Of Owls and Gerbils
A friend of mine sent me snippets of a conversation she had and is still having with a young girl from across the ocean. The reason she shared this with me and the reason I am sharing this with you is because of this remarkable girl. She is only ten years old and is already deeply enthralled with science. And it doesn’t look like a passing fad but a serious curiosity. And I love that. I love to see young people, young adults and kids, starting to take themselves seriously. It fills me with hope that we might have a bright future after all and inspires me, every time. To be able to share this conversation, I promised I will anonymise it. So, all names have been changed, locations have been redressed and several of the images have been dropped to protect those involved who wish to keep their privacy in their own hands. And another thing, this is a bit long.
Posted in Geekdom, Humanity, Practice, Thinking Out Loud by Eran with 1 comment.
Check and Point
אתמול הלכתי ליום מבחנים בחברת צ’קפוינט. צ’קפוינט היא חברה גדולה בארץ ובעולם ויש הרבה אנשים שרוצים לעבוד בה. חוץ מהאנשים שבאו לאותם מבחנים כמוני היו עוד כמה שהתראיינו למשרות אחרות. דבר ראשון ששמתי לב שמשעשע במשרד בתל אביב הוא ששמות החדרים בקומת הכניסה הם של להקות רוק (פינק, פלויד, ג’נסיס, אירוסמית’) ובקומה השניה זה ציירים (מונה, אנחנו היינו בואן-גוך). זה מגניב. אז לפי דעתי, זה היה אחד מהראיונות הראשונים הכי טובים שיש. ככה צריך לעשות את זה. זאת אומרת, היו הרבה אנשים ביריד התעסוקה ואני מניח שנעשה קצת סינון לפני שהזמינו למבחנים. בכל מקרה, זה היה יום מבחנים אחד מיני רבים. אז למה זה היה טוב? כי הדבר הראשון שהם עושים אחרי שהם מסתכלים על קורות החיים הוא לבדוק את יכולות התכנות. המבחן הראשון היה בשביל לבדוק שאנשים יודעים לתכנת ברמה סבירה. אז היו לי 4 שעות ליישם כמה יכולות שהם ביקשו. הם הציעו שנסיים את זה תוך 3 שעות. אני סיימתי תוך 2.5. הם רצו זמן ריצה של 2500. אני השגתי 2900. אבל אני חושב שאני בעיקר אאשים את Java שהיא קלה ומהירה לכתיבה אבל לא רצה כל כך מהר וההוראות של המהירות היו בשביל כל שפות התכנות האפשריות. הדבר השני שהם בדקו זה שאנחנו יודעים להשתמש בלינוקס ושזה לא מפחיד אותנו. זה לא היה מרשים במיוחד כי כל ההוראות היו שם ורק היינו צריכים למלא אותן. אבל זה היה משעשע. המבחן השלישי, זה שרוב האנשים לא טרחו לעשות, היה מבחן עיצובי בו ביקשו לעצב מסך אפליקציה ממגוון חלקים שונים. זה לא היה קשור לראיון המקורי אלא רק בשביל Continue Reading →
Posted in High-Tech, No Category, Practice, Programming, Thinking Out Loud by Eran with comments disabled.
Building a Game: Mechanics, Story and Emotion
אני לא מומחה לנושא, אלו רק מספר מחשבות שלי. Extra Credits, ועוד כמה אחרים, טוענים שצריך להתחיל עם המכניקה, מה אפשר לעשות במשחק ואיך זה עובד. אני חושב שאפשר להתחיל עם מכניקה או עם סיפור או רק עם רגש שרוצים להעביר אבל צריך להבין מראש את ההגבלות והיתרונות של כל אחת מהשיטות האלו. אם מתחילים עם סיפור, עלולים לקבל סיפור אינטראקטיבי לכל היותר ולא בהכרח משחק. לפי דעתי, הקו בין סיפור אינטראקטיבי למשחק עובר במקום בו יש דו-משמעיות (או יותר) לגבי איך להמשיך, איפה שיש אתגר ולא רק בחירה סיפורית של לאן הסיפור צריך להתקדם. לספר או סרט יש כיוון חד-משמעי. לא משנה כמה פעמים תצפו או תקראו אותו, הוא יעקוב אחרי אותו קו עלילתי מההתחלה ועד הסוף והכל יתרחש בדיוק באותה צורה. לסיפורים אינטראקטיבים כמו Home יש חוסר-ודאיות לגבי איך הסיפור יסתיים, ובנקודות לאורך הדרך, לאיזה כיוון הוא צריך להתקדם. אצל Home זה מאוד ברור לפי דף העדויות באתר של המשחק. כמעט כל נקודה מעניינת במהלך הסיפור מציגה חוסר-ודאות לגבי לאן הוא צריך להתקדם אבל אין שום חוסר-ודאות לגבי איך להתקדם, אין ממש אתגר שצריך להתגבר עליו. זאת אומרת, בשום נקודה Home לא מאתגר יותר מהשאלה: “לאן להמשיך עכשיו?”. המשחק של The Walking Dead הוא על הקו כי בהרבה נקודות הוא שואל את השחקן לאיזה כיוון להמשיך אבל מעט מאוד פעמים באמת מאתגר את השחקן באיך להמשיך. ובמקרים האלו, לרוב מדובר במעיכת כפתורים או ללחוץ במקום המתאים מהר מספיק. יש מעט מאוד פאזלים והם קצרים וברורים, במיוחד עם הדלקתם את ההדגשה של דברים שמישים בעולם. אז המשחק הזה נמצא Continue Reading →
Posted in Gaming, Practice, Thinking Out Loud by Eran with 2 comments.
Viable
ב-2081, דקסטר לייטן מספרינג היל, פלורידה היה הבן אדם המהיר ביותר על פני כדור הארץ. לא היה אחר שהיה מסוגל להשתוות לו במהירות תנועה, זריזות ידיים או תפיסת זמן. אבל לפעמים גם הוא לא היה מהיר מספיק. את זה הוא גילה בפעם הראשונה בגיל 14 בנסיעה שמבחוץ הייתה יכולה להראות שגרתית לחלוטין אך באמת הייתה כל דבר חוץ מזה. הוא והוריו יצאו מביתם בקצוות העיר ונכנסו למכונית המשפחתית. דקסטר רצה לקחת את השותף הרביעי לנסיעה על ברכיו אבל הוריו הפצירו בו שלא, שעדיף יהיה על המושב, והוא, לבסוף, הסכים. טומי היה חבר שלו מאז ומתמיד. כמעט כל זיכרון ילדות שלו הכיל את טומי. הם שיחקו ביחד, טיילו ביחד, לעתים קרובות גם אכלו ביחד. לא היה אכפת לו שלטומי יש ארבע רגליים וזנב. ולטומי לא היה אכפת שלדקסטר לא היה. בכל פעם שדקסטר יצא אל בית הספר, טומי ליווה אותו עד השער וחיכה לו שם עד שדקסטר חזר. למרות שאיפה שהוא, בירכתי מוחו, ידע שאף אחד לא חי לנצח, מעולם לא חשב שהוא יראה את סופו של טומי. זה לא היה פתאומי, זה לקח חודשים. זה נראה כמו שנים. טומי לאט לאט הדרדר. הוא כבר לא היה מהיר כמו פעם. הוא לא שמע כל כך טוב. ולקראת הסוף הוא גם לא ממש היה יכול לעמוד לאורך זמן וכששכב, נראה כמו… כמו… עוגה שמישהו הפך על ראשה ודרך עליה. ועכשיו טומי שכב לידו בכיסא האחורי של המכונית המשפחתית ודקסטר לא היה יכול להפסיק ללטף אותו. ולא היה יכול להפסיק לבכות. הוא ידע שאם רצה היה יכול לכסות את המרחק לוטרינר בכמה שניות. Continue Reading →
Posted in From the Writing Desk, Humanity, Practice, Thinking Out Loud by Eran with 2 comments.
VR Do We Go from Here?
זה מה שקורה עכשיו. תנו לזה כמה שנים…
Posted in Gaming, Geekdom, High-Tech, Less Interesting News, Practice, Thinking Out Loud by Eran with comments disabled.
Artist, be thy self
זה משהו ששמעתי את וויל וויטון אומר בפודקאסט שהוא השתתף בו. זאת אומרת, כן, זה משהו שאנחנו תמיד שומעים: על תוותר על מי שאתה, תהיה עצמך, אל תנסה להתחזות למישהו אחר וכן הלאה. אבל אמנים, במיוחד היום, צריכים לקחת את זה לרמה הבאה. בגלל האינטרנט ורמת החשיפה שכל בן אדם יחיד יכול להגיע אליה ועומק החיפוש שכל אחד יכול לערוך, זה שאתה אוהב משהו ורק עוד, נגיד, עשרת אלפים אנשים בכל העולם אוהבים, זה בסדר. אותם עשרת אלפים, במיוחד אם מדובר בקהל כל כך מצומצם, ימצאו את מה שעשית. אז פשוט תעשה אותו. כל מה שצריך זה להתלהב מעצמך, להנות ממה שאתה עושה, לעשות את מה שאתה אוהב, ויהיו אנשים שיהיו מוכנים לשלם על זה. אני לוקח את זה לתשומת ליבי במשחקים וכתיבה. בעיקר בכתיבה. אני נמצא באי המדע בדיוני הישראלי. וכן, פה נוטים לכתוב דברים כבדים, עמוקים בעלי מספר רבדים שמדברים ברמה מאוד גבוהה. ואין לי שום בעיה עם זה. אני פשוט לא מתחבר לחלק מזה. אני אוהב סיפורים שהם פשוט כיפיים. קצת מיסתורין, קצת בלשות, קצת תהיות על המצב האנושי ולאן אנחנו הולכים, כמה מחשבות על מה לא בסדר בעולם שלנו, באנושות וכל השאר ואיזה שהוא סיום גדול, או אפילו קטן, ומספק. אני לא צריך לכתוב בצורת שירה, לפנות למקרא או לפתח סוגה ספרותית חדשה. ואני בטוח שיש אנשים שישמחו לאותו הדבר. גם אם הוא בעברית. אז אני בסדר עם עצמי. וזאת אחת הסיבות למה וויל וויטון הוא אחד הגיבורים שלי.
Posted in Geekdom, No Category, Practice, Thinking Out Loud by Eran with comments disabled.
Earth Day
Where do you live? Because I don’t see any other viable planet around. Think about it. (And also check out today’s Google Doodle)
Posted in Humanity, Less Interesting News, Practice, Thinking Out Loud by Eran with comments disabled.
Course Wiki
ברגע שחשבתי על זה הבנתי כמה זה מתבקש שאני מניח שכבר עשו את זה לפניי. אבל לא עשו את זה, או לפחות לא ראיתי שעשו את זה בטכניון. אז הנה רעיון אחד בחינם כי כנראה כבר מאוחר מדי מכדי שזה יהיה שימושי בשבילי: אתר וויקי בשביל קורס. עזבו את אתרי הקורס הרשמיים, עזבו את ההרצאות המוקלטות וקבוצות הדיון ב-Facebook, תרימו אתר וויקי בשביל הקורס. ככה אפשר לעשות רשימה של המושגים הנחוצים עם קישורים למי שלא זוכר באותו הרגע מה כל דבר אומר. וככה גם יהיה הרבה יותר נוח לבנות דף הכנה למבחן משותף ומובן. זה הרעיון, למי שמתחשק להקים אותו.
Posted in IT, Practice, Thinking Out Loud by Eran with 2 comments.
מידע חסר גם בהיסטוריה
אחד הטענות החביבות על הסקפטים התוקפניים היא שאי אפשר ממש לסמוך על חלק גדול ממה שכתוב בתנ”ך כי הוא המקור היחידי לאותם עובדות. יש כמה ממצאים ארכיאולוגים שמגבים כמה עובדות אבל הרוב בנוי רק על כך שזה כתוב בספר ישן ו”קדוש”. ואז מה שבדרך כלל יגיד המחב”ת/דתי מתלהב אחר בדיון הוא משהו בסגנון של “ומעלליו של אלקסנדר מוקדון רק כתובים בספר, איך אתה יכול להאמין לזה?”. התשובה הרגילה לזה היא שיש הרבה ספרים על אלקסנדר והרבה ממצאים אחרים שמעידים על התקופה והכיבושים וכן הלאה. אבל הנה מחשבה אחרת. יש הרבה דברים שהם חלק מהסיפורים שאנחנו מספרים על מדע והיסטוריה שהם, לפי הידוע לנו (שזה לא הרבה), אגדות אורבניות. – ג’ון סנואו, מייסד מדע האפידמיולוגיה, הלך למשאבת מים שחשב שגורמת למחלות ושבר את הידית שלה כדי שלא יוכלו להשתמש בה. זה הסיפור הרומנטי. הוא כנראה הלך למועצה, הסביר להם את מה שמצא והם כיבו את המים. אנחנו לא בטוחים. – אייזיק ניוטון, כותב תאוריית הכבידה, ישב מתחת לעץ כשנפל עליו תפוח ונתן לו את הרמז שהיה צריך כדי להסביר את התופעות שראה. מאוד רומנטי. הוא כנראה חקר את הנושא, ערך כמה ניסויים וכתב את התיאוריה שלו. – אלקסנדר פלמינג, מגלה הפנצילין, השאיר תרביות לא מוגנות ויצא לחופשה. כשחזר גילה שבתרבית גדל עובש והרג את כל הבקטריות. סיפור נחמד שגם כנראה לא נכון. אותו דבר כנראה תקף לרדיום, קרני X והניסוי המפורסם של גלילאו עם כדורי ברזל על מגדל פיזה. יש סיפורים נחמדים שאולי נכונים ואולי לא. לא ברור כי העדויות והעובדות הקשורות לנושא לא החלטיות מספיק. כך אנחנו מדענים. אגנוסטים וספקנים Continue Reading →
Posted in Practice, Thinking Out Loud by Eran with comments disabled.
Free Ranging: Cherish
לרשומה הזאת לנור קוראת “רשומת ה-Free Range Kids החשובה ביותר אי פעם“. וכמו לנור, אני לא אטרח לדבר. אני אתרגם. לנור היקרה, אנחנו מבלים הרבה זמן בניסיון לשלוט על הסיכונים בחיי הילדים שלנו. אנחנו מאכילים אותם בריא, מלמדים אותם להסתכל לשני הכיוונים, משתדלים לאזן התעמלות ומשחק מול מנוחה ועבודה. אבל לפעמים, למרות כל התכנון הקפדני וההנחייה, דברים פשוט קורים. לפני שלוש שבועות, הילדה בת התשע שלי התמוטטה ומתה בתוך פחות משלוש דקות כתוצאה ממחלת שריר הלב כל כך נדירה שהיה לה סיכוי כפול להיפגע ממכת ברק. היא החליקה על הקרח ונהנתה מהחיים. היא לא ידעה מה קרה והיא מתה לפני שהצלחתי להחליק את ה-20 מטר בשביל להרים אותה מהקרח. אני לא מספרת את זה כדי שכל הקוראים שלך ילכו לעשות אק”ג לילדים שלהם. למען האמת, הם כנראה לא יגלו את זה גם אם ינסו. זה, לעומת זאת, על החיים שלה ומשמעותם. אבא שלי העיר הערה, כשעוד היינו בבית החולים והכאב היה גולמי והרסני. אבל היא לא עוזבת אותי ואני מוצאת בה מעט מזור: “היא אולי הייתה רק בת תשע אבל היא חיה עשרים שנים באותם תשע.” מה שהוא התכוון הוא שהיא עשתה הרבה, היא חוותה הרבה ופשוט ‘חיה’ כל עוד הייתה פה. היא רכבה על סוסים. היא רכבה על אופנועים עם אבא שלה (תמיד עם ציוד הבטיחות המתאים). היא הלכה למחנות כנסיה בהם שיחקו בבריכות בוץ ועשו מגלשות וקפצו אל האגם וצלו מרשמלו על מדורות עם מקלות. היא שיחקה הוקי תחרותית. היא התאמנה בקראטה וג’וג’יטסו. היא רכבה על האופניים שלה אל בית של חברה, במרחק של קילומטר וחצי. לבד. האם Continue Reading →
Posted in Humanity, Practice, Thinking Out Loud by Eran with 2 comments.