז ויתרנו על הרעיון.
באותו זמן בערך כבר התחלתי לדבר עם אנשים. הרעיון היה לא להזמין כדי לא להגיד לאנשים לבוא. אז רק אמרתי ‘זה התכנון, אם אתם רוצים לבוא’. וגם ביקשתי קצת להפיץ את זה עדיין בקרב חברים קרובים.

ביום שני מעין סיפרה לי על ימי הולדת מבית הספר ועל בלונים. ושהיא רוצה בלונים. כמה שעות קודם ראיתי פרק של Wonder of the Solar System בו בריאן קוקס הדגים והסביר על מנורות שמיים סיניות. חיברתי את זה לבלונים ול-Tangled ששנינו אהבנו והכל הסתדר.

למחרת כבר חיפשתי איך להכין כאלו. זה דיי מסובך. אפשר להכין משקית אשפה אבל המסגרת והנר כבר נהיה מורכב יותר. אז התקשרתי לקרן לשאול אם היא יודעת איפה אפשר להשיג כאלו. אז יש חברה בארץ שמייבאת כאלו. ידעתי שלי יהיה נורא מסובך ללכת להביא אותן אז ביקשתי מקרן.

ביום רביעי היא כבר השאירה את כל הדברים בבית משפחת עוזרי.

חשבתי שביום חמישי אני אצטרך להרכיב כמה דברים וקצת חששתי כשמעין ביקשה שאני אבוא אליה לעבודה. אבל התברר שלא צריך כלום אז הלכתי לבלות איתה.

ביום שישי בבוקר הלכנו לעשות קצת סידורים שכללו גם איסוף של Munchkin Zombies, ארוחת בוקר רומנטית וגלידה לסיום. בערב יצאנו למסעדה איטלקית משובחת עם המשפחה. והפעם זה היה יותר משעשע מהרגיל כי כל אחד חשב שמנה אחרת יותר טובה, החלפנו צלחות ורק שי ניסה לשכנע את כולם ששלו הכי טוב. האוכל, סך הכל, היה נהדר ואני ממליץ… אם רק הייתי זוכר את השם של המסעדה.

ביום שבת תכננתי להתחיל בשלוש. וכמו שלמדתי, אני וזמנים לא כל כך מסתדרים. היינו כבר ערים לחלוטין בשתיים עשרה ורק חיכינו והעברנו את הזמן. אנשים התחיל להגיע לקראת שלוש.
15:30 בערך התחלנו עם סדנת הכנת עוגות. אמרנו שכל אחד יכול לעשות מה שבא לו אבל ברגע שמעין הכריזה שהיא רוצה טירה, כולם התגייסו. מהר מאוד התחילה להתבצר לה טירה מעוגות, קרם ובצק סוכר. היא עדיין אצלנו בדירה. את הדרקון שצל הכינה מעין לקחה לעבודה.
התגובה לזה: “יואו! איזה יופי! בכלל שכחתי שביקשתי את זה.”
16:30 החלה העבודה על כלי המשחית. בסוף עמדו שתי קטפולטות, בליסטה וקשת שלא נעשו בהן שום שימוש.
התגובה לזה: “שלא תעזו לעשות כלום לטירה שלי!”
17:30 נעשתה הפסקה לפתיחת מתנות. רן, דורית ומור הביאו לה כדור גלידה. זאת אומרת, מכונה להכנת גלידה לשימוש בזמן פיקניק בצורת כדור שצריך לשחק איתו.
תגובה: “וואי! מגניב כל כך!”
אני הבאתי למעין בובת קת’ולהו ענקית.
תגובה: “הוא כל כך חמוד! ורך! ווויי! ורררר! ואו…!”
18:30 התחיל משחק ג’נגה משופר. מגדל ענק, חוקים שונים. כל מי שרוצה לוותר על התור שלו יכול לנסות להצחיק את מעין. אם הוא נכשל הוא צריך להוציא שניים. המגדל נפל שלוש פעמים אבל נראה לי שאנשים נהנו. היה כיף ומצחיק.
19:30 נוסעים לארוחת ערב.
20:00 ארוחת ערב בג’ירף ברמת החייל. אכלנו spare ribs. היה מגניב. ג’ירף זה טוב.
תגובה: “אמא, אכלתי spare ribs. זה היה טעים כל כך.”
21:30 נסיעה לפארק הירקון לאירוע המסכם.
22:00 אנחנו מוצאים מקום פתוח ורחוק ומתחילים לשלוף את המנורות הסיניות. את הראשונה שדולקת ומוכנה אני מביא למעין שסוף סוף תסתובב ותסתכל עליהן.
תגובה: אין מילים. פה ועיניים פעורים לרווחה. מחיאות כפיים וקפצוצים.
לכל מנורה צריך לצרף משאלה וכולן בשביל מעין אז היא החזיקה כל אחת מהן וחשבה על משאלה לפני שנתנה להן לרחף לדרכן.

היה נורא מגניב.

ב-1997 יצא סרט בשם “Murder at 1600“. זה היה סרט פעולה חביב אם כי מעט צפוי שראיתי כבר לפחות פעמיים או שלוש. טוב, זה היה סרט עם ווסלי סנייפס וגם לא כל כך מגניב כמו ‘אמנות המלחמה’ או ‘בלייד’ או ‘איש ההרס’. אבל כן היה שם קטע נהדר שאני עדיין זוכר ומיישם עד היום. ובגלל זה אני מזכיר אותו.

בקטע, הבלש ריג’ס יוצא לריצה כדי לתפוס את אלווין, אחד מהאנשים הבולטים בפרשה, בריצת הבוקר שלו תחת חיפוי השירות החשאי. הם מדברים קצת על מה קורה ומתנגשים על ענייני מדיניות וכמה רחוק אפשר לקחת מקרה רצח שהתרחש בבית הלבן. אבל זה לא רלוונטי. מה שרלוונטי הוא מה שאלווין אומר לו לפני שהוא הולך.

Alvin: “A study at Harvard determined a person’s longevity by the first thing they read in the paper.”
Regis: “I’m an obituary man.”
Alvin: “Start with the comics, you’ll live longer.”

ולכן, כל בוקר אני מתחיל עם הקומיקסים שאני אוהב מהרשת שהתאספו מאז אותו הזמן אתמול. ואני חושב שזאת אחת הרוטינות היותר טובות שאני יכול לחשוב עליהן בשביל הבוקר: לקום, שירותים, לצחצח שיניים, להכין קפה ואולי משהו לאכול ואז לשבת ולקרוא קומיקסים.

ב-2010 היו 387 תמונות ב-Astronomy Picture of the Day.

למי שתוהה איך ב-365 ימים שמים 387 תמונות אז שתדעו שיש תמונות שהן כפולות (נקיות ועם הסברים) והיו שם גם שלושה סרטונים.

השנה החלטתי להעלות קצת את הסטנדרטים שלי ולבחור תמונות שיהיו הרבה יותר נקיות, יותר מרהיבות וגם שמתי דגש על רחבות. רק על תמונה אחת התפשרתי על גודל שקטן משמעותית מהמסך שלי כי היא הייתה ממש יפה.

רק שתיים מהן כבר היו לי. אחת הגיעה השנה באיכות גבוהה יותר.
זה קצת מעצבן שאין לכל תמונה שם ייחודי (זאת אומרת, שתי תמונות שנקראות Zodiacal Light Vs. Milky Way? באמת?). אבל מסתדרים.

אלו התמונות. הקישור צריך להחזיק מעמד את החודש וקצת שצריך עד שכל מי שאכפת לו יוריד.

אם אתם מבקרים מ-2015 אז לכו חפשו את האתר המקורי או שפשוט תבואו אליי ותבקשו את כל הספריה.

ודרך אגב, אם אתם כבר מ-2015, אפשר לקבל Hoverboard?

שמעתי על זה דרך Penny Arcade. אפשר להגיד שהם לפעמים חסרי רגישות ולא יודעים להתנצל בזמן אבל לפחות הם בעד הילדים. ועל זה אני מעריך אותם.

קייסי היינס, תלמיד בית ספר אוסטרלי הוטרד על ידי ילדים בבית ספרו במשך שנים. כן, הוא היה מבוגר יותר. כן, הוא היה גדול יותר. כן, כנראה שהמקרה הזה נופח לרמה קטסטרופלית. אבל הוא כן מעלה לתודעה הקולקטיבית בעיה רצינית שיש בבתי ספר בכל העולם. וכן, גם אני מכיר אותה ברמה האישית. ולכן, אני מסוגל להבין את מה שהוא עשה.

כמו כל גיק מבוגר, אני בטוח, גם אני סבלתי קצת התעללות בית ספרית סטנדרטית. וזאת גם הייתה אחת הסיבות למה התחלתי להתעניין באמנויות לחימה. זה התחיל עם דברים קטנים בבית הספר היסודי, עבר דרך תקרית רצינית עם מישהו בכיתה מעליי, ושוב לעוד התעללויות קטנות של שותפי לכיתה ותלמידים שנה מעליי בבית הספר התיכון.

לא סבלתי מיותר מדי אלימות פיזית, רק פעם או פעמיים ולא הרבה יותר מדחיפה. רק התקרית בבית הספר עירבה מקל של מטאטא אבל נגמרה מאוד מהר. אני לא זוכר מה בדיוק עשיתי כדי לפתור את המצבים האלו בצורה מתורבתת אבל אני כן חושב שדיווחתי על זה לפחות פעם או פעמיים למבוגרים האחראים עליי. אני בטוח בכמעט מאה אחוז שעל המצב בבית ספר היסודי, מבוגרים ידעו ואני בטוח בכמעט מאה אחוז שהם גם ידעו פחות או יותר את המצב בבית הספר התיכון. אז מהנקודה הזאת אני רוצה להוסיף שאני כן חושב שעיקר האשמה היא על המבוגרים. גם אם קייסי לא דיווח, אני בספק כמה זה היה עוזר אם הוא כן.

וגם לי, באיזה שהוא שלב, פשוט נמאס. ויום אחד, בבית ספר התיכון, כשעמית עשה טעות שראיתי שאני יכול לנצל, השתמשתי בתרגיל שלמדתי בקראטה וסובבתי לו את היד מאחורי הגב. וידאתי שהוא יודע שזה כואב ושכל האחרים גם רואים את זה לפני ששחררתי אותו. לצערי, זה לא עזר יותר מדי. ולצערי, המקרה שלי לא הגיע לשום סוג של שירות חדשות.

בית הספר משפיע על איזה בן אדם תהיה כשתגדל. וכאשר מקרה התעללות מגיע לכותרות גדולות אז זה יכול להרוס את החיים של מי שהתעלל, גם שנים אחרי. אני יודע את זה. אבל אם זה לא מגיע לכותרות, זה יכול להרוס את החיים של מי שמתעללים בו. חלקם יצאו מזה בסדר ויצליחו אבל לא כולם. אני מכיר סיפורים על הסוג השני. אני נמצא איפה שהוא באמצע. כל התקריות האלו לא הפכו אותי לאדם קשיח ואדיש יותר, לפחות חולק ויותר מופנם. וזה משהו שאני עדיין מנסה לצאת ממנו וכנראה לעולם לא אצליח לגמרי. אפשר גם להגיד שכל זה שלח אותי יותר עמוק אל אמנויות הלחימה ושם מצאתי הרבה דברים מעניינים והרבה לקחים ושיעורים חשובים לחיים. אבל כן הייתי מעדיף אם זה לא היה צריך להיות ככה.

לסיכום, אני חושב שאם אני שוקל את הבעד מול הנגד, אני חושב שאני צריך להסכים. טוב שהמקרה הזה התפוצץ ויראלית בכל העולם. אני בעד הגישה של Penny Arcade, אני בעד מה שאנונימוס עשו. חבל שילד יסבול בעתיד אם הוא טיפש עכשיו אבל אם יותר ויותר מקרים כאלו יתפסו כותרות, אולי יהיה אפשר למנוע סבל מילדים שעכשיו סובלים בשקט, אולי יהיה אפשר למנוע מקרים כאלו בעתיד, אולי יהיה אפשר לגרום למבוגרים שאמורים להיות אחראיים לשים לב מה קורה מתחת לאף שלהם.

הרי, יש תמיד מאבטחים בבתי הספר. אבל הם צריכים לעשות יותר מאשר לבדוק מתכות בכניסה. כי, כפי שראינו, לא ממש צריך סכין כדי לחתוך עמוק. בטכניון יש שומר כמעט כל הזמן בבניין של לימודי הסמכה (פחות או יותר הבניין הצפוף ביותר ועם הכי הרבה תנועה בטכניון). אני בטוח שבכל בית ספר יש לפחות מאבטח אחד. אני חושב שזה יהיה ניצול הרבה יותר טוב של המאבטח אם הוא יסתובב בבית הספר ויאבטח את התלמידים נגד עצמם.

ואני גם חושב ששיעורי הגנה עצמית צריכים להיות חובה. אבל זה כבר עניין אחר.

קראתי רשומה ב’חורים ברשת’ על ה-iPad2 שגם מנתחת קצת את מה שאפל עושים עם המוצרים שלהם.

אני נאלץ להסכים לחלוטין שמה שאפל עושים, וזה גם מה שהרבה אנשים חשבו כשרק יצא ה-iPad הראשון, הוא למנוע רכיבים ואפשרויות שקיימות במכשירים בזמן הפיתוח רק כדי להוסיף אותם למכשיר ההמשך ולדרוש עבורו עוד כסף. אני נאלץ גם להסכים שאפל יודעת טוב מאוד איך לשווק אבל במקרה הזה אני חייב להשוות אותם לחברות היותר מרשעות שבונות משחקים לשוק החברתי. מדובר בחברות שכביכול מוצאות פרצות במרקם הפסיכולוגי של הלקוחות שלהם, של הציבור בכלל, ומנצלות את זה לטובת עצמם. במקום לתת ללקוח את החווייה הכי טובה שהן יכולות, הן מנצלות את תבניות ההתנהגות הצפויות בשביל להרוויח יותר כסף או לבנות מעריצים שזה פחות או יותר אותו הדבר.

דיברתי על זה עם ידיד שלי שמחזיק iPad וביחד הגענו למסקנה הידידותית שאנשים שמחזיקים אנדרואיד (ואני מרחיב את זה למחשב באופן כללי) הם אנשים שרוצים את האפשרות להגדיר כל דבר ולשנות מה שהם רוצים ואנשים שמחזיקים מוצרים של אפל (ואני ארחיב את זה לקונסולות) הם אנשים שרוצים בכוונה למנוע מעצמם את ה’סיבוך’ הזה. מה שהוא אמר זה שהוא קנה iPad כי הוא רוצה מכשיר שפשוט יעשה. הוא בכוונה רצה למנוע מעצמו את היכולת איך שהוא לפגוע במכשיר הנייד שלו. ובשביל זה הוא היה מוכן, בידיעה מראש, לוותר על כמה דברים כמו חיבוריות סלולרית או שוק פתוח.

אני לא חושב שאנשים שבוחרים באפל הם אנשים טיפשים ואני לא חושב שזה שאני רוצה אנדרואיד ומכשירים פתוחים שנותנים לי לשחק עם כל אפשרות עושה אותי חכם יותר מאחרים. אבל אני כן חושב שמי שבוחר אפל כן בוחר להגביל את עצמו וכן בוחר להיות סוג של מוגבל מבחירה. יהיו סיבותיו באשר הן, לגיטימיות או לא. אני עדיין חושב שאפל מנצלת את הרגשת ה-”Ooh Shiny!” של הלקוחות כדי למכור להם מוצרים פחות טובים ביותר כסף.

ואתם יכולים גם לעיין (גם אני לא ממש קראתי את הכל) ברשומה הזאת על מכירת מקים ולהקשיב לבן אדם הזה שמתלונן, בצדק לטעמי, על מחירים של מחשבים של אפל היום שעולים פי 2 ממחשבים מקבילים ונותנים לרוב ביצועים פחות טובים. והוא גם מדגים למה זה מצב דפוק כאשר הוא בונה מחשב שהוא פלטפורמת משחקים כמעט הכי טובה שצריך היום ב-983$ בלבד כולל הכל.

בקיצור, אני חושב שהסיבה העיקרית שאני לא מחבב אפל ואני חושב שלא צריך לחבב את אפל באופן כללי היא כי הם מעליבים את האינטליגנציה שלנו שוב ושוב. אולי אנחנו לא טיפשים, אולי גם כל מי שקונה מוצרים של אפל בכלל לא טיפש. אבל זה לא אומר שאפל לא מזלזלים לנו באינטליגנציה. ואולי יש אנשים שלא שמים לב לזה אבל האנשים שאני מכיר מבינים את זה ומוכנים לקבל את זה. אולי בשביל הנוחות והקלות, אולי בכוונה בשביל להגביל את עצמם, אולי רק בשביל להיות מגניב כאשר אפל מגדירים מה זה מגניב.

אבל אני לא מוכן לקבל את זה. אחד העקרונות שלי, שאולי לפעמים פועל נגדי אבל זה אחד שאני לא מוכן לוותר עליו, הוא שאני מתחיל מלהתייחס לכל אחד כאילו הוא חכם כמוני אם לא יותר. אני מתחיל מלכבד את האינטלגנציה של מי שעומד מולי ואני מתקן את הציפיות בהתאם למה שמשתנה. אני גם רוצה שהדברים שאני מתעסק איתם יכבדו את האינטלגנציה שלי בין אם אלו המכשירים בהם אני משתמש ובין אם אלו הספרים שאני קורא. ואין לי בעיה לראות סרט מטופש או לצפות בסדרה מפגרת מדי פעם כי לפעמים זה מה שאני רוצה. אבל זה לא יחס שאני מוכן לסבול על בסיס יומי.

Rock, Paper, Shotgun שחררו רשימה מאוד שרירותית של 122 המשחקים החשובים ביותר של 22 השנים האחרונות לפי גחמות הכתבים שלהם. במשחקיה, הרימו רשימה מקבילה לפי גחמותיו של איתמר.

אני אגביל את עצמי למשחקים שבאמת יש לי משהו להגיד עליהם, משחקים ששיחקתי או לפחות נתקלתי בהם.
המשך קריאה »

טוב, בעיקרון הסמסטר התחיל אתמול אבל לא נתווכח על יום אחד, נכון?

לאחרונה הגעתי למספר הבנות והחלטות. ממקורות חיצוניים הבנתי כי רק כאשר אתה סטודנט ומסכן וקופץ על כל הצעה שיתנו לך כי אין לך שום הכרה בהשכלה רשמית או נסיון שכדאי לדבר עליו, רק אז באמת נדרשים ממך ציונים מפומפמים לרמה לא אנושית, או לפחות לא כל כך הגיונית פה בטכניון. וגם קצת מושפע על ידי מצבנו הנוכחי והצורך להזדרז, החלטתי כי אני מעט אוריד את הסטנדרטים שהצבתי לעצמי על מנת לסיים את התואר הזה לפני תום העשור. החלטתי לקחת פחות קורסים ולהשקיע בהם יותר. למען האמת, החלטתי להיות לחוץ חכם.

אז בסמסטר הזה, חוץ מלחזור על אלגוריתמים (ובתקווה לסיים את הקורס המעצבן הזה כמו שצריך) אני לוקח גם שפות תכנות ומערכות מסדי נתונים, שני קורסי כניסה לקבוצות קורסים שאני ממש רוצה לקחת, בתכנות מתקדם ותכנות מבוזר בהתאם. החלטתי לדחות את מבוא לבינה מלאכותית ואת גרפיקה 2 לפעם אחרת כי מהבנתי מדובר בקורסים כבדים בשיעורי בית וזה לא מה שאני צריך כרגע. מה שאני צריך כרגע זה קצת יותר מרחב נשימה ואת ההזדמנות לעבוד בלי יותר מדי לחץ. את הלחץ שלי אני כבר אקבל כי אני בטוח, מצפה, מקווה ומייחל למעין שתפעיל אותו בעזרת הדמוקטטורה שלה.

ועכשיו נותרה לי רק שאלה אחת: כדאי לחזור למועד ב’ על 72? כי אז יהיו לי ארבעה וזה לא כיף.