The Less Interesting TimesThis is My World and You Can Pry it from My Cold Dead Fingers

2011/03/10 כמה משחקים חשובים

Rock, Paper, Shotgun שחררו רשימה מאוד שרירותית של 122 המשחקים החשובים ביותר של 22 השנים האחרונות לפי גחמות הכתבים שלהם. במשחקיה, הרימו רשימה מקבילה לפי גחמותיו של איתמר.

אני אגביל את עצמי למשחקים שבאמת יש לי משהו להגיד עליהם, משחקים ששיחקתי או לפחות נתקלתי בהם.

Minesweeper: יחסית למשחקים פשוטים שמגיעים עם המערכת, דיי ממכר. לא רע אם כל מה שיש לך זה מחשב צבאי בלי שום יכולת להתקין משהו. לא יודע כמה הוא באמת חשוב.
Lemmings: עדיין מגניב בטירוף. כמעט לא שחיק כיום. בהחלט חשוב. אפשר אפילו להגיד מייסד ז’אנר.
Dune II: היו RTS לפניו. אבל הוא מייסד ז’אנר. אי אפשר להגיד שהוא לא חושב. כמעט לא שחיק היום.
Flashback: וגם Another World היו חשובים מבחינת הסגנון והעולם. עדיין קשים.
Day of the Tentacle: אחד ההרפתקאות הגאוניות ביותר. שלושה זמנים שמשפיעים אחד על השני? אדיר. כמובן שהוא חשוב.
Doom: היו גם FPS לפניו. היו שניים של id. אבל הוא היה מייסד הז’אנר, אין מה לעשות.
Elite 2: עד כמה שהבנתי, גודל העולם וכמות האפשרויות הפכו אותו לחשוב. אני לא הצלחתי לשחק אותו. אני עדיין חושב שהוא בלתי שחיק. אח שלי לא יסכים איתי.
Syndicate: הרעיון של לשחק את הרעים בעולם כזה… גאוני. גם הממשק והניהול. כן, הוא חשוב.
Sim City 2000: ניהול עיר כמו שצריך. הרבה יותר חשוב מקודמו.
System Shock: המציא מחדש את ה-FPS וה-RPG לפני בכלל חשבו על Deus Ex, או מה זה FPS ו-RPG. חשוב מאוד. לא שחיק היום בגרסתו הראשונית. אני הולך לבודק את ה-Mouse-Look Mod.
TIE Fighter: היה מגניב. אחלה סימולטור חלל. לא חושב שהוא כזה “חשוב”.
X-Com UFO Defense: מסיכם לחלוטין. משחק נהדר. צריך עוד אבל אני גם אסתפק ברק חידוש.
Command & Conquer: הוא כמובן חשוב אבל לאחרונה בעיקר כאיך לא לעשות דברים.
Descent: עולם תלת ממדי כמו שצריך. נהדר. מבחינתי Descent3 צריך לקבל גם ציון מיוחד על ה-AI שאני עדיין חושב שהיא בין הטובות שאי פעם ראיתי.
Warcraft II: אני הסתכלתי עליו בתור C&C רק עם יחידות עם יכולות מיוחדות. RTS שבו כל צבא שונה לחלוטין מהשני. וזה מה ש-Blizzard עושים ואחת הסיבות למה הם הצליחו כל כך.
Duke Nukem 3D: הוא חושב כמובן בגלל הגישה, בגלל הבדיחות העצמיות והטמטום תוך כדי שמירה על הקשיחות הבלתי מתפשרת. וכמובן בגלל שדיוק הוא מגניב.
[פה אני חייב להצטער שלא כללו את Dark Forces. כן, הם כללו את Jedi Knight אבל Dark Forces חשוב מבחינתי כי הוא ה-FPS הראשון שנתן סביבה תלת ממדית באמת]
Master of Orion בכלל: הגדיר סגנון משחק בצורה שלפי דעתי אפילו Civilization לא משתווה אליו. Civים תמיד נמאסו עלי. MOO אף פעם לא. Alpha Centauri לעומת זאת…
[חבל שלא כללו את Alpha Centauri, הראשון בסגנון Civ שנתן לך להגדיר יחידות בעצמך. הרבה יותר טוב מהמשחקים שהולידו אותו]
BattleZone: כן, הוא משחק חשוב. למה? איזה עוד משחק אתה מכיר שמשלב אסטרטגיה, בניית בסיס וניהול משאבים יחד עם סימולטור טנקים ו-FPS. הוא לא היה כל כך טוב אבל הוא היה גאוני.
Half-Life: הגדיר מחדש איך FPS מתקדם, איך FPS מספר את עצמו ואיך צריכה להתנהג AI.
Jedi Knight: פה אני נאלץ להחשיב את Jedi Outcast ו-Jedi Academy יותר ובדיוק מאותן סיבות. המשחקיות שם הייתה מלוטשת יותר, מגוונת יותר והסיפור מעניין יותר. במשחקים האלו, הדגש באמת היה חרב האור והכוחות. פה נכנסתי לחדר בקרה עם ארבעה חיילים, שלפתי מטה אור ודקרתי את הראשון, זרקתי אותו על השני, משכתי את השלישי, זרקתי אותו חזרה, זינקתי במעלה הקיר ושיספתי את הרביעי. איזה עוד משחק יכול לעשות את זה?
Thief: ברשימה שלי, אני נשבע.
Alien vs. Predator: שלושה סיפורים שונים ומכניקת FPS שונה לחלוטין מכל דבר מוכר? כן. שחיק? לא יותר מדי.
Homeworld: ה-RTS התלת ממדי המלא הראשון. וסיפור נהדר. כמובן שהוא חשוב.
Outcast: לא עשה לי את זה.
Quake III Arena: אכן מירכז את פעולת ריבוי השחקנים בצורה יפה מאוד. ובגלל זה הוא שעמם אותי. זה וה-AI המטורף שלו (דרגה 2 – “אני מעפן ובשר תותחים”, דרגה 3 – “אני בלתי פגיע ולא מחטיא יריה”).
System Shock 2: עדיין אחד ה-FPSים הטובים ביותר שיש. יותר טוב מ-Deus Ex וזה אומר משהו. מפחיד, מגוון, מטמיע, מורכב אבל לא מסורבל, גאוני כמו System Shock רק שחיק הרבה יותר. מבחינתי עדיין חובה לכל חובב FPS באשר הוא.
Urban Chaos: עדיין אחד המשחקים האהובים עליי בכל הזמנים. משחק עולם פתוח עם גיבורה אמנית לחימה שמנסה למנוע את האפוקליפסה. איפה אפשר לטעות? ומה שמשעשע, בכלל לא חשבתי על זה שהיא אישה שחורה.
[פה אני גם נאלץ להצטער שלא צירפו גם את Oni, שהוא גרסה לינארית, סיפורית יותר וקצת יפנית יותר של Urban Chaos ועדיין אחד המשחקים הנהדרים שיש]
Deus Ex, Diablo II: אני לא חושב שאני צריך להגיד משהו על זה. את הכל כבר אמרו.
Giants: משחק מוזר, ניסוי מדהים, לא מובן בכלל, לא ממש עבד. אבל זה היה חשוב לנסות.
The Longest Journey: אומרים שהוא ‘ה’משחק הרפתקאות. עדיין ברשימה שלי.
The Typing of the Dead: גאוני. דרך מצוינת ללמוד, או יותר נכון להכריח, הקלדה עיוורת מהירה. אם אהבתם, חפשו את Z-Type.
Startopia: הרעיון היה גאוני. המשחק עצמו לא כל כך ברור ואני לא הצלחתי להתקדם בו.
Neverwinter Nights: ההתחלה של משחקי RPG סיפוריים ענקיים מורכבים כמו KOTOR אבל מה שעשה אותו חשוב באמת זה הממשק הרב-שחקנים.
Beyond Good & Evil: משחקיות גאונית ושונה. עדיין ברשימה שלי.
Freelancer: סימולטור חלל ענק, פתוח, חופשי, מגוון, יפהפה ועם סיפור נהדר. לא היו הרבה משחקים אותם שיחקתי עוד כמה שעות אחרי שהם נגמרו רק כי זה היה כל כך כיף להסתובב בעולם.
[באותה נשימה צריך גם להזכיר את Privateer, אותו סגנון רק מוקדם יותר והסיבה היחידה ש-Freelancer יותר טוב ממנו היא התקדמות הטכנולוגיה והגרפיקה (חפשו את Gemini Gold). ו-Privateer II גם הביא לנו סיפור FMV עם קלייב אוון. ואני צריך גם להזכיר את StarLancer, שהוא הקודם ל-Freelancer כמו ש-Wing Commander הקדים את Privateer, סימולטור חלל דיי סטנדרטי חוץ מהסיפור הנהדר, הדמיון החמים ל-Space: Above and Beyond, וההטמעה המושלמת שגרמה לך להרגיש כמו חלק חשוב ביחידה שלמה.]
[וגם חבל לי מאוד שלא כללו את Tachyon, לדעתי עדיין סימולטור החלל הכי טוב שיש. הוא יותר סגור מאשר Privateer או Freelancer אבל הוא בנוי על שני מסלולי התקדמות (תלוי באיזה צד בוחרים), הסיפור שלו מדהים, המכניקה נהדרת (slide זה הפיצ’ר של סימולטורי חלל שאני לא מבין למה הוא לא מובנה בכל אחד ואחד מהם) והוא כולל את ברוס קמפבל בתפקיד הראשי]
Knights of the Old Republic: הסטנדרט לפיו צריכים לכתוב RPG מאותו הרגע. הסיפור הנהדר, העולם המרשים… ואני גם נורא אוהב חרבות אור.
Max Payne: רק הדרך הזאת לספר את הסיפור, האווירה האפלה שיורדת עליך כמו שמיכה כבדה ושחורה המחניקה אותך בערפול חושים וחום כמו מסעדת פיצה העולה באש באמצע סופת שלגים ניו-יורקית… וטכניקת הקרב גם מצוינת.
Prince of Persia – The Sands of Time: שיחקתי רק ב-Tomb Raider אחד ולא אהבתי. אבל זה היה נהדר. חוץ מהמכניקה הגאונית, הגודל והמגניבות של מה שהיה יכול להיות רק משחק פלטפורמות בינוני אם לא, זה עדיין אחד הסיפורים הטובים ביותר שסופרו במשחק מחשב (ופה אני כולל גם את Warrior Within ואת Two Thrones שלא כולם אוהבים).
Half-Life 2: כבר טחנתי בביקורת האחרונה. כן, תוספת הפיזיקה מגניבה, האווירה נהדרת, העולם מרשים מאוד והמשחק מאוד מטמיע אבל עדיין חמוץ לי כי הוא לא גמור.
World of Warcraft: אני מבין מה הוא עשה לז’אנר ואני טוען שחלק מזה ממש לא עשה לא טוב. אני מסוגל להבין למה אנשים נהנים ממנו אבל אני לא רוצה להכנס לשם בדיוק מאותן סיבות.
Guild Wars: חשוב רק בשביל להראות לנו שאפשר לבנות MMORPG בלי לשאוב לאנשים טונות כסף. גם לא רוצה להכנס אל זה מאותן סיבות.
Peggle: מבחינתי הוא עדיין משחק casual. לא אומר שהוא לא כיף אבל אני לא כל כך בקטע הזה ולא עושה ממנו מה שהחבר’ה ב-RPS עושים ממנו.
Portal: אני מסכים לחלוטין עם מה שאמרו עליו ב-RPS. חוץ מזה שפורטל הוא משחק נהדר עם אווירה נהדרת, סיפור נהדר, מכניקה גאונית ובכלל FPS ללא יריות ונורא כיפי, הוא גם מסמל משחק מדהים, לא סתם משחק בסדר או משחק טוב אלא מדהים, שאפשר לסיים בשש שעות או פחות ועולה רק 15 דולר. צריך יותר כאלו.
Audiosurf: הרעיון מגניב אבל לא ממש התחברתי.
World of Goo: מבחינתי הוא מסמל את איך פרויקט בתכנות שנעשה במסגרת קורס אוניברסיטאי שמטרתו הייתה פיתוח כמה שיותר מהיר של כמה שיותר משחקים הופך להיות היסטריה עולמית ואת מפתחיו לעשירים. וזה רעיון מאוד חזק שצריך להעביר לכל חובב משחקים.
Braid: באמת קשה לתאר את Braid כסתם משחק פאזל פלטפורמות. הוא הרבה יותר מורכב. אבל הגאוניות האמיתית שלו היא בזריקת השחקן ישר אל המשחק כמעט בלי הסברים ובלהכריח אותו לחשוב מחדש על איך משחק מתנהג ואיך החלקים השונים שלו מתחברים. זה משחק שדרש מהשחקן לגלות לבד מה המטרה. וזה גרם להרבה אנשים לחשוב שאין לו מטרה. הוא גם דיי קשה, במיוחד אם רוצים לסיים אותו עד הסוף.
Mass Effect באופן כללי: הוא מבחינתי עוד איטרציה של NWN ו-KOTOR אבל אם הזמן גם הגיע השיפור בטכנולוגיה, בכתיבה ובאווירה. מדובר במשחקים ברמה גלקטית, עם סיפורים עמוקים, הרבה בחירות וכמעט שום בושה ללכת לכל מקום ולחקור כל נושא. וברגע שקולטים מה הדיון העיקרי בהם… וואו. אבל אני חושב שהטריק העיקרי של Mass Effect ובמיוחד של Mass Effect 2 (ואני מניח שזה כנראה יודגש מחדש בשלישי) הוא החיבור לצוות שלך. כי אחרי כל המשחק, אכפת לך מהם. אכפת לך מה הם אומרים, אכפת לך מהסיפורים שלהם, אכפת לך אם למישהו מהם קשה או מישהו מהם נפגע ואכפת לך אם מישהו מהם מת. זה לא ספויילר כי זה חלק ידוע מהסיפור אבל בתחילת המשחק השני, החללית מושמדת עם כמה וכמה מאנשי הצוות שלה. ולחזור לאזור ההתרסקות זה כמו מסע אבל. כן, Mass Effect הוא בין המשחקים המרגשים ביותר שיש.
Star Craft II: עוד לא שיחקתי. כן, תרביצו לי אחר כך. עד כמה שהבנתי, Star Craft II הוא ליטוש והרחבה של הקודם לו. חבל שלא כללו את המקורי עם אחד הסיפורים הגאוניים והמפותלים ביותר שנכתבו למשחק אי פעם (אופרת סבון/חלל אפית) ואני מניח שבהמשך זה דומה אבל עד כמה שאני יודע, יש דבר אחד עיקרי שהופך את Star Craft II לחשוב באמת. וזה התוכנות הנלוות שלו. עם תוכנת העריכה של Star Craft II אפשר לבנות עוד מפות למשחק ואפשר גם לבנות סגנונות אחרים של משחק מ-TPS דרך Shooting Scroller ועד MMORPG. זה אולי נשמע קצת מגוחך אבל נראה לי ש-Blizzard לקחו את המשחק שלהם והפכו אותו לסוג של סביבת פיתוח למשחקים. וזה מה שהופך אותו לחשוב.

Posted in Gaming, Philosophy, Reviews, Thinking Out Loud by Eran with 6 comments.