מקרים מכתיבים התנהגות

כשיצאתי אתמול מהעבודה, ניגש אליי מישהו במגרש חנייה. הוא לא נראה כמו מישהו מאיים במיוחד אבל התגובה הראשונה שלי הייתה לנעול את הדלתות של האוטו. הוא התקרב וסימן לי שהוא רוצה לדבר איתי אז פתחתי קצת את החלון. הוא שאל אם יש לי כבלים. היו לי אבל לא רציתי לשקר למרות שהייתי יכול והוא לא היה יודע. בסוף פלטתי משהו על זה שאני לא בטוח שהמצבר של האוטו שלי יעמוד בזה. וכשהוא הלך, הרגשתי קצת רע על זה שלא עזרתי.

האם מאז התאונה שלי, אני חושש מאנשים זרים שפשוט ניגשים אליי? במיוחד בהקשר של מכוניות? אם הוא היה פשוט עומד ליד האוטו שלו עם מכסה מנוע פתוח, האם הייתי מציע עזרה?

זה קצת מעצבן אותי ששני פוצים שלא אהבו את איך שעקפתי אותם גרמו לי לכזה שינוי בהתנהגות. אבל מצד שני, יש לי כל כך הרבה להפסיד. ומדינת ישראל של היום היא מקום שבו מישהו יכול לדקור אותך ברחוב בגלל שטויות.


Posted in Life, Philosophy, Thinking Out Loud by with no comments yet.

להתראות 2016

נכון, 2016 לא הייתה שנה מדהימה. היא הייתה דיי מחורבנת, סך הכל. רק תלכו לקרוא את זה. או, יותר טוב. אל תקראו את זה.

אבל היי, לא היה דבר או שפעת ספרדית למרות שאבולה קצת איים. לא הייתה התפוצצות הר געש קטסטרופית, למרות שילוסטון ועוד כמה הרים באיסלנד חשבו על זה. אבל כן קיבלנו את דראמפף, אז אני מניח שנראה.

ג’ון סקאלזי הוא בין האנשים שהחליט לכתוב על נקודות האור של השנה הזאת. גם לוויל וויטון היו כמה דברים דומים להגיד. ואז יש גם את רשימת ה-99 סיבות ש-2016 הייתה שנה טובה. אז החלטתי גם אני להסתכל רגע אחורה על השנה הזאת ולראות מה היה טוב בה.

(more…)


Posted in Art, Gaming, Geekdom, Less Interesting News, Life, Maayan, Me, Role-Playing, Work by with no comments yet.

יומן המסע של ראת’אריאל – יום 52, המשך

העוצרת הלכה לנהל את סוף הקרב. הגבירה נכנסה למגדל שלה. אוטו הלך לעזור לסיים את הקרב. מרתה הלכה להרים את מי שנפל ויכול לקום. פרנץ הלך לחפש את אריק. אני נכנסתי למגדל לשאול את הגבירה אם היא צריכה עזרה. גם דיווחתי לה מה אנחנו יודעים הרגע על ה-Contrivance of Adjoining. היא ביקשה שקודם רק נמצא את אריק, הבן שלה.

יצאתי החוצה לעזור. מצאתי את איידן. חבל שהוא מת, באמת. הוא היה שימושי. הלכתי להוריד אנשים מניצבי קרח. הספקתי להוריד את המכשפה ובדיוק להסיר עוד מישהו כשפרנץ התחלף איתי. שכחתי שעדיין הייתה לי הטבעת שלו. לייזה אמרה לי שאני צריכה לתחקר את הגמדה שעמדה מולי. הגמדה אמרה שהיא ראתה גנום מטפס על הגדר סוחבת מישהו. היא חלקה איתי את הזיכרון שלה.

אמרתי לאוטו שיחפש והוא זיהה כיוון. עליתי לעמדה על החומה וזיהיתי נצנוץ. טילפרטתי קדימה 300 מטר והמשכתי לנוע דרך היער. הצלחתי להשיג אותה. זינקתי עליה בניסיון לתקל אותה ולקחת אותה לרצפה. היא ניסתה להתנגד אבל הצלחתי להוריד אותה ולרסן אותה. רק כשבאתי להוציא את האזיקים כדי לסיים איתה, הם נפלו לי לרצפת היער. היא הצליחה לשחרר יד והכניסה בי אגרוף שגרם לי להתעלף.

התעוררתי מרגישה כאילו אני נחנקת והקאתי שאריות של שיקוי ריפוי. כולם הופיעו מעליי. החתול של מרתה היה לידי. הוא התחכך בי, חלק מהקטע שלו, והרגשתי יותר טוב, חלק מהכאב העמום נעלם. מרתה ואוטו ולייזה נעלמו. פרנץ לקח אותי בטילפרוט קדימה. היינו יכולים לראות את הניצנוץ אבל לא את הגנום. מרתה החלה לטוס לאחור, אל מאיפה שהגענו, על המטאטא שלה ואני לקחתי עוד שיקוי ריפוי. הקרב עוד לא נגמר. מעליי, אוטו נראה כמתכונן לשגר משהו על מישהו.

מרתה צעקה ואז נדמה. אז ניצלתי את שיקוי התעופה שלי ועליתי אל מעל העצים. אוטו הצטרף. לו זה יותר קל. התחלנו לנוע לכיוון הצעקה ולחפש את הגנום מולנו ולמטה. הצלחתי לשים לב אליה אחרי שכבר שעברתי אותה.

אוטו ניסה לזרוק עליה כדור ברקים. היא קפצה עליו, הרביצה לו והוא התעלף. אני קפצתי עליה ונתתי לה אגרוף לטחול. וכשניסיתי להכות בה שוב, מתחתי שריר ולא הצלחתי להיכנס כמו שצריך. היא החזירה לי בתורה ואז איבדתי הכרה.


Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by with no comments yet.

יומן המסע של ראת’אריאל – יום 52

על הבוקר, כן החלטנו לדבר עם הקצין. סביר שיש לו עוד מידע שעוד לא ידענו. אז ניסינו להוציא ממנו מה שיכולנו לגבי העצם ומה רוצים ממנו. הוא לא ידע על הדבר יותר מאשר שזה חשוב, רב עוצמה, בגודל של שולחן וכבד. הוא ידע לאן רצו לקחת אותו, מקום שנקרא Loom Keep, אז אולי נוכל לדבר שם עם מישהו.

אז מרתה ניסתה למצוא את הזוג עם הקליקאנגים בעזרת כוחות הראייה הרחוקה שלה. היא הצליחה מצאה את העגלה ואת אחד הקליקאנגים. העגלה הייתה במוסך עם עגלות טופר ועגלון אחד. הקליקאנגים היו במין מחסן ליצורים כאלו והם ראו את החיישן הקסום.

ואז התחיל דיון ארוך לגבי מה עושים עכשיו. אני ואוטו חשבנו שהדרך הכי טובה היא לטלפרט לשם ולהתגנב בשקט, לראות מה אפשר לראות ומקסימום לברוח אם המצב מדרדר. מרתה לא הסכימה כי היא חשבה שזה מסוכן מדי. פרנץ דאג שאולי יגלו אותנו ואם נצטרך לברוח אז החזרה לשם תהיה יותר מסובכת. אבל לפני שהחלטנו ולפני ששאלנו את הגבירה מה דעתה, קיבלנו הודעה לבוא להגן עליה.

עשינו הכנות קצרות לקרב וטילפרטנו. הגענו מחוץ למחנה. השער היה סגור מבחוץ. אוטו עף למעלה. ראיתי אותו יורה חשמל למטה אל מאחורי השער. פרנץ ולייזה גם התרוממו לאוויר. פרנץ ניסה להרביץ לבחור שהיה מאחורי השער אבל החטיא. הבחור גם עף והמגן שלו נשך את אוטו. מרתה הפכה להיות בלתי נראית ושמעתי אותה גם עפה מעלה. החתול שלה עף שמאלה. אני ניסיתי לצעוד דרך השער אבל לא הצלחתי לעבור. משהו עצר אותי והשאיר אותי בחוץ. אז ניסיתי לטפס על השער. בדריכה וקפיצה, הצלחתי להגיע עד העץ שחסם אותו.

אוטו שרף את הבחור שלידו. פרנץ הטיל לחש קדימה. קפצתי על השער, זרקתי את עצמי קדימה, נחתתי, התגלגלתי לעמדת זינוק. ראיתי את הגבירה זוחלת משמאלי, החתול של מרתה לידה, את המכשפה מימין, משופדת על ניצב קרח והגרף לפניי, עומד לפני מגדל מתכת ונלחם בשלושה אל מתים. אז רצתי קדימה והכיתי באחוריו של אחד מהם.

אוטו עף קדימה וזרק סופת ברקים על מישהי משמאלי. פרנץ ניטרל זומבים מימין ומשמאל. ואז ראיתי את הרוח שתפסה את סאבאג’אג יוצאת מצד הבניין. הגבירה קמה והציעה איך לאגף את התוקפים. הגרף התכונן וכשאני הגעתי מצידו השני של ההוא עם החנית הרבצנו לו בבת אחת, חותכים אותו לחלוטין. המשכתי בלזרוק שוריקנים על שני השותפים שלו. אחד מהם נפל והשני עוד לא והתחיל לברוח. אז התרכזתי והזרמתי אנרגיה אל שריון סביבי.

אוטו פוצץ אל מת אחד. פרנץ ניסה להתמודד עם הרוח. הרוח לא הורשמה, עפה אל הגבירה ונכנסה אליה. הגרף התרומם ברוח מחודשת, שלף מטה וירה חצי כוח על ההוא שברח. אבל הוא המשיך לברוח. אני רצתי אל הגבירה, תפסתי לה את היד ומשכתי עד שננעלה. ידעתי שהרוח בפנים ושהפעם אני לא מתכוונת לתת למישהו למות בגלל. מי שאוטו נלחם בה קודם הגיעה מאחוריי ונגעה בי וזה כאב.

אוטו פצפץ את האל מת שברח ושבר איתו את השער. לייזה הטילה משהו על הגבירה. פרנץ זרק חץ מורעל על מי שעמדה מאחוריי ונראה שזה עבד. הגבירה התחילה לרחף מעל הרצפה, מושכת אותי איתה למעלה. מרתה הגדילה אותי והצלחתי למשוך את הגבירה לרצפה. הגרף בא לרחף לידינו והציע שנחזיק את הגבירה עד שזה יעבור לה. אני תפסתי, ריתקתי ואזקתי אותה. המכשפה זרקה כדור אש לכיווננו. לא הייתי צריך להחזיק את הגבירה יותר אז הצלחתי להתחמק אבל הגבירה והגרף לא כל כך.

אוטו ניסה לחשמל אותה אבל לא הצליח. לייזה רצה אל פרנץ, לקחה שיקוי ורצה אלינו. מרתה ארזה אותה בקרח, מופיעה על המטאטא שלה לידינו. הדלת למגדל המתכת נפתחה ומישהי שלא הכרתי יצאה החוצה, לבושה כמו קארנאת’ית מפוארת משושלת ארווינר. לא פגשתי בה בעצמי אבל לפי התיאורים וההכרה על הפנים מסביבי, זאת מורנה העוצרת. היא הסתובבה והלכה לטפל באל מתים שפרנץ השאיר. אני והגרף השקינו את הגבירה בשיקוי אבל לא נראה שזה עזר לה לחזור לעצמה.

הרוח יצאה מהגבירה ונכנסה לאדמה לידה. בזמן שהגרף ניסה להכות בה, אני לקחתי את הגבירה והרחקתי אותה מהרוח. לא רציתי עוד מקרה סאבאג’אג. משכתי אותה משם לכיוון העוצרת. הנחתי שלידה כנראה נהיה בטוחים יותר.

אוטו ריסק את הרוח ופרנץ הימם אותה. ואז פוצצנו אותה.

Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by with no comments yet.

קיבלתי את המשימה לבדוק את ה-Hololens

This thing

זאת גרסת מפתחים, היא עדיין דיי מוגבלת ויש סיבה טובה למה לא מזכירים את הנתונים הטכניים הנוכחיים בכל הפרסומים של מיקרוסופט. אבל, למען האמת, עם כל ההגבלות והבעיות, זה עדיין דיי מגניב.

אז נתנו לי לשחק עם זה קצת ולהוציא משהו שמדגים מה אפשר לעשות עם הדבר הזה.

חבילת הפיתוח של זה מתממשקת עם Unity. נראה לי, אפילו, שזאת סביבת הפיתוח המועדפת עליהם כרגע וזה עובד בצורה יחסית נוחה. הבנייה דיי מהירה ו-Remote Debugging זה דבר דיי חיוני פה. לפתח לזה זה דיי כמו לפתח ל-VR רק שלא נכנסים לעולם של Unity אלא הוא מוקרן על גבי העולם האמיתי. ולכן עדיף להשאיר את רוב הרקע ריק כדי שה-Hololens לא יצייר דברים לא נחוצים.

זה מכשיר נחמד. אבל אחרי מספיק זמן איתו על הראש, הצוואר מתחיל לכאוב מהמשקל יתר. ואני גם לא הספקתי להיכנס ממש ל-Spatial Mapping והולוגרמות משותפות.

לפי דעתי, אין טעם לקנות כזה עכשיו אלא אם כן אתם מתכננים להיכנס לזה חזק בעתיד. אבל כשהם יוציאו גרסה למשתמשים, זה יכול להיות דיי מגניב.


Posted in High-Tech, Work by with no comments yet.

What happened to RSS? 

אני זוכר שבעבר, RSS היה משהו. לכל אתר שמתעדכן קבוע ומכבד את עצמו היה RSS. עדיין, לגדולים, יש אבל… זה כאילו שלאנשים פחות אכפת.

אני צריך לעדכן את הרססים של IGN כל כמה חודשים. אני צריך להכריח את YouTube בשביל לקבל רסס. יש אתרים שאנשים פרטיים הקימו להם רסס לא רשמי. ויש לי רססים שלפעמים פשוט נשברים בלי הסבר.

אני קצת מתגעגע לזמן בו הקמתי את הבלוג הזה. הכוונה שלי הייתה שיהיה לבן אדם אתר שבו הוא יכתוב מה שעולה לו בראש וכל מה שבה לו להגיד, הבמה הפרטית שלו, וכל מי שמעניין אותו, ירשם לרסס ויקבל עדכון כשיש במקום שנוח לו.

ומשום מה, פרחו כל הרשתות החברתיות והרעיון הזה הלך לאיבוד.

אני קצת חושש ממה שאולי יקרה לרסס. כי, לדעתי, זאת עדיין הדרך הכי טובה לבן אדם הקטן להתממשק עם זרנוק המידע שהוא האינטרנט.


Posted in IT, Practice, Thinking Out Loud by with 1 comment.

יומן המסע של ראת’אריאל – יום 51

הצלחנו לגרום לחייל של הטופר לדבר. הוא אמר שחיפשו משהו שנקרא Contrivance of Adjoining. זה נשמע כמו איזה שהוא מתקן עתיק שאולי איזה שהוא אל הכין מזמן. הוא סיפר לנו שהם הלכו להיכל הכפר לבצע איזה שהוא טקס. אז הלכנו לשם.

ההיכל עצמו היה מבנה לא גדול אבל דיי גבוה. הדלתות מקדימה היו סגורות. מכיוון שהדלת האחרונה שאני ניסיתי לפתוח מעט בפזיזות התפוצצה לי בפרצוף הצעתי שאולי נפתח אותה מרחוק. לקוסמים יש כל מיני דרכים לעשות את זה. אז מרתה יצרה מין כוח בלתי נראה שפתח בשבילנו את הדלת. היא לא התפוצצה או משהו בסגנון אבל מה שבפנים לא היה פחות נורא.

בפנים היה מרחץ דמים מחליא. זה נראה כאילו לקחו את כל התושבים של הכפר ומסמרו אותם לקירות, לרצפה ולתקרה באיזה שהוא טקס נוראי. נכנסתי פנימה בזהירות. לא הבנתי איך הצליחו להביא גופות לתקרה בשביל זה אבל, בפנים, לא יכולתי שלא לחשוב על הכפר שאני איבדתי. הריח בפנים היה נוראי וכמעט גרם לי להקיא אבל הצלחתי להחזיק את זה. פרנץ לא כל כך. אוטו נכנס בריחוף פנימה בזמן שאני ניסיתי להגיע לקצה השני לבחון את מעמד הדיבור שנפל ואולי למצוא רמזים למה שקרה כאן. אבל ברגע שעברנו כמחצית מהחלל, משהו שנראה כמו ערימה של גופות מודבקות ביחד צנח מהתקרה.

היא התקרבה אלינו וכל הגופות צרחו בבת אחת. זה הרגיש כמו משהו מהדהד בתור הצלעות אבל לא נתנו לזה לעצור אותנו. אחרי כמה מכות, הצלחנו להפיל את הדבר הזה. אבל פרנץ הרגיש רע והיה צריך לצאת החוצה במהלך הקרב. בסוף, לא היה פה שום דבר חוץ מסימנים לטקס נוראי ומטריד. אז היינו צריכים להחליט על מה עושים עכשיו. היו כל מיני רעיונות אבל בסוף החלטנו לפגוש את הצופים שוב ולבדוק אם הם ראו משהו שאנחנו פספסנו. בזמן שאני ומרתה הלכנו לברר, אוטו ופרנץ אמרו שהם ינסו למצוא דרך שנוכל, אולי, גם לדבר עם הקצין.

נפגשנו בחורשה שוב. מרתה הביאה את הצופה ואת הבן שלה ואני חיברתי את הזכרונות שלו, שלי ושל מרתה. שאלנו אותו מה הוא ראה והוא נזכר בשבילנו בזוג מטילי לחשים שחזר עם העוגים מרובי הזרועות ונלחם בדיבים עד שלא היו יותר. הם באו עם עגלה ונעלמו בתוך הכפר. מה שמסתדר עם מה שאנחנו יודעים על הליכת צללים. אולי הם מצאו את הדבר הזה, את החפץ שחיפשנו.

כשחזרנו, פרנץ ואוטו כבר הצליחו להרכיב לסת לקצין, בתקווה שיוכל לענות על שאלות. אמרנו להם שאולי זה כבר מיותר כי גילינו הרבה ממה שלא ידענו. מרתה הקימה אחו קסום שוב ונחנו ללילה תחת השפעת הלחש של פרנץ. אוטו ריחף בחוץ ותצפת על הכפר, שלא נפספס משהו שוב, בזמן שפרנץ לימד אותי ואת מרתה דרקונית.

בבוקר דיווחנו התקדמות לגבירה. היא ביקשה שנגלה מה זה הדבר הזה, מה זה ה-Conflux of Adjoining.


Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by with comments disabled.

למה קניון? 

הלכתי לקניון כדי לחפש כל מיני דברים שרציתי; דברים שאני אמור להיות מסוגל למצוא בקניונים: סנדלים, חולצות, טלפון.

אבל גם אם נשים לרגע בצד את הסלידה שלי מלקנות בגדים, מה שכן הצלחתי למצוא מספיק יקר יותר ממה שאפשר למצוא באינטרנט שזה דיי מייתר את כל הרעיון של לצאת מהבית בשביל לבדוק בעצמי ובגופי לפני שאני קונה.

נראה לי שמעכשיו אני פשוט אזמין מהאינטרנט מה שאני רוצה ואם אטעה אז תמיד יש לוחות יד שניה.


Posted in Life, Practice, Thinking Out Loud by with comments disabled.

יומן המסע של ראת’אריאל – יום 50-51

ג’זאן התקיפה קודם למרות שמרתה רוצה לדבר. מרתה ניסתה לשכנע אותה שדווקא הכל יהיה בסדר. זה לא עבד כל כך טוב אז כן נלחמנו בה. אני שונאת להילחם ברוחות. אגרופים עוברים דרכן וכשהן נוגעות בך, זה קר ומגעיל ומרגיש כאילו הרצון שלך לחיות נשאב החוצה. והיא כל הזמן ניסתה לפגוע במרתה. היא כמעט הרגה את מרתה אבל אני ואוטו חיפינו על היציאה של כולם מהחורש. ההנחה הייתה כי כמו שמרתה יכולה למנוע ממישהו להיכנס, היא גם תוכל למנוע ממישהו לצאת. היינו צריכים לסגור אותה בפנים. אבל בכמה שניות שהיו לנו בחוץ, מרתה אמרה לנו להילחם בה כדי לשחרר את נשמתה.

לא היה לי זמן להתווכח איתה על כך שזה סתם מסוכן ואפשר להיפטר ממנה עכשיו כי ג’זאן יצאה החוצה וישר הלכה לכיוונה של מרתה. כל זה קרה כל כך מהר. לא הצלחנו לעצור אותה. היא הרביצה למרתה עם יד ערטילאית אבל המכשפה נשארה לעמוד. מרתה ניסתה להטיל אליה לחש אבל זה לא הצליח. אוטו ניסה להטיל עליה מטח אוויר אבל החטיא. פרנץ זרק עליה איזה שהוא חץ מוזר והחטיא. אז אני זינקתי עליה והיא ניסתה להרביץ לי אבל התפוגגה תוך כדי. חזרנו חזרה אל מעגל הפטריות. נשכבתי על הרצפה מרוב מעייפות.

התחיל דיון על מה לעשות עם שאריות של חברים מתים. פרנץ אמר שצריך לטפל בזה מהר. מרתה אמרה שלא היה לה זמן. ואז התווכחנו על כך שמרתה הלכה לדבר עם מלבונאר על מה שגילינו על נקודת המפגש עם מאבאר. עיקר הבעיה של פרנץ הייתה שמרתה הלכה לדבר על נושאים רגישים לקבוצה שלנו עם גורמים חיצוניים בלי לדבר איתנו קודם. אני מסוגלת להבין את זה.

לפני שהלכנו לישון, ביקשתי מאוטו שיקריא לי את הקומיקס שיש לו בנומית. וכמו שחשבתי, כמו שקרה גם עם המתרגם בספריה. הבנתי כל דבר שאמר.

51

החלטנו לטלפרט לגבירה לשיחה פנים אל פנים. אני ואוטו, בתור המהירים בחבורה, הלכנו להעביר את ההודעה. המחנה היה נטוש. רק צוות שלדי שמר עליו. השומרים שנותרו אמרו לנו שהגבירה הנהיגה את רוב החיילים לארגן מארב לקבוצה של Zangwolves. חיכינו להם ואחר הצהריים ראינו את השיירה החוזרת. החיילים שחזרו הודיעו כי הגבירה והמכשפה לקחו אסירים למקום חקירה סודי. חזרנו חזרה למחנה שלנו להודיע לפרנץ ומרתה מה גילינו. פרנץ שלח מסר למכשפה לבקש מקום מפגש והיא חזרה אלינו עם תיאור המקום שהספיק למרתה כי היא מכירה יותר את האזור.

מרתה, אוטו ואני יצאנו למפגש. כשהגענו, מרתה הלכה לדבר עם הגבירה בפרטיות. קצת לא נחמד, לדעתי. אבל היא כן שמה את התנאי שלא נספר את זה לאף אחד והעדפתי להגיד לה את האמת ישר לפרצוף. היא ביקשה ממני להביא לה משהו מהאפסנאות במחנה. אספתי את פרנץ על הדרך שעדיין הכין לחשים. טילפרטנו לא’טור, שם טיפלנו בשאריות ההשפעה של הרוח. זה היה הרבה יותר יקר משחשבתי. חזרנו אל המקום הקודם מחוץ להילדנברג והתכוננו לקרב חוזר עם הדיבים.

יצאנו ובאנו לכפר. הוא היה מאוד ריק. בלי דיבים. עלתה ההצעה לדבר עם מתים. אכן אפשרות. אז ניגשתי למשימה למצוא מישהו שיהיה אפשר לדבר איתו. היה קשה למצוא לסתות. במהלך החיפושים מצאנו עקבות של עגלה אבל הן פשוט הופיעו ואז נעלמו, כאילו הגיע דרך ממד אחר ואז נעלמה לשם. כמו שקורה לנו כשמרתה מוליכה אותנו במישור הצללים.


Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by with comments disabled.

מצב אייקון

בהתחלה, הייתי ילד. הלכתי לאייקון אחרי שחסכתי את הכסף שקיבלתי והשתדלתי לחסוך.

אחרי זה, הייתי חייל. אז היה קצת נתק ולא הלכתי כל כך.

ואז הייתי סטודנט. היה לי קצת כסף והיה לי יותר זמן פנוי. יותר התנדבתי והרציתי אז חסכתי לעצמי הוצאות.

ואז התחלתי את הקריירה שלי אז היה לחוץ והיה קצת נתק.

ועכשיו, אני עובד בעבודה נהדרת, שמשלמת לי סבבה ונותנים לי ימי חופש כשאני מבקש אז יש לי את התקציב ואת הזמן ללכת לאייקון.

זה מגניב ככה.


Posted in Life by with comments disabled.