יומן המסע של ראת’אריאל – יום 49

עם קבלת המשימה, החלטנו לטלפרט לכפר ליד ומשם לרכב ללובנאו לפגוש את הצופים שדיווחו על הדברים שקורים. אז טילפרטנו לשוורצדורף. בדיעבד, אולי המשפט “הייתי שם פעם אחת לפני בערך 20 שנה” היה צריך לעורר כמה חששות. שאלתי את אחד האנשים בכפר אם זה אכן שוורצדורף והוא אמר שכן. אז מצאנו פונדק והזמנו חדר. מרתה יצאה לדרך לפגוש את הצופים, השאירה לנו את החתול שלה.

בזמן שאנחנו מחכים למרתה שתחזור, נהנים מהפרטיות שביקשנו והאוכל שהזמנו, נשמעה דפיקה בדלת. פתחנו אותה ומצאנו מאחוריה בחור מקומי בשם מארק שרצה לדעת מה מעשינו פה ואת הדגל של מי אנחנו סוחבים. הארשת הנחמדה שלו נראתה קצת לא במקום וכן שמתי לב שיש לו תליון מתחת לחולצה שבהחלט יכול להיות של הטופר. הצלחנו לשכנע אותו שאנחנו רק קבוצה של הרפתקנים שעוברים באזור בדרך לטפל בכמה צרות של מקומיים והוא הלך.

בזמן שחיכינו למרתה שתחזור, שמענו דפיקה. זה נשמע כאילו זה הגיע מהחלון אבל לא היה שם כלום אז חשבתי שבטח דמיינתי את זה וזה הגיע מהדלת. פתחתי את הדלת וגיליתי שמישהו האזין לנו מבחוץ. הוא ניסה לברוח אבל תפסתי אותו לפני שהספיק והשלכתי אותו אל תוך החדר. ניסינו לשאול אותו למעשיו ורצונותיו אבל זה נראה יותר כאילו הוא חבר של אלו שהיו אצלנו קודם והוא מנסה להסתיר את זה.

הוא צרח. לא הפסקתי להשתיק אותו בזמן וזה נשמע כאילו אנשים למטה שמו לב ואולי יבואו לבקר אותנו בקרוב. אז לקחתי כמה צעדים לאחור כדי לעמוד מאחורי הדלת לכשתפתח. ואז שלושה שומרים התפרצו פנימה, טוענים להגנת הישוב מפני תוקפים אכזריים. הם ניסו להרביץ לפרנץ אבל הוא הספיק להתחמק מהם. זרקתי את המסתנן שלנו על אחד מהם אבל לפני שהספקתי לעשות דבר נוסף, אוטו יצר כדור אוויר קשיח והטיח בהם אותו עד שכולם שכבו, מרוסקים, על הרצפה.

ראינו שאנשים מתאספים במרכז הכפר. זה בבירור היה כפר נאמן לטופר ואני התלהבתי לקראת האפשרות לרסק גולגלות של אנשי טופר אבל מרתה הגיעה. מתברר שהיא הגיעה קודם רק הייתה בלתי נראית מחוץ לחלון ורק חיכתה עד שאוטו פתח אותו. ולפני שהספקתי להביע מילת מחאה, טילפרטנו משם חזרה למחנה שלנו ליד זה של הגבירה.

לאחר דיון קצר על פוליטיקה של הטופר, המתנגדים לו וכל מי שבוחר צד, מרתה החליטה שהדרך הכי הגיונית עכשיו להגיע אל הכפר היא לעוף לשם, להתמקם ואז לטלפרט אחרי שהיא כבר ידעה איפה היא נמצאת. היא אמרה שזה ייקח כמה שעות. בתור מישהי שהסתובבה בקארנאת’ הרבה יותר ממני, האמנתי לה. אז היא ואוטו יצאו לדרך. פרנץ ניצל את הזמן בניסוי אחר אבל לי היה משעמם אז לפחות ניצלתי את היער הסמוך כדי לצוד. כשחזרתי, הוא הראה לי תעודה שהוא כתב שאומרת שהוא מטעם הטופר והיא נראתה מאוד אמינה. אבל כבר נהיה חשוך והלכנו לישון.


Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by with no comments yet.

יומן המסע של ראת’אריאל – ימים 37-49

לגבירה לא הייתה משימה מידית בשבילנו אז היא שלחה אותנו לכל מיני שליחויות נפרדות, כל אחד לפי הכישורים שלו. אותי שלחו לסייר ביערות, להיפטר ממפלצות שמטרידות את האוכלוסייה המקומית ולהעביר משלוחים חשובים.

להוציא עצבים על דוב פראי או זאב איום מדי כמה ימים נתן לי לפרוק את הדחפים שלי אבל הרגשתי כאילו אנחנו לא באמת עושים משהו אלא מדשדשים במקום או מחכים. אני שונאת לחכות. ביקשתי לדבר עם הגבירה.

הסברתי לה את הצורך שלי, שעזבתי את כל מה שאני מכירה כדי לקיים הבטחה שהבטחתי לאנשים שרובם כבר לא קיימים ושאם אני לא עושה משהו כדי לקדם את הפלת הטופר או השמדת הלקח אז אני מרגישה שאני מאכזבת אותם. היא הסבירה לי שמה שאנחנו עושים כן עוזר. שהאציל שליווינו, למשל, הביא איתו מתקן מוזר מהארצות ההרוסות והשתמש בו כדי לפוצץ חדר מלא בקצינים של הטופר. זה קצת עזר לי להבין והיא הבטיחה שהיא תנסה למצוא לנו משהו משמעותי לעשות בקרוב.

ואחרי כמעט שבועיים של טיפול ואחזקה, הגיעה משלחת קטנה למחנה שלנו להודיע לנו שיש לגבירה משהו בשבילנו לעשות. הם סיפרו לנו על כפר ליד הארצות ההרוסות שיחידה של הטופר רצחה ואז נעלמה שם. וכל יחידה נוספת שנשלחה לשם גם נעלמה. אז שאלו אם אנחנו מוכנים ללכת לבדוק את הנושא. מבחינתי, אם יש סיכוי למצוא משהו שלא אוהב את הטופר עד כדי כך, רק תגידו לי לאן.


Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by with no comments yet.

יומן המסע של ראת’אריאל – יום 35 ו-36

בילינו את רוב שני הימים הבאים בתוך החורש הבן ממדי של מרתה, בעיקר נותנים למרתה זמן לנסות למצוא אולי חפצים או איברים אחרים שלה שהלכו לאיבוד ולפרנץ להחלים ממה שעשה לעצמו. הוא התעורר באמצע הלילה הראשון בצרחה. אמרנו לו שמה שהוא עשה עבד ושיחזור לישון. לייזה הוסיפה שגם לא יעיז לעשות דבר כזה בעתיד בלי לפחות להגיד לה קודם.

בבוקר, ניסיתי להעסיק את עצמי בזמן שפרנץ נח ומרתה חיפשה את הדברים שלה. אחרי סיור מהיר בחורש גיליתי שהוא דיי חוזר על עצמו. לקחתי את החכה שלה וניסיתי לדוג באגם הקטן אבל הדגים כמעט זינקו לי לידיים, מה שהפך את הפעילות לגם לא מרגיעה וגם משעממת.

מרתה ניסתה ליצור קשר עם הגבירה כדי לעדכן אותה אבל משהו השתבש לה והיא לא הצליחה לייצב קשר. אני התחלתי להשתעמם כל כך שאפילו עשיתי כביסה, ידנית. לפחות המים היו נעימים.

ביום למחרת, פרנץ נראה קצת פחות אפור וחיוור אבל עדיין לא ממש הצליח לעמוד לאורך זמן. מרתה, לעומת זאת, שוב עלתה באש בלילה. הפעם, אוטו היה מהיר ממני, תפס אותה וכיבה אותה. היא קיוותה שלעבור ממד יעזור לה, במקרה והאוזן לא, והתשובה לכך היא שלא. בבוקר, מרתה הצליחה לשלוח הודעה לגבירה ולעדכן אותה במה שהצלחנו לעשות. בתגובה, היא ביקשה שנלך לדורמשטאדט ללוות אציל. לא ידעתי איך להיות שירות משלוחים לרמי מעלה עוזר לנו להפיל את הטופר אבל הייתי כל כך משועממת שכל דבר לעשות היה חיובי.

טילפרטנו לודיאקר ואז הלכנו בצללים עד דורמשטאדט. אני מבינה שזאת דרך יותר מהירה להגיע ממקום למקום אבל מישור הצללים מטריד אותי. זה מרגיש כאילו משהו מסוים שם לא מחבב אותי ואולי לא יעשה כלום אם אנחנו שם לשעה-שעתיים אבל יתחיל ממש לא לאהוב את העניין אם נבלה שם יותר זמן.

נכנסנו לעיירה וניגשנו אל הטירה. מרתה נכנסה פנימה לחפש את האציל בהנחה שאם יש אציל במקום נידח, הוא כנראה בטירה. אנחנו נשארנו בחוץ, להעביר את הזמן עם השומרים. הם שאלו אותנו כמה שאלות אבל אחרי שוידאו שמסמכי המסע שלנו תקינים שאלו אם יש לנו זמן למשחק קלפים. אז הסכמנו.

לאחר שבטירה הוא לא נמצא, מרתה הלכה לחפש אותו בפונדק. תוך כדי המשחק ניסיתי להבין מה דעתם של שומרי החוק המקומיים לגבי הטופר ונראה שהם דווקא בעדם כי הם מחזקים את קארנאת’ ולא פוגעים בהם. ראיה פשוטה וצרה אבל אני לא יכולה להגיד שאני מאשימה אותם. נראה מה הם יחשבו כשהלקח יבוא לבקר אותם.

מרתה כנראה מצאה את האציל בפונדק כי היא חזרה עם איש שנראה חשוב ושני שומרים שלו. נפרדנו מדורמשטאדט והלכנו בצללים אל ווליאר. שם נפרדנו מהאציל וטילפרטנו חזרה אל הגבירה. רק לא נכנסנו אל המחנה אלא שמרנו מרחק כי כנראה שהבעיה של מרתה לא נפתרה.


Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by with no comments yet.

יומן המסע של ראת’אריאל – יום 34

על הבוקר, מרתה ניסתה להסיר את הסימן מהגב שלה. וזה נראה כאילו זה עובד. הסימן כבר לא היה על גבה. עשינו את ההכנות שיכולנו לקראת מה שכנראה יהיה מלכודת ואז טילפרטנו אל החדר החשוך. כמו שמרתה תיארה לנו, החדר היה קטן ונראה כמו מעבדה רעועה ונטושה עם מגוון שאריות מפוזרות על הרצפה ועל השולחן במרכז הבמה. שמתי את אחד המוטות כך שיחסום את פתיחת הדלת היחידה ואולי יעצור קצת את מי שינסה להיכנס. אחר כך הגישו לי לום והלכתי לפתוח את תיבת הזכוכית עם האוזן המרקיבה.

משום מה, לא הצלחתי להכניס את הלום למקום הנכון או למנף אותו כמו שצריך אז לאחר מספר ניסיונות, מרתה הגדילה אותי ואז הצלחתי פשוט לקרוע את התיבה מהמקום. זה גרם לחלק מהבמה להתפוצץ ולהפיץ ענן רעיל שכיסה את כל החדר. זה היה צפוי, מפתיע ומעצבן במידות שוות. אז הסתכלתי אל תוך החור שנפער באבן וראיתי בפנים משהו ג’לטיני שניסה להחטיף לי. אף פעם אהבתי ג’לי, גם כשזה היה הקינוח היחיד בסביבה. מכיוון שחשבתי על זה כל הזמן, התגובה הייתה מיידית. שלפתי את האקדח שהכנתי קודם ואז הזמן האט ותוך כדי השליפה ראיתי את היד שלי, כאילו שלא בשליטתי אבל כן, דורכת את הנשק, וכשהוא היה לפני, יורה בו. ענן עשן בקע מלוע האקדח והכדור פרץ קדימה, קטן מעט עם עזיבת הקנה, ואז עבר דרך הג’לי וכמעט יצא מהצד השני.

ההדף זרק את היד שלי קצת לאחור והמשכתי את התנועה כך שתפסתי את האקדח עם הזנב בזמן שהתחלתי להלום בו. הוא נראה רק דרך חור קטן ברצפה אז לא יכולתי לעשות הרבה מאשר לשלוח את אגרופיי דרך החור מהר וחזק ככל שיכולתי. הגוף שלו מעט צרב, כשפגעתי, אבל זה הרגיש כמו להרביץ לחצץ חם ואז התחושה הלא נעימה הרגישה כאילו היא נשאבת אל תוך הטבעת החדשה שלי. האפסנאי אמר שהיא שואבת אנרגיה אז חייכתי לעצמי לרגע.

רגע לאחר מכן, פרץ לתוך החדר היצור הדוחה ביותר שאי פעם ראיתי. הוא נראה כמו הכלאה בין זאב, קרפד וצב בלי שריון והוא הדיף ריח שהרגיש כאילו הוא מגיע מתחתית השאול. הג’לי הצליח להזדחל החוצה מהחור אבל רק בזמן בשביל שאוטו יזרוק עליו את כל האנרגיה שצבר ויפחם אותו במקום. מרתה, פרנץ ולייזה הצליחו רק לברוח מהענן אל פינות החדר. וגם עליי הוא התחיל להשפיע והצורך להסתלק משם תפס אותי. אבל היה רק דרך אחת לעשות זאת. אז רצתי לכיוון היצור, תפסתי בצוואר שלו ודחפתי אותו אל תוך המסדרון. הוא ניסה לנשוך לי את הצד ושרט אותי עם כף מטופרת אחת.

צעקתי שימצאו את האוזן ונסתלק מפה אבל לפני שהיה אפשר להגיב, קרן אנרגיה עברה לי מעבר לכתף וכדור לוהט ומסנוור נוצר מאחורי היצור, שורף אותי וכמעט שורף גם אותי. עם הסרת המחסום העיקרי, אספנו את דברינו, המשרת הבלתי נראה של מרתה אסף את האוזן ויצאנו דרך הדלת, אל המסדרון ומעלה אל חצר של טירה הרוסה… בצורה מאוד מסוימת. יכולתי לזהות את הנזק של הלקח עכשיו בכל מצב. בזמן שהסתכלנו מסביב וניסינו להבין איפה אנחנו, מרתה התעסקה עם כמה מהדברים שאספה מהחדר שלמטה וכנראה שלא הספיק לה ענן מגעיל ששואב לך את הרצון לחיות והיא הצליחה גם להרעיל את עצמה עם אחד הנרות או משהו אחר.

טילפרטנו אל המקום בו נחנו אתמול, עייפים ואם ההרגשה שהשגנו משהו. בעוד קודם, חשבתי שאני מסוגלת להכניע אויבים מהר, השיטה של אוטו אולי מאוד הרסנית אבל אי אפשר להגיד שלא יעילה. מרתה נראתה ממש רע ורצתה לנוח אז היא הטילה לחש מוזר עם מעגל פטריות והזיזה את כולנו לחורש רגוע ושקט, לנוח. היא אמרה שזה מין ממד זמני בשליטתה אז אנחנו בטוחים פה. ואז פרנץ הציע לה לעשות ניסוי, משהו שהוא מאוד התלהב לנסות וחשב שיעזור לה. מרתה לא התלהבה אבל כבר הייתה מותשת ובלי הרבה אפשרויות אז היא הרשתה לו. למען האמת, לא ציפיתי לדבר כזה: הוא חתך את היד שלו והתחיל למלמל. הדם מהיד שלו זרם בתוך האוויר אל האזור בין ידיו והתגבש לאבן חן אדומה וכהה דמוית יהלום. הוא פלט עוד משהו, האבן התפוגגה לאבק, מרתה התעוררה כאילו משקל העולם ירד מכתפיה ואז פרנץ קרס כמו ערימת איברים, מעולף, ולייזה פלטה צעקה מפוחדת וניגשה לבדוק אותו. הוא עדיין נשם אבל נראה שזה כל מה שהוא עושה באותו הרגע. מרתה, בכוחות מחודשים, ריפתה אותו ואז כולנו הלכנו לישון.


Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by with no comments yet.

יומן המסע של ראת’אריאל – יום 33

בבוקר, מרתה ניסתה להטיל איזה שהוא קסם, כנראה בניסיון להוריד את הסימן מהגב שלה אבל משהו לא הצליח לה וזה נראה כאילו זה רק נהיה גרוע יותר. אחרי זה טילפרטנו חזרה אל המחנה הסודי. נאמר לנו לדבר עם האפסנאי של הגבירה. הוא נתן לפרנץ מטה, לי הוא נתן טבעת ושני מוטות מתכת עם תכונות מעניינות. מרתה קיבלה חבילה מלאה בכל טוב.

מרתה הסבירה לנו כי מישהו מחזיק את האוזן שלה מהגוף הקודם. ואיבר גוף הוא קשר חזק אליה ומאפשר לאותו מישהו להשפיע עליה מרחוק. היא רוצה ללכת להביא אותה — נטייה מובנת, לדעתי — כדי לנתק את הקשר. אבל בגלל שהיא ראתה את האוזן בתוך חדר חשוך לחלוטין, היא צריכה לאסוף כמה מרכיבים בשביל לרקוח שיקויים על מנת שמי שאינו יכול יוכל לראות בחושך. אז מרתה, אחייניה ואני אספנו פטריות ועשבים ומרתה לקחה אותם להכין שיקויים. אני התיישבתי לקרוא עוד קצת.

בערב, הגבירה והמכשפה חזרו עם מחליף לאיידן, אחד בשם אוטו קונץ. הוא היה בן אדם יחסית גדול בלבוש עור משונה ומשהו בו נראה לא הכי… רגיל. מרתה הסבירה את נושא האוזן לגבירה שבתורה הסבירה לנו שזה שמרתה נמצאת במחנה הסודי כשמישהו מסוגל לעקוב אחריה זה מצב ממש ממש רע ואנחנו מתבקשים לעזוב.

טילפרטנו משם למקום אחר ואז חזרה לאתור. בשביל לחסוך לנו צרות, מרתה ופרנץ נכנסו לעיר לבד כדי למכור את השריון הקסום שמצאנו ואף אחד צריך. מכיוון שהיה בית קנית’ בפנים, ביקשתי שיביאו לי קצת תחמושת לאקדח. כשחזרו, מרתה ניסתה להסיר מעצמה את הקללה שוב וזה נראה כאילו משהו הצליח, אחרי שלושה ניסיונות, אבל הסימן עדיין היה על גבה.

הקמנו מחנה ביער והתארגנו ללכת לישון. לפני כן, רציתי לבדוק שהאקדח אכן עובד ולא רק מתוך השפעה קסומה כלשהי שלא הבנתי. אז טענתי בו כדור ולקחתי אותו כמאה מטר אל תוך היער. שמתי לב שאוטו עוקב אחריי, מרחף מעט מעל הקרקע בדרכו המוזרה. בחרתי עץ אקראי, כיוונתי אליו את האקדח ומשכתי את ההדק. פיצוץ קטן בקע מקצה הקנה והעץ ירק שבבים. לפחות עכשיו ידעתי שהאקדח תקין. פניתי לחזור. בדרך, ראיתי את אוטו מרים את אצבעו אל איזו שהיא ציפור לילה שפשוט הפסיקה לעוף באחת ואז נפלה והתרסקה על הקרקע. לא הקסם הכי מוזר שראיתי.


Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by with no comments yet.

אתמול היה מפגש גדול

אתמול נפגשנו, קבוצת ה-Pathfinder למפגש משחק ארוך אחרי שלא שיחקנו בערך שבועיים. היה מאוד כיף. בתשע שעות זה כאילו הרצנו שלושה מפגשים קטנים.

זהו, רק רציתי לציין את זה. כנראה שננסה לעשות משהו דומה בחגים.


Posted in Gaming, Life, Role-Playing by with no comments yet.

אתמול היה יום הולדת לבלוג

אתמול היה יום הולדת של הבלוג, באיטרציה הנוכחית שלו.

זה עדיין משעשע אותי שג’ון סקאלזי חוגג את יום ההולדת של Whatever כמה ימים קודם. הוא טוען ל-18 שנים ואני טוען רק ל-11 אבל כתבתי בלוג לפני זה, לפני שהיה WordPress. כל התוכן הזה קבור כרגע איפה שהוא ב-Dropbox שלי ואני אגיע לסדר את זה כשיהיה לי מחשב עם מספיק מקום אכסון בשביל זה.

אבל עדיין, למרות שאני לא כותב כל יום, 11 שנים זה דיי הרבה באינטרנט.


Posted in Life by with no comments yet.

אני קצת שונא את עצמי כשאני חולה

כשאני חולה אני מרגיש קקה. ולא סתם מבחינה פיזית אלא זה גם דיי מבאס אותי.

אני זוכר שכשהייתי קטן זה היה כיף, הייתי נשאר בבית, עושה מה שאני רוצה — שזה בעיקר לשכב במיטה ולראות טלוויזיה.

אבל עכשיו, יש לי אחריות, יש לי מחיוביות. וכשאני חולה ולא מסוגל לתפקד יותר מדי אז אני מרגיש שאני מאכזב את כולם כי אני לא מסוגל לעבוד ואני לא מסוגל לקיים את המטלות שלי בבית כל כך וגם מוצארט סובל מזה כי היציאות שלנו הרבה יותר קצרות.

אז אני לא מודה שאני צריך לנוח, אני לרוב מודה בזה כשאני לא מסוגל לעמוד יותר. ואני מנסה לחזור לתפקוד מהר ואז פוגע בי כי אני לא באמת מסוגל לתפקד. ואז אני מתבאס יותר.

וכולם שואלים לשלומי ובאמת נשמע שדואגים לי אבל אני לא יכול שלא לחשוב שמה שהם באמת חושבים זה שאני לא עומד במחויבויות שלי. ואז אני מתבאס יותר.

ואני לא יודע מה לעשות לגבי זה. זה מי שאני.


Posted in Life, Me, Thinking Out Loud by with no comments yet.

יומן המסע של ראת’אריאל – יום 32

בבוקר, אני עדיין ישבתי על השולחן עליו שיחקנו לילה קודם, במדיטציה אבל עדיין שמה לב. מרתה הלכה לדבר עם המכשפה, כנראה על הקללות שהוטלו עליה, איך להסיר אותן או איך למצוא את מי שהטיל אותן. פרנץ הלך לדבר עם הגראף אירקסיומר, כנראה על איך להחזיר את לייזה לקדמותה. איידן הלך לדבר עם הגבירה, כנראה כדי לספר לה שהוא רוצה הצבה חדשה ואולי גם על גורלו העתידי של קוג. כשהגראף התפנה קצת, שאלתי אותו אם הוא יודע משהו על אקדחים. הוא נתן לי כמה כיוונים טובים לאיך, אולי להצליח לתפעל אותם.

מרתה הלכה לדבר עם הגבירה, אולי על מה המשימה הבאה שלנו, אולי על איך אפשר להתקדם, לשבש את התוכניות של הטופר או להגיע אל הלקח. ואז היא חזרה לקרוא לנו לשיחה. פרנץ רצה לדעת אם מרתה תהיה מוכנה להחיות אותו אם הוא ירצה לחזור אבל מרתה לא רצתה לדבר על זה באותו הרגע. כשדיברנו עם הגבירה קיבלנו את החדשות שמשהו שיבש למרתה את מנוחת הלילה וביחד עם זה גם את היכולת שלה להטיל לחשים. זה אומר שאנחנו צריכים לקחת יום מנוחה בדרך ליעד הבא שלנו.

כל המחנה כבר כמעט התקפל לחלוטין עד שסיימנו וכולם התכוננו לעזוב. הגראף בא להגיד שלום והעביר לי ספר שאמור לעניין אותי. לא נראה שהוא רצה שהאחרים ידעו אז הכנסתי אותו מהר לתיק ואעיין בו מאוחר יותר. מרתה ואיידן ניסו להיפרד בצורה ידידותית למרות המחלקות שפילגו אותם. ואז כולם טילפרטו והשאירו את ארבעתנו לבד באמצע היער. פרנץ הכין משהו, מכיוון שמרתה לא הייתה יכולה, וזימן לנו כרכרה מיסטית שלקחה אותנו במורד הנהר. לאחר כמה שעות מצאנו מקום לנוח ופרסנו מחנה. שיחקנו קצת קונקרור אבל לאחר סיבוב ממוזל של לייזה, מרתה הוכיחה שוב שזה לא המשחק בשבילי, וחיסלה אותנו כמו כדור אש על ערימת חציר.


Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by with no comments yet.

יומן המסע של ראת’אריאל – יום 31, המשך

כששאר המחנה הלך כל אחד למיטתו, אנחנו נשארנו לשמור ולדבר. איידן אמר שהוא הולך להחיות את קוג. מרתה התנגדה לכך. הוא אמר שהוא הבטיח לקוג שאם דבר כזה יקרה אז הוא ינסה להחזיר אותו ומבחינתו, אם הוא לא יעשה את זה, הוא בוגד בחבר שלו, בעמית לקרב. מרתה ניסתה לשכנע אותו שזה לא רעיון טוב, שקוג לא צפוי ומסוכן ושאולי הנשמה שלו כבר מושחתת מדי מכדי להציל. הויכוח התגבר.

שאלתי את פרנץ אם הוא חושב שהתנהגות כזאת היא רגילה בנסיבות האלו. גם במנזר וגם במלחמה, מעולם לא ראיתי התנהגות כזאת בין שותפים. פרנץ אמר שבחבורות מסוג זאת, דבר כזה יכול להיות אפשרי. הוא שאל אותי מה דעתי על הנושא ואמרתי לו כי אני חונכתי לקבל את המוות שלי כסיום הדרך, תהיה התוצאה אשר תהיה ושאם ינסו לקרוא לי בחזרה, זאת החלטה שלי. ולכן, אני חושבת שהחיאתו של קוג היא בינו לבין מי שמוכן לעשות את זה. אם יגיע הזמן שלי, אני אחליט באותו הזמן אם דרכי הסתיימה או שיש עוד משהו שצריך לעשות.

לבסוף, איידן העדיף לעזוב את הקבוצה מאשר לבגוד בקוג. הוא לקח את המצע שלו לאזור של האצילים והלך לישון שם בזמן שפרנץ, מרתה ואני נשארנו. פרנץ התעסק עם ערכת היצירה שלו בזמן שאני התרכזתי במדיטציה.


Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by with no comments yet.