?Obsessive? Really

המוח הוא מכשיר מעניין. עדיין מנסים להבין איך הוא עובד. ב-New Scientist יש כתבה על האנשים שעובדים על להלחים מחדש ולתחמן חשמלית את לוח האם הפנימי שלנו.

הם משתילים אלקטרודות במקומות מסוימים במוח ושולחים פנימה פולסים מהירים של חשמל חלש. ושמעתי על זה כבר בעבר, זה עובד נהדר. מטפלים בצורה כזאת באנשים עם נרקולפסיה, פרקינסון ודכאון. והאנשים האלו מרגישים טוב. מצבם משתפר בצורה מאוד מובחנת מאוד מהר. הטיפול עובד, אז מה הבעיה? הבעיה שלי היא עם OCD.

Obsessive Compulsive Disorder, או טורדנות כפייתית בעברית, היא מצב שאני חושב שהרבה פחות מובן ממה שאנשים באמת חושבים. חוץ מהקטע המעניין שהיא אולי עוד סיבה דורשת מחקר לקיום הדת, הרבה אנשים חושבים שכל אדם חולה סדר הוא OCD. אבל יש הבדל גדול.
טורדנות כפייתית היא סוג של חרדה ומחשבות אי-רציונליות הטורדות את מנוחתו של האדם כל הזמן, והטקסים או האמונות הטפלות שאותו אדם חושב שנדרשים ממנו על מנת “לטפל” או רק לסלק את אותם מטרדים. דבר זה מוביל לטקסים משונים כמו לא ללכת על הקווים בין המשבצות או נגיעה בכל עמוד בדרך ואפילו חזרה על אותם טקסים מההתחלה אם פרט אחד בהם שובש. כל זה, כדי לספק את החרדה שמשהו לא בסדר. כמו, לדוגמה, שאדם שכל הזמן חושב שהבית שלו פרוץ יילך ויבדוק מחדש את כל החלונות והדלתות כדי לוודא שהם נעולים.

אומרים לי שיש לי OCD אבל אני טוען שזאת סטיגמה חברתית. רק בגלל שאני אוהב סדר, אולי אפילו חולה סדר, אז יש לי OCD? ומה רע בזה בעצם? זה לא שאני חושב שמטוסים יפלו מהשמיים אם הספרים על המדף לא יהיו כולם באותו קו, אני פשוט חושב שזה נראה יותר טוב כשכולם באותו קו ואולי, בגלל תשומת הלב שלי לפרטים, זה מציק לי כשכולם לא באותו קו אבל אני לא אלך לסדר אותם עם סרגל ופלס. רק בגלל שתכונה מסוימת אצל מישהו קצת מוקצנת יותר מאשר שאר האוכלוסיה זה אומר שיש לו תסמונת, מצב רפואי ו/או נפשי שצריך לטפל בו?

זה לא פוגע לי באורח החיים, זה לא גורם לי סבל, זה פשוט מי שאני. אז אני לא נורמלי. אף פעם לא טענתי שאני נורמלי ולרוב אני טוען שלא נורמלי זה דווקא טוב. אז למה להציק? למה לא להתחשב?


Posted in High-Tech, Less Interesting News, No Category, Philosophy, Thinking Out Loud by with 5 comments.

Comments

  • ניהאו says:
    2010/04/24 at 19:22:44

    הדרך שטרי פראטצ’ט מתייחס לבעלי מוגבלויות בספרי עולם הדיסק מצביעים על הגישה הרווחת כיום מול אנשים אלו. כיום הגישה היא “אנשים שחייבים לתקן אותם” או “אי אפשר לתקן אז צריך להסתיר רחוק מהעין”.
    אני רואה את זה על עצמי- לי מאוד קשה להתמודד עם נוכחות פיסית של בעל מוגבלות נפשית.
    אצל פרטצ’ט הגישה היא “אף אחד לא מושלם” ולכולם ברור שיש כאילה שפחות מושלמים וכאילה שעוד פחות מושלמים וצריך פשוט להתמודד עם המציאות כמו שהיא.
    אצל פרטצט היחס לפיגור או אוטיסטיות הוא סבלנות מסוייגת. זה פשוט מישהו איטי יותר מהרגיל וצריך להסביר לו לאט ולהתמקד בדברים שהוא יודע. ראה דוגמא סטנלי בבניין הדואר- בעל אובססיה לקטלוג ועבורו העולם מסובך מאוד והוא תמיד יעקב אחרי החוק הכתוב בלי יכולת להתאים את ההתנהגות שלו למצב הקיים. או ראה דוגמא מר בנט הבנקאי שאין לו חוש הומור (כדיאגנוזה קלינית) ולא מבין אספקט שלם וחשוב של ההתנהגות האנושית- הצחוק.
    בעולם של פרצט לאנשים האלה יש מקום- לכל אחד יש את המקום שלו, הנישה שבה הוא יכול לחיות בשקט למרות הכל.
    ואלו מוגבלויות הרבה יותר חמורות מOCD- שאני בכלל לא בטוחה שיש לך.
    רק כי אתה מסודר קצת יותר לא הופך אותך לחריג בצורה כל כך בולטת שצריך לקטלג את “מצבך” כ”דורש טיפול”.
    אנשים אינם תבנית אחידה עם פגמים שצריך לשייף ולהחליק.
    אין דבר כזה “נורמלי” גלובלי או אפילו נורמלי מקומי.
    אתה והאנשים שסביבך צריכים להתמודד עם המציאות משני הכיוונים: מצד אחד לעבוד על הפינות החדות של האישיות ומצד שני לעבוד על השלמה עם האישיות האינדיבידואלית.
    לדעתי רוב האנשים המבוגרים שיש להם דיסלקציה למדו לחיות איתה בדרכם שלהם עם השנים. נכון שהיום הרבה יותר טוב לילדים שמאבחנים אצלם דיסלקציה, אבל חשוב להבין שהפתרון מולם הוא לא להעניש אותם כדי שיתאמצו לבד יותר חזק אלא ללמד אותם שיטות למידה אחרות – שמתאימות לדרך הייחודית בה הם חושבים ופועלים- לעבוד עם המצב הנתון, בלי לעקם אותם כדי להשיג את המטרה.

  • דותן says:
    2010/04/25 at 05:22:34

    אני חושב שסיכמת את זה בעצמך בסוף הרשומה.
    אם המצב שלך לא יוצר לך בעיות בתפקוד היומיומי אז הוא לא הפרעה.
    כל מי שלמד פסיכולוגיה יכול להגיד לך את זה.
    ברגע ש – תסלחו לי אבל נקרא לזה מוזרות – לא מפריעה לתפקוד שלך בחיים היא נשארת מוזרות, ברגע שהיא מפריעה היא דורשת טיפול.

  • עופר says:
    2010/04/25 at 07:53:09

    מחזק את מה שדותן וניהאו אמרו- התנאי הראשון בכדי שמשהו יסווג כהפרעה הדורשת טיפול זה שהוא יפריע לך בחיי היום יום. אם זה הטקסים של מי שיש לו OCD ואם זה חוסר האנרגיה המוחלט שמתלווה להרבה מהדכאונות(רק שתי דוגמאות, כמובן)- עושה רושם שלך זה לא ממש מפריע, כך שטיפול אתה לא צריך.

  • Eran says:
    2010/04/25 at 21:46:04

    אני חושב שאם היית צריך לצרף את זה כתכונה לדמות אז זה לא יהיה כ-Disadvantage אלא כ-Quirk.

  • Eran says:
    2010/04/30 at 18:56:31

    והנה אני קורא על זה. על אנשים שיש להם ‘הפרעה’ שמה שהיא עושה היא מחסלת להם את פחד הקהל והגזענות הטבעית. זה לא משהו שאני מחשיב כרע.

Pingbacks & Trackbacks