סוף שבוע

ביום שישי יצאנו, מעין ואני לעשות קניות בחנות מאוד מיוחדת ברמת השרון. מעין קנתה לעצמה מתנת יום הולדת מאוחרת, חומרי יצירה מוכוונים יצירת חותמות במיוחד, ואני ניסיתי לא להיות מציק יותר מדי. הסכין היה יקר אבל מאוד שווה את זה וכל השאר דווקא לא היה יקר מדי. וכמו שאמרתי למעין, אם היא מכוונת לטווח הארוך, אז שווה להשקיע יותר במכשירים וחומרים איכותיים. לאחר מכן, הלכנו ל-Office Depot לקנות קצת מחקים כי לא ממש מצאנו בסיסים לחותמות. אני לא יודע למה מעין חשבה שזה מוזר אבל מבחינתי, לבוא לקופה עמוסים במחקים ושום דבר אחר זה נורמלי לחלוטין ואין בעיה עם זה. לארוחת צהריים פינקנו את עצמנו. מעין בדלי פסטה איכותית ואני במנה פלאפל שרציתי כבר שבוע בערך. והפלאפליה שמעין כיוונה אותי אליה הייתה בהחלט איכותית ועובדת בצורת ‘האכל את עצמך’ שאני מאוד אוהב. היה טוב. לאחר מכן חזרנו וניסינו קצת לסדר את הבית ולקדם עניינים חשובים. אני הלכתי לראות עם עמיחי את Cabin in the Woods ומעין נשארה בבית עם חומרי היצירה שלה. וכנראה טוב שכך. דעתי על Cabin in the Woods: יש לי בעיה אחת, אין לי בעיה עם דברים שהציקו לאחרים. אי אפשר להגיד יותר מדי על הסרט בלי להרוס אותו. הוא מגניב, שנון ונהדר. חובה לכל חובב אימה, ג’וס ווידון וסרטים עם מודעות עצמית. ולמה טוב שמעין לא באה? זה לא סתם סרט אימה. זה כל סרט אימה. לכו. חוץ מזה, אני מנסה עכשיו לסיים כמה תרגילים דחופים, שבינתיים לפחות מעניינים. אני משחק את Legend of Grimrock, נהדר לכל מי שהתגעגע למשחקי התפקידים הישנים והטובים כמו Eye of Continue Reading →


Posted in From the Writing Desk, Gaming, Geekdom, Maayan, No Category, Reviews by with comments disabled.

2011 בתמונות אסטרונומיה

הגיע הזמן לסיכום השנתי שלי. אני לא מסכם משחקים ששיחקתי או סרטים שראיתי או אפילו אירועים מכוננים בהיסטוריה האנושית. או כל דבר כזה. אם אנשים אחרים רוצים, ואני סומך על זה שיש הרבה שרוצים, שהם יעשו את זה. הסיבה העיקרית שאני לא עושה את זה היא כי בשביל לעשות את זה אני צריך לעקוב אחרי זה כל השנה. ואם אני לא אז בסוף השנה אני לא זוכר דברים חשובים יותר מאשר החודשיים-שלושה האחרונים. אם זה היה מספיק מעניין אז דיברתי על זה כבר ואפשר לחפש את זה בארכיבים שלי או תחת הקטגוריות הרלוונטיות. מה שאני כן מסכם זה תמונות של Astronomy Picture of the Day. האתר הישן הזה שלא שינה את מראהו כמעט בכלל מאז צאתו ב-16 ליוני 1995 (כן, אני זוכר את התאריך המדויק, אני עוקב מההתחלה), מראה לי תמונה מגניבה של היקום שלנו כל יום ויום. אז קל לעקוב אחרי זה. כל יום אני מוסיף תמונה או שתיים למאגר ובסוף השנה אני בוחר את הטובות ביותר להצטרף למעגל הרקעים המשתנה שלי. אז לסיכום, 2011 הכילה כ-383 תמונות שונות (אני אומר הפעם ‘כ…’ כי לא שמרתי לפחות כפולה אחת, היא לא הוסיפה הרבה), זאת אומרת, 18 תמונות כפולות. ומתוכן 28 סרטונים. 86 תמונות היו מספיק יפות ומספיק איכותיות בשביל לשמש כרקעים, מה שמביא את מספר הרקעים האסטרונומיים שלי למספר המעט אסטרונומי של 777. זה לא רע, אני חושב. שלוש תמונות כבר הופיעו קודם. אחת מהן באיכות יותר גבוהה. ארבע שונות עם שם קיים. השנה היו קצת תהפוכות בתעשיית החלל והפיזיקה. חדשות מ-CERN, הטיסה האחרונה של המעבורות, תחרויות בצד הפרטי Continue Reading →


Posted in Art, Reviews by with 4 comments.

עוד סדרות חדשות

הנה עוד כמה סדרות שחדשות או חזרו. Psych: לצערי הקסם הלך. הרגשתי את זה בעונה הקודמת אבל נשארתי עד הסוף. הגימיק חביב אבל כבר לא כזה מעניין. ואין לזה סיפור גדול של ממש. ויתרתי. Terra Nova: סדרה חדשה ומגניבה על עתיד כושל ומסע בזמן אל תקופת הדינוזאורים. יש סיפור רקע ויש דברים מעניינים והם מושכים בהם כל פרק. בינתיים, למרות כמה קטעים לא רלוונטיים, אני נשאר. Grimm: Covert Affairs: עדיין אותה סדרת ריגול קלילה בסגנון Charmed. רק שבעקבות הגילוי הגדול בסוף חצי העונה הקודם, זה נהיה קצת יותר מעניין. יש רמז לסיפור גדול יותר אז אני נשאר בינתיים. Bones: חוזרת לעונה שביעית. ומה שאני אוהב ב-Bones עדיין נשאר: מקרים חביבים, גימיק טוב והרבה דרמה מעניינת. Misfits: Whitney: סדרה קומית חדשה וחביבה. לא מדהים אבל בהחלט מצחיק. היא דיי קצרה אז כדאי. Hart of Dixie: לא ציפיתי להרבה מסדרה דרמטית/קומדית קטנה על רופאה מהעיר הגדולה שמגיעה לעיר הקטנה. אבל זאת, סך הכל, סדרה חביבה ובילוי כיפי לשנינו. היא קצרה ותיגמר בקרוב. אני לא מזכיר את The Big Bang Theory או את How I Met Your Mother כי אלו חזרו מוצלחות כרגיל.


Posted in Reviews by with comments disabled.

סדרות חדשות

Charlie’s Angels – אחרי פרק אחד, לא ממש מעניין. סדרת פעולה פשוטה. Ringer – לא מספיק מעניין. מלודרמטי. Prime Suspect – סדרת משטרה נחמדה. דמות ראשית מעניינת. אבל אין לזה סיפור עיקרי או משהו מקשר. ובלי גימיק, גם עם מריה בלו, זה לא מספיק מעניין. Criminal Minds – לא קורה שום דבר ממש חדש אז אני עוד לא בטוח אם אני רוצה להמשיך. Homeland – מבוסס על ‘חטופים’ הישראלי אבל עם קלייר דיינס. עדיין לא בטוח לגבי זה אבל זה בינתיים מעניין. Person of Interest – חשבתי לוותר אבל זאת סדרת פעולה לא רעה, סיפור הרקע מעניין והם כל הזמן מדברים עליו. אז זה מעניין. Revenge – סוג של רוזן ממונטה קריסטו בגרסה חדשה. מגניב ומעניין. Dexter – עדיין מעניין. The Mentalist – עדיין מגניב. הגימיק טוב ועובד והם מושכים בסיפור הראשי בדיוק מספיק כדי שאני לא ארצה לוותר. The Walking Dead – עדיין מעניין. בונים על העונה הקודמת ולמרות שאני חושב שהם ממש לא מקצוענים, כן מצליחים להפתיע אותי מדי פעם.


Posted in Reviews by with comments disabled.

RadioLab מדברים על משחקים וב-EscapePod מדברים על נשמות תאומות

אני רוצה שוב להמליץ על דברים ששמעתי. קצת משעשע אותי שאני עושה את זה שוב כל כך מהר. אבל אין מה לעשות, כשזה טוב אז זה טוב. RadioLab עשו תוכנית על משחקים. לחודית על למה משחקים גורמים לנו להתרגש כל כך, להרגיש שחיינו תלויים בהאם הוא יצליח להגיע לקצה המגרש עם הכדור או יקלע לסל משלוש. הקטע הראשון הוא עם היוצר של Freakonomics שמספר על חיבה לכדורגל אמריקני שהפכה לסיפור חיים מעניין וכמה לקחים חשובים. הקטע השני מדבר על איך שני שחקנים ניצחו חמישה באחד ממשחקי הכדורסל המדהימים ביותר שאף אחד לא שמע עליהם. הקטע השלישי מדבר על ספר משחקי השח, ספר שמקורו ברוסיה ועכשיו חופשי לכולם, שמכיל מיליוני משחקים שכל שחקן מכיר ועל הפעם ההיא, החידוש, שמסמלת משחק שמעולם לא שוחק בהיסטוריה הידועה. ופה מגיעה הסיבה למה הפרק הזה חובה, למה משחקים מעניינים. כי הם מסמלים ומדמים את החיים האמיתיים בעשרים או תשעים דקות וכי אנחנו מחפשים את הריגוש של החידוש, אנחנו רוצים לראות את הדבר המדהים הזה מדי פעם. ובגלל זה הענפי הספורט האהובים עליי הם אקסטרים וסייברספורט. כי בסייברספורט זה מרוכז. צבאות אדירים זזים, תוקפים ונהרגים, או שרצים במבוך בחיפוש אחר הבן אדם שצריך לחסל. וכל זה בעשרים או שלושים דקות. ובגלל המהירות, בגלל הכמות האדירה של המשתנים, בגלל מיליארדי על גבי מיליארדי הדרכים בהן אפשר ללכת, כל מהלך חייב להיות מושלם. ובאקסטרים חובה לחדש. אם אתה לא מחדש אז אתה כלום. והגדולים… הגדולים עושים דברים שנחשבו עד אז בלתי אפשריים, ממציאים גלגלים על ימין ועל שמאל. וזה קורה כל שנה מחדש. ב-EscapePod אפשר לקרוא ולשמוע את Continue Reading →


Posted in Geekdom, Reviews by with comments disabled.

Mass Effect

חיכיתי הרבה עם הביקורת הזאת. אולי יותר מדי. כי כמה שזה נשמע מוזר, קשה נורא לכתוב ביקורת עניינית על משחק שכל פעם שהנושא שלו עולה אני יכול רק להלל ולשבח אותו. אבל אני אשתדל. תצוגה: המילה הראשונה שעולה לי בראש כשאני חושב על Mass Effect היא “סינמטי”. לשחק ב-Mass Effect זה כמו להיות הגיבור של סרט פעולה גרנדיוזי. וכל אלמנט שבו, מהדיאלוגים, דרך התפאורה ועד זוויות הצילום, נודף את זה. יחסית להיום, כשיש משחקים כמו The Witcher 2, המנוע של Mass Effect נראה קצת מיושן. מה שצריך לזכור הוא ש-The Witcher (הראשון) התבסס על Mass Effect ורק לאחרונה היה לי מחשב מספיק חזק בשביל לשחק אותו. כך שגם היום, הגרפיקה של Mass Effect לא מאכזבת. בנוסף לזה גם עיצוב השלבים לא נופל הרבה באיכות. אמנם הפלנטות לא כל כך מרשימות בפרטים, העצמים קצת בלוקיים וחדים ולא מקבלים לחקור כל חלק בתחנה המהווה את בירת הגלקסיה אבל מה שרואים נותן את התמורה והדמויות נראות נהדר. אני כן חייב להתלונן קצת על עיצוב השלבים. כל מתקן אליו נכנסים נראה כמעט אותו הדבר, מבחינת מבנה ועיצוב פנים, לא משנה לאיזה גזע הם שייכים, והם גם לא נראים יותר מדי הגיוניים (איפה הצוות ישן? ואיפה השירותים?) אבל זה מספיק בשביל שיהיו מסדרונות דרכם נלחמים ובמקומות הקריטיים לסיפור יש הרבה יותר פירוט. בנוסף אני צריך גם לתת פה למלחין ג’ק וול ציון לשבח על אחד הפסקולים הטובים ביותר למשחק ששמעתי ול-Faunts שאת שיר הסיום שכתבו כבר צירפתי לאוסף הפרטי שלי. ואסיים עם אחד המאפיינים שדאגו מאוד להדגיש ב-Mass Effect: יצירת הדמות בהתחלה. מאפייני הפנים שבוחרים Continue Reading →


Posted in Reviews by with 1 comment.

More Escape Pods: We Go Back & Midnight Blue

כרגיל, בסוף כל EscapePod הם מבקשים תרומה. אני לא ממש יכול לתת כסף כרגע אבל את הבקשה השנייה שלהם אני יכול למלא והיא לדבר על הפרקים. וכשיש פרקים ממש טובים, אני גם מרגיש צורך לחלוק אותם. פרק 300 של Escape Pod הוא פרק מיוחד. את הפרקים המיוחדים ב-Escape Pod הם מקדישים ליוצרים מיוחדים. ובעוד פרק 100 הוקדש לאסימוב ופרק 200 הוקדש להיינליין, פרק 300 הוקדש לטים פראט, מי שצפוי להיות ההיינליין של דורנו. We Go Back הוא פשוט סיפור נהדר. הוא כיפי ומגניב, עמוק ומרגש, וגם לא שוכח לדבר על כמה נושאים אקטואלים מעניינים. והכי חשוב, הוא גורם לך לחייך ולשמוח שהקשבת לו ברגע שסיימת. הוא גרם לי לרצות עוד, אז הלכתי לחפש את הסיפור המקדים לו. עקבו אחרי הקישור בשביל הסיפור בטקסט או בשמע. פרק 305 של Escape Pod היה Midnight Blue של וויל מקינטוש. וויל מקינטוש לקח את ההוגו על סיפורו Bridecicle בשנה שעברה. ויש לי הרגשה שהסיפור הזה יהיה מועמד בשנה הבאה. בקישור כבר נמצא הסיפור גם בטקסט וגם מוקרא אז אני לא אספר עליו יותר מכך שכנראה יש סיבה טובה למה וויל מקינטוש לקח הביתה הוגו. כי כמו טים פראט, הוא יודע לשלב את האלמנטים של הסיפור ביחד כך שהכל קורא ממש כצפוי אבל בצורה טובה שמביאה לידי שלמות את ההבנה בדיוק ברגע הגילוי. וכמו שמר מסבירה בסוף, הסיפור הזה הוא מגניב בלי להיות חסר פואנטה, הוא קליל בלי להיות מטופש, מתוק בלי להיות סאכריני ונגמר טוב בלי להיות ‘באושר ובעושר’. פשוט סיפור כיף. אני חושב ששני הסיפורים האלו הם בין הטובים שיצאו מ-Escape Artists לאחרונה Continue Reading →


Posted in Reviews by with 2 comments.

שישי סרטים: Rio, Your Highness, Hood vs. Evil

ריו מספר על בלו, מקאו כחול, הזכר האחרון מסוגו, והוא, מתסבוכת ותאונה של ציידים לא חוקיים, הגיע להיות חית המחמד של ספרנית ממינסוטה. ואז מגיע דוקטור לציפורים מברזיל שמבקש ממנה להביא את בלו לריו בשביל להזדווג עם ג’ול, הנקבה האחרונה מאותו גזע. ואז יוצאות כל מיני הרפתקאות של חיה מבויתת בעולם האמיתי ובנוסף בלו גם לא יודע לעוף. למרות שבסרטים כמו זה הסוף דיי ידוע החל מתחילת המערכה השנייה לכל היותר, זה לא אומר שאי אפשר להנות מהדרך. האנימציה בריו טובה אבל לא מדהימה. מהבחינה הזאת, ובקטגורית סרטים על חיות ביתיות שהולכות לאיבוד בטבע, ראנגו לוקח. הבדיחות לא שופכות מצחוק אבל מהנות והסרט גם מלא בדברים חמודים מאוד. הוא לא הטוב שבחבורה אבל בהחלט מספק חוויה מהנה ביותר לכל המשפחה (במקרה הזה, עמיחי, מעין ואני) ואני בכיף ממליץ. Your Highness הוא בעיקרון ‘מה היה קורה אם סרט הרפתקאות פנטסטי היה stoner comedy’. דני מק’ברייד הוא האח הפחות יוצלח ויותר מעושן ומודע לעצמו במשפחה וג’יימס פרנקו הוא האביר האהוב שכל הזמן מביס רשעים ומציל נסיכות. הסיפור מתחיל אחרי שהנסיך פאביוס מציל עוד עלמה במצוקה ומחליט להתחתן איתה. ואז מגיע המכשף הרשע וחוטף אותה בחזרה. אז הפעם, תאדיוס הלא יוצלח צריך להצטרף לאחיו למשימה. בדרך הם גם יפגשו נטלי פורטמן בתפקיד איזבל, הלוחמת הנודדת שמכסחת יותר תחת משניהם ביחד. הבדיחות מטופשות ולפעמים דוחות. זה לא הסרט שיזכר לאף אחד מהצוות הראשי. הסיפור דיי דלוח. האפקטים לא כל כך מרשימים. בניית העולם השאירה קצת טעם רע. ואישית, אני חושב שהסרט הזה מעליב לא רק את הצופים שלו אלא גם את זואי דשנל שמשחקת Continue Reading →


Posted in Reviews by with 1 comment.

Ronin

רונין, במקור, הוא כינוי לסמוראי ללא מאסטר. בסרט הזה, קבוצה של סוכנים מיוחדים לשעבר מתאגדת כשכירי חרב לביצוע משימה פשוטה של חילוץ מזוודה מכמה אנשים שלא ממש רוצים לוותר עליה. וכמובן, הכל נהיה מאוד מסובך מאוד מהר. על פני השטח, רונין נראה כמו סרט פעולה סטנדרטי. שוד, מרדפים, יריות, מכות, פיצוצים, כל מה שרק אפשר לבקש מסרט כזה. מתחת לפני השטח, יש לסרט שני דברים עיקריים שמבדילים אותו מרוב השאר ומעלים אותו מעוד סרט חביב לסרט פעולה שכל חובב צריך באוסף. שני הדברים בסוף מובילים לאמינות, אמינות של החומר המסופר, שעוזרת להטמעה, להנאה ואחרי הכל לסרט יותר טוב. הדבר הראשון הוא המכוניות. לא מדובר במכוניות על או אפילו מכוניות כביש סופרטיביות שמתיימרות להיות מכוניות על. אלו מכוניות רגילות ופשוטות, חלקן משודרגות יותר כי יש להם נהג שיודע מה הוא רוצה. ואת המכוניות האלו הסרט זורק לכמה מסצינות המרדפים הטובות ביותר שנראו אי פעם על המסך. המסלולים שלהם מלחיצים, הצילום נהדר, הכל מאופק וישר לעניין והצלילים… ממש חלומו של חובב מכוניות. הדבר השני הוא הדמויות. לא מדובר פה בגיבורי על שקופצים מבניינים ומורידים שלושה רעים עם ברטה משומשת תוך כדי סלטה כפולה. אלו אנשים רגילים, מיומנים, חכמים וחשדניים. וזה מאוד מתבטא בסצנות כמו ששניים הולכים אל תוך מה שהוא בבירור מלכודת ולפני שמספיקים לצעוק עליהם שזה מטומטם ועל תלכו לשם, מישהו בסרט כבר אומר את זה. ואת הדמויות האלו משחקים שחקנים טובים (רוברט דה-נירו וז’אן רנו למשל) שעושים עבודה מצוינת ומכובדת ביותר. בקיצור, זה מותחן שודים/מרגלים מאופק ועשוי בקפידה. ונראה לי שהוא באמת נעשה על מקצוענים, על ידי מקצוענים ובשביל מקצוענים. Continue Reading →


Posted in Reviews by with comments disabled.

Trust

Trust הוא לא סרט פשוט. הוא מהסרטים האלו שלא נעים לצפות בהם, ובהתאם לאיך אתה מתייחס, בסוף המחשבה תהיה או “חבל שצפיתי בזה” או “אני שמח שצפיתי בזה” מסיבה כזאת או אחרת. Trust מספר על אנני, ילדה מאוד טכנולוגית. היא מקבלת מחשב נייד ליום ההולדת ומהר מאוד מתחילה להשתמש בו, ביחד עם הטלפון שלה, בשביל לשוחח עם אנשים באינטרנט. היא מוצאת את צ’ארלי, בחור בן 16 שמשחק כדור עף כמוה ועוזר לה להתקבל לנבחרת. הם מתיידדים מאוד ואז הוא אומר לה שהוא לא בן 16 אלא תלמיד קולג’ צעיר. ואז הוא אומר לה שהוא לא צעיר, הוא בן 25. וכשהיא פוגשת אותו אז הוא גם לא זה. משם זה מסתבך עוד יותר. אי אפשר להגדיר את Trust כחוויה בידורית. הוא יותר השקפה קולנועית על תופעה שכנראה הולכת ומתרחבת בעולם של ימינו. ואני מניח שהוא יותר מיועד לשמש כשלט אזהרה להורים על מה שהילדים שלהם עלולים למצוא באינטרנט וכדעה מסוימת על איך דבר כזה יכול להשפיע על משפחה. ולמען האמת, אני לא חושב שאפשר להמליץ על הסרט הזה. זה לא סרט שרוצים לראות. זה מסר שצריך לעבור והשאלה היא אם רק אם אתם רוצים לשמוע את הדעה הזאת והאם אתם רוצים לראות אותו בצורת סרט.


Posted in Reviews by with comments disabled.