יום השואה אתמול
טקס יום השואה בטכניון. כנראה פעם ראשונה שאני נשאר לכל אורכו.
הייתה הרצאה מעניינת וגרפית במיוחד. Horrible Mental Images.
אי אפשר לתאר כמה טוב זה מרגיש כשקוראים לקהל לקום לשירת התקווה וכולם קמים והאולם רוטט מהקולות של כולם שרים.
אי אפשר לתאר כמה זה מעצבן כשמבקשים ממני לקום לקריאת קדיש, תפילה שאין בינה ובין מוות, כפרה, זיכרון ובמיוחד שואה שום קשר, אבל שמחתי לפחות לראות שהאנשים שאני מעריך שהצלחתי לראות בין כולם לא משתפים פעולה עם זה. אבל עדיין קמים, כי אני לא רוצה לעורר עוינות מהחברים שלי.
וגם התפילה בסוף לשלום ישראל הייתה מיותרת.
אני חושב שזה הספיק לי ואני לא אבוא יותר. לפחות ביום הזיכרון ויום העצמאות אני אהיה בבית עם משפחה ואנשים שאני אוהב יותר.
Posted in No Category, Philosophy, Thinking Out Loud by Eran with comments disabled.