The Less Interesting Times

אמרנו שאתמול נלך לסופרלנד.

קמנו בבוקר מוקדם בשביל לעשות קצת סידורים ובדרך פגשנו את גאיה, חברה של מעין. מענין לענין, אני נתקעתי עם השלמות שיעורי בית בזמן שהן דיברו. עד שהספקתי להשלים את כל החובות שלי, כבר היה דיי מאוחר. אבל אני התכוונתי להגיע ולהנות. יצאנו לסופרלנד באזור שתיים בצהריים ושוב הלכנו לאיבוד בכביש 4 כי הפניה שהייתה אמורה להיות שם לא הייתה. הגענו לשם בערך בשלוש, חמש שעות לסגירה.

אבל הספקנו הרבה. עלינו על ההובו (מסלול מים עם אבובים משפחתיים), על הרומבה (רכבת הרים תלויה), על רכבת ההרים הישנה, על ספינת הפיראטים (שעושה הלוך חזור ואז סיבוב שלם), נסענו במכוניות מתנגשות, טיפסנו על המגדלור (מתקן שמדמה נפילה), עשינו סיבוב על הרכבל ועל מפלי האימה (מסלול מים בסירות בו נופלים אל המים).

בסוף גם החלטנו ללכת לפני הזמן, בסביבות שבע וחצי. יצאנו משם תשושים אך הרוגים בחזרה לכיוון המרכז.

בערב הייתה צריכה להיות מסיבה אצל נעמי, הכנה לקראת השעשועון, אז אמרנו שנלך ישר אליה כי אם נלך הביתה אז פשוט לא נחזור. אז הלכנו ושיחקנו בטריוויה וצחקנו ואכלנו עוגה בטעם כחול.

אתמול היה יום מאוד כיף וכל יום צריך להיות לפחות כזה כיף. אבל בתקווה, יום צריך לגרום לפחות סחרחורת.

הוא הרעיון שאם לא יודעים מה לעשות במצב מסוים אז צריך להסתכל על מה אחרים עושים ולעשות מה שהם עושים. נשמע מאוד מובן, כולם עושים את זה כל הזמן, אבל למה ואיך זה עובד, מה הדרך הכי טובה לעשות את זה ואיך זה עובד במקרים שונים, כל המחקר הזה עדיין בחיתוליו.

ב-New Scientist יש כתבה על מחקר גדול שעשו בתחום לאחרונה בו המארגנים הריצו תחרות בה הם הזמינו מתחרים לתכנן אסטרטגיות לשינוי בין סוגים שונים של למידה חברתית, למידה עצמית וחזרה על ידע קיים כדי לראות איזו אסטרטגיה תהיה הכי שימושית. כדאי לקרוא, זה מאוד מעניין. אלו המון שאלות מעניינות שכל אדם צריך לשאול את עצמו כשהוא מתכנן את החיים שלו.

בקצרה, האסטרטגיה המנצחת היא זו שבילתה את רוב הזמן בלעשות מה שהיא יודעת, בערך חמישית עד עשירית מהזמן בבעיקר ללמוד מאחרים והשתדלה להתקדם עם הזמן ולהעריך יותר שיטות חדשות יותר. כמו כן היא גם פיזרה את הלמידה בצורה פחות או יותר שווה לאורך חייה. אבל מה שעוד מעניין הוא שלמרות שלמידה חברתית והעתקת אחרים זה מאוד שימושי, זה עובד יותר טוב במקום בו יש הרבה אחרים שלומדים ומנסים דברים בעצמם.

כמו כן, למרות שיש בעלי חיים אחרים שעושים את זה, בני אדם עושים את זה הכי טוב בגלל השפה והיכולת שלנו להעביר מידע במהירות וביעילות.

אני, אישית, חושב שאני מעדיף לחדש ולבדוק דברים חדשים. גם אם זה פחות יעיל ופחות רווחי, אני מעדיף לחשוב לטווח הכללי והרחוק יותר.

זה סוף סוף נגמר.

פיטר וואטס הולך הביתה. הוא קיבל רק קנס, עדיין יש לו חובות לשלם, התקציב שלו כרגע סביר אבל לא מדהים וכנראה שאסור לו להיכנס יותר לארצות הברית לעולם, אפילו לא לטוס דרכה. אבל כרגע הוא חוזר אל החיים הרגילים ואפילו חתם עסקה על ספר חדש.

אחותו גוללת את הסיפור הארוך של המשפט ברשומה שלה ב-Tor. וככל הנראה גם השופט הבין שהדבר היחידי שהיה דפוק בכל העסק הוא אנשי משמר הגבול ועדויות השקר שלהם.

אני רק מקווה שפיטר ישרוד את זה וימשיך לכתוב. ובנימה זאת, אני באמת צריך להתחיל לקרוא את Rifters.

מעין שאלה אותי את השאלה הזאת אז החלטתי לחשוב על זה מחדש ואולי להעלות את הנושא לדיון. אז מהי מכונית החלומות? אצלי, למען האמת יש שלוש קטגוריות בהתאם לשימוש הרצוי: סדאן – מבין המכוניות הרגילות שרואים באופן סטנדרטי על הכביש, מכונית לשימוש יום יומי, לבן אדם עובד או איש משפחה, איזו אני הכי רוצה. כיף – עדיין בגדר המכוניות הרגילות אבל איזו מכונית הייתי רוצה בשביל המטרה המסוימת של להנות מנהיגה. סופר – אם הייתי יכול לבחור כל מכונית בעולם, כנראה רק בשביל להראות בתוך אחת, איזו הייתי בוחר.

אז הנה הרשימה שלי.

1. סדאן
• Tesla Model S – מכונית יפהפיה, מגניבה, מלאה טכנולוגיה, חשמלית לחלוטין ועדיין משפחתית לגמרי. סתכלו על הבפנוכו! ועל הידיות!
• Eighth Generation European Honda Civic – מכונית שהיא סדאן סטנדרטית אבל גם נורא מגניבה, משוכללת ונראית כמו חללית.
2. כיף
• Subaru Impreza WRX STI – בתור המכונית שלקחה את אליפות הראלי העולמי כמה וכמה פעמים, המכונית המועדפת על קולין מק’ריי וטראוויס פסטרנה, זאת מכונית טובה בשביל סתם כיף. תראו איזה יופי.
• Mitsubishi Lancer EVO X – והיחידה שיכולה להתחרות עם האימפרזה בקטגוריה הזאת היא רק המיצובישי EVO. מאותן סיבות. מכונית יפהפיה.
3. סופר
• Lister Storm – מדובר באחת ממכוניות העל הטובות ביותר גם אם היא לא הכי מוצלחת. אבל אני חושב שמה שמיוחד בה היא שהיא מכונית על שיכולה להיות גם מכונית רחוב רגילה בלי בעיות. יש לה תא מטען ויש לה ארבעה מושבים. היא פשוט מכילה V12 של 7 ליטרים ומסוגלת לעשות 0 ל-100 ב-4 שניות. הבעיה היא שהיא יקרה מדי ולכן ייצרו רק ארבעה מהם. כרגע, חוץ ממכוניות המירוץ, יש רק שלושה דגמי ייצור ששרדו. אבל זה כנראה אחד הדברים הראשונים שאני ארצה כשיהיו לי 350 אלף דולר.
• Mercedes McLaren SLR – המרצדס מקלארן SLR היא גם לא סופר מכונית כל כך אבל היא פשוט מכונית. היא מכונית כדי להיות מכונית ולא יותר מזה. וגם אותה, לצערי, כבר לא מייצרים.
• DMC-12 – כל חובב חייב את זה לעצמו. אז היא לא בהכרח מכונית חזקה או מוצלחת או אפילו יפה במיוחד אבל אין מכונית ייצור אחרת שכל כך נחרטה בתודעה הקהילתית. Because if you’re going to build a time machine, why not do it with a little style?

זה קיים בתעשיית הטבק, בתעשיית הנפט ועכשיו גם מעלים את זה בתעשיית המלח.

ארצות הברית החליטה לאחרונה, כנראה בעקבות תוכניות מקבילות ומצליחות בבריטניה, באירופה וביפן, לנסות לצמצם את צריכת המלח היומית של האמריקני הממוצע. הם רוצים לחנך את הציבור, לשפר את המידע המוצע ובכלל לגרום לתעשיית האוכל להכניס פחות מלח למוצרים הנמכרים בחנויות. תעשיית האוכל ותעשיית המלח, כמובן, נכנסו למגננה סטנדרטית של הכחשת עובדות, הפצת שקרים והדגשת “המחלוקת” הלא קיימת.

New Scientist מפרסם סיכום קצר של המלחמה הזאת ומה הנתונים האמיתיים.

בקיצור, אלפי אנשים מתים כל שנה מסיבות הקשורות למלח (כמו עם כולסטרול). האמריקני הממוצע אוכל בערך פי שתיים מהמקסימום המומלץ של 5 גרם ליום ופי ארבע מהכמות היומית המומלצת של 1.5 גרם. הבריטים, עדיין, לא במצב יותר טוב.

ואני חושב על אילו בני אדם יש בראש התעשיות האלו? מי הוא האיש שמחשיב הכנסה ורווחים יותר מאשר חיים של אנשים? וכמה יעלה לחסל אותו? (ציניות, ציניות)
אם אני הייתי אחראי על מוצר והייתי מגלה שלמוצר שלי יש קשר ישיר, תורם ובעל חשיבות סטטיסטית למקרי מוות הייתי עושה את כל המאמצים כדי למנוע את זה ואם צריך יוצא מהעסק לגמרי. איפה ההגינות והאנושיות של האנשים שלא?

כן, מלח טעים ומוסיף להרבה מאכלים אבל צריך להיזהר עם כמה שאוכלים ממנו, ולא רק בשימוש במלחיות אישיות. הן לא הסיכון העיקרי. שימו לב לסימון התזונתי על האוכל שאתם קונים והיזהרו ממאכלים עם קיבולת מלח גדולה. וזיכרו, “Time is not important. Only life is important.”

לפעמים אני גם תוהה על זה.

חוויות בית ספר, חוויות צבא, אנשים משפיעים או חכמים, כתבים קלאסיים וכן הלאה יכולים מאוד להשפיע על האישיות של בן אדם, על איך הוא חושב ותופס את העולם. על העקרונות המנחים אותו ומה הוא מעדיף. אבל לאחרונה חשבתי שוב על עוד משהו, שלפחות אותי, מאוד מגדיר וזה המשחקים שאני משחק.

ספרים וסרטים או כל סוג אמנות סיפורית שהיא יכולה לגרום לבן אדם להרהר בנושאים של רומו של עולם ולשנות את דעתו וכך גם את הנחות הבסיס שלו אבל גם משחקים יכולים לעשות את זה והעמוקים והכבדים יותר עושים את זה טוב.

אז אולי Mass Effect יכול לגרום לך לחשוב על האם שווה או לא שווה להציל את הגלקסיה, האם לתת למחזור להמשיך או לעצור אותו, את מי כן כדאי להציל ואת מי לא וכמובן, כמה מותר להקריב בשביל להציל את החיים בגלקסיה כפי שאנחנו מכירים אותם ומה הדרך הכי טובה לעשות זאת. אבל עכשיו אני הולך לתת לכם דוגמה שאולי תראה לכם מוזרה וגרועה אבל מאוד השפיעה עליי כבן אדם.

Magic the Computer Game.

זה היה משחק קטן וחביב וישן. אבל לפי דעתי הוא עדיין הכי טוב שאי פעם נעשה על משחק הקלפים הפופולארי. במשחק, כצפוי, מתנהלים המון קרבות בסגנון משחק הקלפים הידוע אבל יש בו כן כן… סיפור. טוב, עד כמה שאפשר לקרוא לזה סיפור. משחקים קוסם שמסתובב בארץ ומנסה להבין מה בדיוק קורה כאן, איזה רוע אדיר צפוי להגיע ואיך אפשר לעצור אותו. תכל’ס, המטרה היא להתחזק בקרבות קטנים לאורך ולרוחב המפה הקטנה, לחזק את החבילה שלך ולצבור עוצמה כדי שבסוף תוכל להילחם ב-PlaneWalker.

ואז נלחמים ב-PlaneWalker. זה עוד קרב Magic סטנדרטי אבל לו יש חבילה ממש טובה ובערך 200 נקודות פגיעה ולי, אחרי כל השוטטיות, יש אולי 50. אז אנחנו נלחמים ונלחמים ואני חושב שאני עושה את זה לא רע. ואנחנו מגיעים שנינו לאזור העשרה חיים. ואז הוא זורק עליי התקפה שאין לי סיכוי לשרוד. התקפה שתחדור לי את קו ההגנה המסכן שעוד נשאר ואחרי זה תוריד אותי למינוס 20 בערך. אז אני אומר לעצמי שזהו, כל כך קרוב לסוף ואני הולך להפסיד אבל אז אני נזכר שיש לי את Eye for an Eye. אז אני שם את הקלף הזה וכל הנזק שאני חוטף, גם ה-PlaneWalker יחטוף. בהינף קלף, התקפה ותור גופתו המסכנה של הקוסם שלי שוכבת נטולת חיים ליד ה-PlaneWalker האימתני. ואז המשחק נגמר.

אבל הוא לא נגמר ב’מתת, הפסדת’ אלא ב’יאיי! הצלת את המישור שלנו מה-PlaneWalker!’ ואני בהלם. נהרגתי בקרב אבל המטרה הושגה, העולם ניצל. הקרבתי את חיי למען מטרה נעלה.

ואני חושב שזה למה אין לי שום בעיה ואני גם דיי נהנה ממשחקים בהם התוצאה הבלתי נמנעת היא שכולם מתים, כל עוד כולם מתים למען מטרה חשובה באמת, מטרה ששווה להקריב את החיים בשבילה. ואולי אנשים אחרים חייבים תמיד לנצח, בין אם בקלות או בקשות, אני לא חייב. כל מה שאני צריך זה לדעת שעשיתי כל מה שיכולתי ועשיתי את זה למטרה טובה. אין לי בעיה להפסיד כל עוד אני יודע שנתתי כל מה שאני יכול. אז איבדנו חמישה חוקרים בדרך אבל כל עוד גירשנו את הרוע המפלצתי לעוד חמשת אלפים שנים, אני בסדר עם זה.

וזה גם דיי תורם להשקפת החיים שלי שלא כל הזמן צריך לנצח ואין הרבה דברים שאסור להקריב.

אז אם ניסיתם בכל הכוח, נהניתם ואתם מרגישים טוב עם זה, מה זה משנה מי הגיע מקום ראשון?

זה אני.

חשבתי על זה עוד קצת לאחרונה ואני חושב שאני צריך להודות: כן, לפעמים קשה להבין אותי ולדבר איתי.

אני כנראה נשמע לכם קצר רוח, לא כל כך מגיב, לא אומר את הדברים שאתם מצפים שאני אגיד, קצת לא מובן ואולי גם לא נראה כל כך מתעניין במה שיש לכם להגיד. Sorry about that.

האחרון כנראה נגרם בגלל שיש לי פיצול קשב לא רע ואני מסוגל לשים לב לשניים שלושה דברים בו זמנית. אז כן, אני יכול לדבר אתכם בזמן שאני שומע משהו אחד וקורא משהו אחר, אל תקחו את זה אישי.
הרביעי נגרם בגלל שאני תמיד מדבר מקצועית בהתחלה. כשאני מתחיל להסביר משהו אני קודם משתמש במונחים הכי מקצועיים וגבוהים שיש לי. אני תמיד מניח שהבן אדם שמולי חכם ומבין כמוני אם לא יותר. ואז אם מתברר לי שאני לא מובן אז אני לאט מרחיב ומפרט. זה לא שיפוט אישי.
השלישי נגרם בגלל הדחף המוזר שלי תמיד להיות מקורי ולא לעשות את הדברים הרגילים, במיוחד לא את מה שמצפים ממני. זה חלק בלתי נפרד ממני ואין ברירה אלא להתמודד איתו.
השני נגרם על ידי עיקרון בסיסי שלי וזה לא להגיד משהו אם אין לי משהו טוב להגיד. אני משתדל לא להגיד דברים רק כדי לדבר ולתמצת את מה שאני כן אומר לפרטים היותר חשובים. וכמובן, אני מעדיף פעולה על דיבורים.
הראשון נגרם על ידי תכונה פיזיולוגית שלי שאני לא יכול לשנות. אני פשוט עובד מהר יותר. העולם נראה לי איטי. ב-GURPS זה מוגדר כ-Enhanced Time Sense. אז יש לי לפחות דרגה אחת בזה. זה גם לא משהו אישי אבל תארו לעצמכם שאתם מדברים עם מישהו והוא מדבר פי שתיים יותר לאט. זה למה הרצאות בוידאו אני רואה בלפחות 150% מהירות אם לא 200%.

לכן, אני משתדל לא רק להקשיב אלא גם להראות שאני מקשיב. אבל אם אני עושה שטויות, תרגישו חופשי להעיר לי.

שואל את עצמי האם הכל בסדר? איך אתה מרגיש ומה מבאס אותך עכשיו?

אז כרגע זה בעיקר פיזיקה, העובדה שקצת רבתי עם הבוסית שלי על משהו שהוא דיי טעות שלי אבל לא היה בכוונה ואני גם קצת לחוץ מכל מיני ענייני חתונה שצריך לסדר.

אבל אתמול היה ערב משחקי כיפי, הבעיה שלי עם GURPS כנראה נפתרה אז אני מתחיל להתקדם קצת עם המשחקים שאני רוצה להריץ ויום הסטודנט מגיע בסוף השבוע אז אוכל להתעלם ממנו בחינניות ולעשות כמה דברים כיפים ואולי גם לפגוש את מעין מוקדם יותר. וזה תמיד טוב.

וגם… ה-Milestone הגיע לסלקום!
ועוד לפני ה-G1. כנראה שלא אהבו אותו.

And that’s all I have to say about that

למען האמת, לא. יש לי יותר מה להגיד. מעין הזכירה שבקרוב זאת תהיה מערכת היחסים הארוכה ביותר שהייתה לה. זאת כבר מערכת היחסים הארוכה ביותר שהייתה לי. ובקרוב אנחנו הולכים לעשות את המעשה, לסגור את הלולאה ולחתום את העסק.
וזה לא מפחיד אותי. זה רק קצת מלחיץ אותי כי אני רוצה שהכל יעבור בסדר בלי תקלות. אני עושה את זה בלי שום בעיה.

ואני חושב שעיקר הבעיה, לא שלי אלא של אנשים אחרים, היא הנורמה שהתרגלו אליה. אני חושב שאנשים התרגלו לחוסר בטחון, התרגלו לנישואים שמתפרקים ולכך שצריך לקחת הרבה זמן כדי להיות בטוח שהבן אדם הזה הוא מי שאתה חושב שהוא.
אבל אצלנו זה לא ככה. אנחנו לא מסתירים ולא מפחדים להראות. אנחנו כל הזמן מדברים, אנחנו מדברים על דברים שאולי נעשה בעוד עשר-עשרים שנה ועל דברים שאנחנו נעשה כל מה שאפשר שלא יקרו. אצלנו, הכל על השולחן וזה למה אני בטוח. כי מעין משתפת באופן טבעי ואני אמרתי שאני לעולם לא אשקר לה. כבר חלקתי איתה דברים שמעולם לא סיפרתי למישהו אחר ואני לא מתכוון לספר. כי אני סומך עליה ובוטח בה ואני יודע שפה מולי נמצאת אהובתי, שומרת הסודות שלי וחברתי הטובה ביותר.

כי אני יודע. כי כשפרדה של יותר מיום כואבת וכשלשים את הראש בחיקה שתלטף אותי הוא הדבר שאני הכי רוצה לעשות וכשאנחנו יכולים לשבת ולא לעשות כלום ואני לא אשתעמם או אדאג לזמן שבורח אז אני יודע.

אנחנו חיים במדינה שבה יש גשם בערך עשרה ימים בשנה.
מדינה שבה הטמפרטורה הממוצעת מחוץ לאדם הממוצע היא הטמפרטורה הממוצעת בתוך האדם הממוצע.
מדינה שמורכבת בחציה ממדבר ושהמקום הכי גבוה וקר שם מכיל שני סנטימטר שלג אם יש לנו מזל.
מדינה שבה זמן ההשרדות הממוצע של ארטיק מחוץ למקרר הוא שש שניות.

אז איך לכל הרוחות הישראלים לא מפתחים עמידות גבוהה יותר לחום? איך זה שעם 25 מעלות בחוץ, הם מעדיפים לסגור את החלון ולפתוח מזגן במקום להנות מהאוויר הטרי.

כן, אני יודע שבחיפה הוא לא כל כך טרי, אבל הנקודה עדיין תקפה.