מה נשתנה יום הזיכרון הזה מכל הקודמים?
שהפעם חברתי בעבר, ארוסתי בהווה ואשתי לעתיד הייתה איתי.
ניסיתי להסביר לה הכל מראש, להסביר כמה יום הזיכרון הוא יום משמעותי בשבילי. אבל לא משנה כמה הסברים וכמה הכנות אפשר לעשות, כזה מגיע זה פשוט מגיע.
הסברתי הכל מההתחלה, את הדוד ואת הסבא, את כל האובדן והיגון. התחלתי אפילו לחשוב על כמה עוד אנשים יכולים להגיד שהם איבדו את כל הסבים שלהם, אחד מהם ודוד כחללי ישראל, ועוד שני חברים, אחד מהם גם חלל, וכל זה עוד לפני גיל 26?
והשנה, השנה… אני חושב שבכיתי יותר מאשר אי פעם. ואני צריך את זה, אולי כי זה המעט שאני יכול לעשות ואני רוצה לתת יותר או שאני צריך את השיאים הרגשיים האלו ולדעת ולהרגיש ולהירטב מהעובדה שאכפת לי.
אין מה לעשות, הדברים האלו עיצבו את מי שאני ולכן הצהרתי אחרי טקס יום הזיכרון כי כל עוד אני מסוגל לעמוד והטקס בקיבוץ עדיין יתקיים, אני מגיע אליו כל שנה כמו שעון. והיא, בהבנתה הרבה, אמרה שהיא תצטרף אליי תחת אותם התנאים.
ואחרי שעברנו את כל זה, עוד מעט מגיע טקס יום העצמאות ואני לוקח את מעין להר כדי לראות את הטקס מלמעלה ואת כל הזיקוקים מהעמק.
Posted in No Category, Thinking Out Loud by Eran with comments disabled.