הסיפור המקורי, ‘ההופכים את עורפם לאומאלס’, זכה לאורסולה לה-גווין בהוגו ב-1974. הוא תורגם בעבר אבל אפשר למצוא תרגום חדש של דר. עמנואל לוטם באתר של האגודה הישראלית למד”ב ופנטזיה.
למי שלא מכיר את הרעיון, ולא רוצה ללכת לקרוא את הסיפור במלואו, הנה הגרעין:
התאמינו לי? התקבלו את החג, את העיר, את החדווה? לא? אם כך, הרשו לי לתאר עוד דבר אחד.
במרתף מתחת לאחד מבנייני הציבור היפהפיים של אומלאס, או אולי במחפורת מתחת לאחד מבתי העיר הפרטיים רחבי המידות, יש חדר. [...] חדר יושבת ילדה. באותה המידה היה יכול לשבת שם ילד, אבל זו ילדה. היא נראית כבת שש, אם כי בפועל קרוב גילה לעשר. היא רפת־מוחין. אולי נולדה בעלת מום ואולי נסתרה בינתה מחמת פחד, תת־תזונה והזנחה. [...] הדלת נעולה; ואיש לא יבוא. הדלת נעולה תמיד; ואיש אינו בא לעולם, מלבד זאת שלפעמים – הילדה אינה מסוגלת לחשוב במושגים של זמן ושל פרקי זמן – לפעמים משמיעה הדלת קרקוש נורא ונפתחת, ובפתח מופיע מישהו, או אולי כמה אנשים. אולי ייכנס אחד מהם ויבעט בילדה כדי להקימה על רגליה. השאר לעולם אינם קרבים, אלא מציצים בה בעיניים מבועתות, גדושות בשאט־נפש. [...] הילדה, שלא תמיד חייתה בחדר הכלים, ועודה זוכרת את אור השמש ואת קול אמהּ, מדברת לפעמים. ”אני אהיה ילדה טובה,” היא אומרת. ”תנו לי לצאת, בבקשה. אני אהיה ילדה טובה!” הם אינם משיבים לעולם. לפנים צרחה הילדה בלילות, שיוועה לעזרה ובכתה הרבה מאוד, אבל עכשיו היא משמיעה רק מין יבבה, ”אה–האא, אה–האא,” והיא מדברת לעתים יותר ויותר רחוקות. היא רזה מאוד, ואין עוד שרירי סובך בשוקיה; בטנה בולטת; היא חיה על חצי קערה של קמח תירס ושומן ביממה. היא עירומה. אחוריה וירכיה הם סבך של כיבים מבאישים, כי היא יושבת תמיד בתוך צואתה שלה.
כולם יודעים עליה, כל תושבי אומלאס. קצתם באו לראותה, אחרים מסתפקים בעצם הידיעה שהיא קיימת. כולם יודעים שהיא חייבת להיות היכן שהיא. קצתם מבינים מדוע ואחרים אינם מבינים, אבל כולם יודעים שאושרם, שיפי עירם, שמנעמי ידידותם עם שכניהם, שבריאות ילדיהם, שחוכמת מלומדיהם, שתבונת הכפיים של אומניהם, שאפילו שפעת יבוליהם ומתינות מזג האוויר בשמיהם, תלויים כל־כולם באומללותה המשוקצת של הילדה הזאת.
אני חוזר לזה בעיקר בגלל מהומות הכמרים עכשיו באירופה ובעיקר ש-PZ Myers העלה את הנושא גם בבלוג שלו. למי שלא שמע על זה, אז תדעו שהבדיחות על הכמרים שאונסים ילדים קטנים תחת חסותם הפכו מבדיחות מפגרות על מקרים מרוחקים למשהו שאפשר לכנותו רק כתעשייה של התעללות והסתרת מידע. אותי, אישית, זה מחריד. ועוד בחצי הדרך של קריאת הרשומה של PZ אני מתחיל לחשוב, “כן… אומאלס.”
ואותה בעיה שהייתה באומאלס קיימת גם פה. זאת הבעיה של הנצרות כיום, הבעיה של הנוצרים בפרט, הדתיים בכלל והמרשים את הדת ביותר כלל: אין את הצעקה, אין את התרעומת, את ה”רגע, זה לא הגיוני. איפה האנושיות הבסיסית שלכם?”, אין את האנשים שבאים למשרדי הממשלה באומאלס ומתחילים להפוך שולחנות. יש רק את אלו ששותקים ומתחבאים בין הכיסאות. ויותר גרוע, יש את אלו שמסתירים ומאשימים אחרים.
זה מה שצריך לעשות, להסתער על אומאלס עם קלשונות ולפידים, עם מגדלי פריצה ואיילי ניגוח, עם טנקים ולוחמה אלקטרונית. צריך להשמיע את הצעקה ולא להרשות לאותם כמרים או רבנים או שייחים לעשות את מה שהם רוצים בלי דין וחשבון.
וגם על זה יצא לי לדבר עם איתי בטקס יום השואה. דיברנו גם על הנושא הזה עד שהטקס יתחיל. אמרתי לו שהכנסייה הקתולית ביצעה כל כך הרבה פשעים שאם הם היו כל ארגון אחר, הם כבר היו מחוסלים. מישהו היה מביא אותם לדין. איתי אמר שזה בגלל שהם דת ולא תאגיד. וזאת הבעיה, סולחים לדת על הכל כי זה דת. וזה גרעין הבעיה. אנשים צריכים להבין ולשנות: דת היא לא מעבר לדיון, דת היא לא מעבר לחוק ומשפט.
אם יש הוכחות לפשעים של כמרים, אותם כמרים צריכים ללכת לכלא ולהיות מסומנים כפושעי מין.
ואם אפשר, הייתי רוצה להכניס את כל הרטינה הזאת תחת משפט אחד שיסמל אותה: “את אומאלס יש להחריב!”
מה אנשים אומרים