The Less Interesting Times

אני עייף ואין לי כוח להסביר. הוא יסביר.

ולא לשכוח את העצומה.

ביום שני הייתה מסיבת מטאל. כבר אמרתי להם שזה לא טוב לעשות את זה ביום שני כי זה מתנגש עם הערב משחקים אבל אמרו לי שאין ברירה, יש סיבוכי תזמון יותר גדולים מאלו. אז אני ומעין חילקנו את זמננו.

התחלתי בלאסוף אותה מהתחנה ולהאכיל אותה קצת. למסיבה הגענו באיחור של כמעט שעה. אבל היה בסדר כי הם רצו ברוטציה של 20 דקות אז תמיד היה משהו מעניין לשמוע. נכנסנו לרקוד קצת ומיד הבנתי שזאת המסיבה הכי טובה שהייתה עד עכשיו. למה? כי מעין שם.

היא יכולה להגיד שאני חמוד או שקרן או אידיוט אבל זה מה שאני חושב. לראות אותה על הרחבה, רוקדת, נהנית, לא יכולתי שלא לחשוב: “כן, היא באמת מושלמת. אין יותר טוב מזה.”

אחרי שעה בערך פרשנו לכיוון הערב משחקים לראות מה קורה שם והתיישבנו לדבר, לאכול וקצת לשחק.
אני אמרתי, “Galaxy Trucker זה משחק ממש מגניב וכיף, כדאי לך.”
מעין אמרה, “טוב, ננסה.”
שעתיים אחרי זה היא אמרה, “גם אני רוצה אחד כזה.”

ועכשיו כואב לי הראש אז אני הולך לנוח.

טטריס ושולה המוקשים ועכשיו גם משחק אחר בשם Flood-It הוכחו כ-NP Hard. זאת אומרת שאין אלגוריתם יעיל שפותר את המשחק בזמן פולינומיאלי.

אז נשאלת השאלה, האם המשחקים היותר אהובים הם אהובים כי הם קשים למחשבים, כי הם דורשים קצת תבונה אנושית?

אני נוטה לחשוב שכן. אבל אם כן, אז בואו נתבונן רגע ב-Farmville ו-Guitar Hero, שני משחקים מאוד מאוד פופולאריים ושני משחקים שכבר בנו רובוטים כדי לשחק אותם. אבל Farmville משעמם אותי ומ-Guitar Hero אני נהנה. הסיבה שאני נוטה לשחק פחות את המשחקים היום-יומיים ויותר את הכבדים והגדולים יותר היא כי אני מחפש סיפור לפני הכל. אני באמת מחפש משחקים שהן יצירות אומנות ומעניינים אותי גם מעבר למכניקה. אבל מה הקטע עם Guitar Hero? זה פשוט כיף. זה כיף להרגיש כאילו אני מנגן וזה כיף לבצע משהו שדורש זריזות וקואורדינציה שקשה לבצע ברמה גבוהה.

מה אתם חושבים?

אז אני רוצה לרדת למטה לסופר לערוך קניות ואין לי כוח לעשות הלוך וחזור עם מטען בחום הזה אז אני לוקח את האוטו. בחנייה אני שם לב שעל האוטו שמו לי עלון פרסומי לרונדו הקרוב בבית הסטודנט. הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא שזה כנראה ההסבר הכי טוב שאני יכול לחשוב עליו למונח Targeted Advertising: הרונדו הוא אירוע של הטכניון שרוצים למשוך אליו בעלי מכוניות, אז הם שמים את העלונים על כל מכונית בכל חניון בחיפה.

הדבר השני שחשבתי עליו, אחרי שירדתי למטה, חניתי ליד הסופר, העברתי את העלון למכונית אחרת, ערכתי קניות וחזרתי לחניון לראות ששמו את העלון על כל מכונית בחניון שליד הסופר חוץ מהמכונית עליה אני שמתי את העלון הוא… אתם בטח צוחקים עליי.

כשחזרתי לחניון שליד המעונות כבר העברתי את העלון למישהו אחר.

אחד הדברים הראשונים שאומרים לכותבים כשהם מפגינים נחישות משמעותית להיכנס לעסק הוא, שלמרות כל מה שאמרו להם בבית הספר, הם כנראה לא יכולים להתפרנס מכתיבה. כותבים לא מתפרנסים מכתיבה. אם אתה רוצה לכתוב בשביל הכסף, אם אתה רוצה לכתוב את ההארי פוטר הבא, אז כדאי לך לחזור ולהסתובב עם הזנב בין הרגליים כי לא כל אחד יכול להיות ג’יי. קיי. רולינג או סטיבן קינג או הרלן קובן. הנישה של פרנסה מכתיבת ספרות היא מאוד קטנה. רוב הסופרים שאנחנו אוהבים מתפרנסים מדברים אחרים מהוראת כתיבה או ספרות ועד אסטרופיזיקה.

בניגוד לפשע, הכתיבה לא משתלמת.

אבל מה עם העיתונאים? או הכותבים המקצועיים של המגזינים? הם מתפרנסים מכתיבה, לא? עיתונאי היא משרה מלאה, נכון? אז מה ההבדל? גם סופר וגם עיתונאי פחות או יותר באופן כללי חוקרים וקוראים וכותבים בזמן העבודה וזה מה שממלא להם את היום. אז למה עיתונאים יכולים להתפרנס מזה וסופרים לא? מה הפרש התמחור פה?

המוח הוא מכשיר מעניין. עדיין מנסים להבין איך הוא עובד. ב-New Scientist יש כתבה על האנשים שעובדים על להלחים מחדש ולתחמן חשמלית את לוח האם הפנימי שלנו.

הם משתילים אלקטרודות במקומות מסוימים במוח ושולחים פנימה פולסים מהירים של חשמל חלש. ושמעתי על זה כבר בעבר, זה עובד נהדר. מטפלים בצורה כזאת באנשים עם נרקולפסיה, פרקינסון ודכאון. והאנשים האלו מרגישים טוב. מצבם משתפר בצורה מאוד מובחנת מאוד מהר. הטיפול עובד, אז מה הבעיה? הבעיה שלי היא עם OCD.

Obsessive Compulsive Disorder, או טורדנות כפייתית בעברית, היא מצב שאני חושב שהרבה פחות מובן ממה שאנשים באמת חושבים. חוץ מהקטע המעניין שהיא אולי עוד סיבה דורשת מחקר לקיום הדת, הרבה אנשים חושבים שכל אדם חולה סדר הוא OCD. אבל יש הבדל גדול.
טורדנות כפייתית היא סוג של חרדה ומחשבות אי-רציונליות הטורדות את מנוחתו של האדם כל הזמן, והטקסים או האמונות הטפלות שאותו אדם חושב שנדרשים ממנו על מנת “לטפל” או רק לסלק את אותם מטרדים. דבר זה מוביל לטקסים משונים כמו לא ללכת על הקווים בין המשבצות או נגיעה בכל עמוד בדרך ואפילו חזרה על אותם טקסים מההתחלה אם פרט אחד בהם שובש. כל זה, כדי לספק את החרדה שמשהו לא בסדר. כמו, לדוגמה, שאדם שכל הזמן חושב שהבית שלו פרוץ יילך ויבדוק מחדש את כל החלונות והדלתות כדי לוודא שהם נעולים.

אומרים לי שיש לי OCD אבל אני טוען שזאת סטיגמה חברתית. רק בגלל שאני אוהב סדר, אולי אפילו חולה סדר, אז יש לי OCD? ומה רע בזה בעצם? זה לא שאני חושב שמטוסים יפלו מהשמיים אם הספרים על המדף לא יהיו כולם באותו קו, אני פשוט חושב שזה נראה יותר טוב כשכולם באותו קו ואולי, בגלל תשומת הלב שלי לפרטים, זה מציק לי כשכולם לא באותו קו אבל אני לא אלך לסדר אותם עם סרגל ופלס. רק בגלל שתכונה מסוימת אצל מישהו קצת מוקצנת יותר מאשר שאר האוכלוסיה זה אומר שיש לו תסמונת, מצב רפואי ו/או נפשי שצריך לטפל בו?

זה לא פוגע לי באורח החיים, זה לא גורם לי סבל, זה פשוט מי שאני. אז אני לא נורמלי. אף פעם לא טענתי שאני נורמלי ולרוב אני טוען שלא נורמלי זה דווקא טוב. אז למה להציק? למה לא להתחשב?

כן, יום שישי אמור להיות היום בו אני מפרסם דברים שאני כותב. בעיקר כדי שיהיה לי משהו שיכריח אותי לכתוב למרות שאר החיים. אבל זה לא כל כך קורה בזמן האחרון כי בשגרה יש לי לימודים ושיעורי בית ובסופי שבוע אני מבלה עם מעין אז יש לי פחות זמן לדברים אחרים. לרוב גם פחות זמן לפעילויות אחרות שאני רוצה כמו לשחק או לצפות בטלוויזיה או לקרוא חדשות ואת אלו אני לפעמים גם משלים במהלך שאר השבוע.

אז הכתיבה, למרות שיש לי עכשיו בערך חמש רעיונות ברמות שונות של פיתוח, נדחקת הצידה. אני רוצה להמשיך אבל אני מוצא שאין לי הרבה זמן להתמודד עם הדברים שאני חושב שאני יודע איך להמשיך ופחות חשק להתמודד עם הדברים שאני לא ממש יודע איך להמשיך.

או כמו שאני אוהב לכנות אותו “ארוחת האין-לי-כוח-לעשות-דבר-היום-כלום?-אפילו-לא-להרתיח-מים-טוב-אני-מוכן-להרתיח-מים”.

זה טוב לפעמים ההן, כמו שאני מרגיש כשאני כותב את זה, שפשוט אין כוח ולא רוצים לעבוד בכלל אלא רק לאכול וזהו.

שימו קומקום עם מים להרתחה.
קחו את שקית הבורגול שלכם ורוקנו חצי ממנה לכלי הגשה מבודד. כן, עדיף פלסטיק ולא ברזל.
תבלנו את הגרגירים כרצונכם. אני בדרך כלל מעדיף תבלין גדול ראשי (כמו תבלין עוף או סטייק) ועוד אחד קטן (כמו טימין או פטרוזיליה).
כאשר המים רותחים, מלאו את הכלי כך שהמים מכסים את הבורגול ועוד קצת.
ערבבו ואז השאירו את התבשיל לעמוד.
כעבור כמה דקות זה יהיה מוכן.
אני גם אוהב להוסיף על זה עוד רוטב.

זמן הכנה: פחות מעשר דקות מתוכן כמעט כלום עבודה.
עלויות: שקית בורגול – 5.50 שקל ומשתמשים רק בחצי ממנה לכל בן אדם.

למה כל המשחקים שיוצאים עכשיו מכוונים למכונות המשחקים הביתיות? שמישהו יסביר לי את זה.
תמיד סלדתי ממכונות המשחקים האלו. השלטים הזוועתיים, ההיצע המוגבל, העסקאות המוזרות וחוסר מרחב התמרון. אני חושב שאת הדעה שלי בנושא סיכם מאמר שקראתי כשה-XBox הראשונה רק יצאה שאמר משהו בסגנון של: “איזה יופי, לנינטנדו יש מכונה פופלארית, סוני ממציאה מחדש את המחשוב עם כל גרסה של המכונה שלהם ומיקרוסופט לקחו מעבד אינטל ושבב של nVIDIA ובנו מחשב ישן כדי למכור ביותר כסף.” כי זה פחות או יותר היה נכון.

ועכשיו, לא הרבה השתנה. הקונסולות יוצאות ונשארות ואולי מקבלות שדרוגי קושחה מדי פעם. החומרה שלהם לא משתדרגת למרות שהפיתוחים ממשיכים. אבל AMD עובדים על מעבד בעל 12 ליבות שיאפשר עיבוד מקבילי שמחשבים ביתיים פשוט לא מכירים ו-NVIDIA מוציאה כרטיס מוכוון DirectX11 (כאשר ATI כבר עשו את זה) ומפתחות המשחקים עדיין דובקים ב-DirectX9. המעבד הגרפי של ה-XBox-360 שווה ערך ל-X1900 (שהיה נהדר לפני שנתיים-שלוש) וב-Playstation 3 פועם משהו שהוא בערך GeForce 7800, מתקן שלא הייתי שם גם במחשב mid-range היום.

זה מה שגרם לי לחשוב על הנושא מחדש אבל זה לא מה שמציק לי בעיקר. הרבה משחקים, ומתוכם הרבה שמגיעים למחשב האישי, מתחילים כמשחקי קונסולות. ואני חושב שהבעיה העיקרית היא מערכת השליטה. כי למען האמת, אין לי יותר מדי בעיה עם החומרה. אם התוכנה מותאמת וזה נראה טוב ועובד חלק, אני מוכן לוותר על כל השכלולים החדשים. אבל מערכת השליטה, לפחות ב-PlayStation 3 וב-XBox-360 (המשחקים של ה-Wii פחות Hardcore ולא ממש מגיעים למחשב האישי), היא נוראית.
אני רגיל לשחק עם שתי הידיים שלי, אני רגיל לחופש ודיוק של העכבר ולכמות האפשרויות של המקלדת והשלטים המעצבנים האלו מנטרלים לי כמעט 80 אחוז מזה. ואני מאמין (ויש לי מחקר אחד שתומך בזה) שזה דומה אצל שאר השחקנים, גם אם הם לא שמים לב לזה. ואז מפתחות המשחקים מפתחות משחקים שבנויים לרמה כזאת נמוכה של שליטה, משחקים כמו Batman – Arkham Asylum שהיה מגניב, כן, אבל מכניקת הקרב שלו הייתה סוג של “תרביץ, תרביץ, תזוז, תרביץ, תקפוץ, תרביץ, תרביץ, Takedown”. ואני אוהב את היכולת להגדיר את המקשים שלי ולהגדיר שלושים מהם ושילובי אפשרויות וכאן זה מציק לי.

לפי דעתי, מישהו צריך להוציא את הקונסולות להורג. אלא אם כן, הקונסולה היא משהו כמו OnLive או Gaikai.

אחרי ארוחת הערב עלינו, מעין ואני, על הגלבוע לחפש סלע. כי אני אומר, אם יש הר, לא תרצו להשתמש בהר, לנצל את היתרונות שלו? יתרונות כמו נוף של חצי עמק ולפחות שמונה מקומות שונים מהם יכולים להגיע זיקוקים?

אז מצאנו סלע בדיוק מעל הטקס שלנו וצפינו בכל הזיקוקים מהקיבוצים השכנים בזמן שחיכינו למפגן האש והזיקוקים. ואז הגיעו הזיקוקים שלנו.

לא עשיתי את זה כבר הרבה זמן אבל זה היה שווה את זה. זיקוקים מתפוצצים מול הפרצוף, ממלאים כמעט את כל שדה הראיה. היה מגניב. חבל שלא צילמנו.

והיום, אני אחרי שמירה ופחות מחמש שעות שינה, הלכנו ללונה פארק של הקיבוץ. לא התמדנו יותר מדי, עברנו פעם אחת על מתקנים מסוימים רק בשביל הכיף. חזרנו אחרי זה אל ההורים שלי לארוחת צהריים עם עודד וקרן ואיתי וצל.

ועכשיו הם כבר הלכו. מעין נסעה איתם. אני מרגיש שוב כאילו משהו שתמיד צריך להיות איתי לא נמצא. זה כמו כאב קטן או גירוד שאני לא מצליח להגיע אליו. אבל אני אהיה בסדר. אנחנו נפגשים עוד יומיים שוב.