Parents: The Close Aliens
Outside the crystalline window, the spindles of the refit port were visible, like thin metal claws waiting to prey on any incoming ship that dare brave their path. A cargo ship and a science vessel were already docked and being tended by the station’s staff. A blast of light from the port side signaled another incoming craft, this one a long range scout, taking a typical hands-on approach for the dock. Beneath the gnarled structure was a blue orb that took up almost all of the starboard side view, a giant of nitrogen and ammonia, imperceptively spinning from dark to light and from light to dark. “Which one are they on?” Velorum asked, leaning on the edge of the window, where opacity encountered transparency. “I don’t know,” Vitalis said, warily, from the side of the window. “Can’t you do your thing here? Feel them out?” “Can’t you? I don’t know what to feel for. I can tell you, roughly, how many people there are here, where are they grouping and the general mood. Other than that, you know as much as I do.” “Ah, it’s the V twins!” Someone said from behind them and put hands on their shoulders. Velorum’s reaction was instantaneous and only Vitalis’ connection to his brother allowed him to move fast enough to catch his arm before the elbow connected with the bridge of the nose. The interloper swayed back and looked at them suspiciously. “Relax, Vel. You’re back home.” “It’s a tense time, Div,” Said Continue Reading →
Posted in From the Writing Desk by Eran with 5 comments.
Parents: The Beastly Fisherman
A raft. A raft is what you would build if you were stranded on a deserted island with only your burning desire for civilization to keep you company. You would build a raft if you needed to cross a stream and couldn’t risk going under the water. A raft you’ll build if you had a boy who wanted to be a sailor and you were teaching him basic ship making. That was not why Dorus built the raft. He didn’t build the raft for any of those reasons. He wasn’t on a deserted island though he did feel alone. He didn’t need to cross a stream thought there were some waters he dared not tread. He didn’t show anyone the woodwork though the illusionist, Torin, regarded him with some interest. “No grave, then,” Torin said, casually, from the rock where he sat looking over a twig with his one good hand. “No grave,” Dorus responded with a voice that sounded more gravelly than usual, tired and haggard. “You don’t know where they are?” Dorus pulled on the rope, tightening the knot and then tying another one for good measure. “Mom gone before I could remember. Think she died at childbirth but father wouldn’t talk about it. He was lost at sea, a terrible storm, while I had only 15 winters to me.” “So, no grave.” Torin repeated. “No grave.” Dorus acknowledged, a little more solemnly. He walked over to the pile of unused timber, next to the rock Torin sat Continue Reading →
Posted in From the Writing Desk by Eran with 4 comments.
Parents: The Outer Jedi
In a moment of distraction, a stray gust of wind, as casual as inbound crafts on Courascant, as chaotic as a sand storm on Tatooine, as violent as a starving Kell Dragon, thrust itself underneath his body and flung him over to one side. For a minute, only one hand was holding onto an extrusion in the almost uniform rock face. His legs dangled over an infinite abyss, layers of clouds and mist obscuring the ground far below. He turned and looked up, before his fingers could no longer hold him, and found another bulge just a few centimeters above him. He tried to swing back but the ferocious wind tugged at his grey robes and wouldn’t allow him to physically move himself. There was no other choice. He had to do it. It was either this or falling to his death. He focused on the clear bulge and wrapped his mind around it like a lasso. When he could feel the grip, the strong link between him and that impassioned piece of stone, he pulled. This was not the way he was taught this skill. He had to reverse engineer the trick, visualize pulling the immovable object but instead pull himself. He yanked harder, overcoming the pull of the winds and regaining his position on the side of the cliff. There, no trouble. Keep climbing.
Posted in From the Writing Desk by Eran with 4 comments.
זה משפט נדוש וטיפשי אבל בכל מקרה…
“התחממות גלובלית? איזו התחממות גלובלית? אני קופא מקור.” זה למה קוראים לזה “שינוי אקלים”.
Posted in No Category by Eran with comments disabled.
Parents: The Damned Soldier
אני חושב שהגיע הזמן. היום יהיה ערב משחקים ואני חושב להריץ משחק Super-Duper Strange Synergy כי אסף אהב את המשחק הזה. אז אני לא יודע מתי הפצע יגליד לחלוטין אבל בזאת אני מסכם את הנושא בבלוג שלי. אני חושב שכתבתי על זה מספיק. אם יצוץ עוד משהו, הוא יעלה פה אבל אני לא חושב שזה יקרה. אז את הקטע הזה בסדרת ה”הורים” החלטתי לכתוב בצורה דומה כבר לפני הרבה זמן אבל אני לא יכול להגיד שהמוות של אסף וגם המלחמה הנוכחית לא השפיעו עליו.
Posted in From the Writing Desk, No Category by Eran with 2 comments.
זה פשוט שונה
והיום דיברתי על זה עם אנשים מהצבא. אני לא היחיד שאיבדתי מישהו, כמעט כל אחד איבד מישהו בחייו. ושם, במילואים, יש הרבה יותר סיכוי למצוא מישהו שאיבד חבר קרוב בעזה או במבצע/מלחמה כזאת או אחרת. אני לא מנסה לטעון שהכאב פחות או יותר במקרה הזה או במקרה השני אני חושב שההלם עובד אחרת. כשמאבדים קרוב כתוצאה ממחלה או מזקנה אז אומרים שזה חבל והיינו צריכים להגיד לו כמה אהבנו אותו ואיזה אובדן אבל הוא סבל הרבה והוא כבר חי הרבה והגיע זמנו וזה לא כאילו לא ראינו את זה מגיע ובתקווה הוא הלך בשלווה תוך כדי שינה. במקרים כאלו, לרוב האובדן הוא פחות כי יש זמן להתרגל לרעיון שהבן-אדם נגמר וצריך להיפרד. ולרוב גם יש את הזמן להיפרד ולהגיד כל מה שצריך להגיד. כשמאבדים חבר למלחמה אז זה פתאומי. לרוב אין את הזמן להיפרד כי אף אחד לא רוצה להודות שזה מסוכן ויש סיכוי שאותו אהוב לא יחזור ומקווים לטובת התקווה, שהתקווה והאהבה וכל הרצון הטוב יגרמו לאותו חייל אמיץ לחזור בשלום. שוק בינוני, רף פתאומיות נמוך וכנראה הכי מעצבן שאפשר להיות כי במקרים כאלו זה בדרך כלל קורה כתוצאה של שטות של מישהו אז יש על מישהו לכעוס. בין אם זה החייל שלא שם לב למטען, מפקד המחלקה שלא שמר על פקודיו, המ”פ ששלח אותם למצב אבוד או הגנרלים שבכלל הינדסו את כל הכאוס הזה. זה כואב, זה מעצבן אבל אי אפשר להגיד שזה לא היה צפוי. כשמאבדים חבר בתאונה, מסיבה לא ברורה או פשוט לא הגיונית, זה ההלם הכי גדול שיש. מה? הוא? אבל דיברתי איתו אתמול/שלשום/לפני שבוע. Continue Reading →
Posted in No Category by Eran with 6 comments.
לא הלכתי. טוב, אולי כן
סיכומי שנה? ממש אין לי כוח. יש אם המם המעצבן הזה שמסתובב עכשיו ואני רואה בבלוגים של חברים אבל באמת שאין לי כוח לעשות אותו. יותר מדי שאלות שמרגישות כמו חקירה באזהרה ומי באמת מצפה שאני אזכור את כל הפרטים הקטנים האלו ליותר מחודשיים אחורה ושכחו מזה שאני מוצא שיר שמסמל בשבילי את 2008. אז אין לי כוח. ב-2008 התחלתי ללמוד בטכניון. זה הוביל לכמה מצבים טובים, לכמה פחות טובים. עשיתי יותר מילואים מכמה שמישהו צריך לעשות, שלא לדבר על תלמיד טכניון. התחלתי לקחת את ההשתתפות שלי בקהילת המד”ב בארץ יותר ברצינות. וכמובן, מישהי מדהימה הסכימה להיות חברה שלי. את סיכום Astronomy Picture of the Day אני אעשה יותר מאוחר כי אין לי ממש מצברוח לזה. בנוסף: כן, קרה לי משהו טרגי, קרה להרבה אנשים בטכניון. וגיליתי שאחד מהדברים שיותר מעצבנים אותי הוא שאנשים שואלים אותי מה קורה והאם הכל בסדר. אז דבר ראשון, שאף אחד שלא באמת הכיר את הבן-אדם יגיד לי שהוא משתתף בצערי. אתם לא יכולים. אתם רוצים לנחם ולהגיד שהכל יהיה בסדר ושדברים כאלו קורים והחיים מסריחים והיקום מנייאק וכל זה בסדר גמור אבל אתם לא יכולים להשתתף בצערי. מי מביניכם שנפל בחלקו המזל לאבד חבר טוב, מסוגל להבין איך זה מרגיש אבל לא יותר מזה. וביחד עם זה, עוד יותר מעצבן אותי כשאנשים שואלים אם אני רוצה לדבר על זה. Fuck! אני מדבר על זה! בשביל זה יש לי בלוג. בשביל שאני אוכל להוציא את כל העצבים, לצרוח על העולם, לספר לכולם מה אני מרגיש ולהעמיד פנים שמישהו באמת מקשיב. אז זה אולי קצת מוזר, Continue Reading →
Posted in No Category by Eran with 1 comment.
ביקורות בשורות
Righteous Kill: (מותחן פשע, פאצ’ינו ודה-נירו) הרושם הכללי שקיבלתי על הסרט הזה הוא שהוא לא מדהים, לא מרשים, לא מה שציפו ממפגש ענקים שכזה. דעתי האישית? I happen to kinda like it. אין לי מושג מה אנשים ציפו. אני אפילו לא זוכר אם ראיתי את הסנדק במלואו. הסיפור מעניין, בנוי טוב ומהוקצע, השחקנים נהדרים ואם יש לי תלונה זה על הקצב שהיה יכול להיות מהיר יותר ועל הבחורה שהייתה צריכה להיות בולטת יותר או להסתלק אבל התפקיד שנתנו לה נראה נדחף. אז כרגע, זאת דרמת משטרה טובה פלוס ומתאימה לערב סרט עם החבר’ה. Bangkok Dangerous: (פעולה, דרמה, ניקולאס קייג’) שימו לב שכשאני אומר שם של מישהו בהגדרות הסרט זה לא בהכרח אומר שהוא סיבה מספיק טובה בשביל לראות אותו. כשאני אומר “ניקולאס קייג’” זה אומר שקייג’ מופיע בסרט בתפקיד גדול והסרט מאוד מושפע מזה ומאוד דומה לסרטי קייג’ אחרים שיצאו לפניו. הוא מגניב אבל מוגזם, מנסה להיות חביב ויוצא מטופש. אבל הביקורת לא מופנית רק כלפי הקייג’ אלא בעיקר כלפי האחים פאנג. האחים פאנג הם במאים נהדרים… כל עוד הם עובדים בתאילנד. היה להם רק סרט אמריקני אחד טוב, The Messengers, ואפילו The Eye האמריקני (עשו לפי סרט שלהם אבל לא הם ביימו) יצא טוב יותר משציפיתי. אבל Bangkok Dangerous מעוות את הסיפור המקורי, מסובב אותו ומחליף תפקידים ומצליח בעיקר לעצבן אותי. את הסרט המקורי קשה להשיג וגם אני ראיתי אותו באיכות גרועה. אבל הוא עדיין הרבה יותר טוב. יש שיסתכלו עליו ויגידו שהוא נראה בדיוק כמו האמריקני וכן, יש הרבה קטעים דומים, אבל הדרמה בו הרבה יותר טובה, הדמויות Continue Reading →
Posted in Reviews by Eran with comments disabled.
עדכון “אחרון” שוב
דבר ראשון שאני רוצה להבהיר הוא שאני לא אבדני. אני אוהב לחשוב שאני מתחשב מספיק ואינטליגנטי מספיק בשביל לא להרוג את עצמי ואם כן אז לפחות לא לעשות את זה בלי להגיד כלום. אם נהרגתי בלי שום הודעה, בלי שום התראה, וזה נראה כמו התאבדות אז אני מבטיח לכם שזאת לא התאבדות. אם אני הולך להתאבד יהיו מספיק התראות מראש. יש יותר מדי אנשים שאכפת לי מהם מכדי לעשות להם דבר כזה. אני פשוט אחד מאלו שלא מפסיקים לחשוב לעולם וכשקורים מקרים כמו של אסף אני לא יכול שלא להרהר בתמותה האישית שלי. אני רק בן-אנוש ולכן מודע לזמניות הקיום שלי. אני לא מתעסק בזה באובססיביות אבל אני חוזר למסמך הזה לפעמים ומגלה שאין בו הרבה שאני רוצה לשנות. עדכנתי את המסמך לאחרונה בפברואר 2008, בסביבות יום השנה למותו של אסף נומקין. עכשיו, עם השינויים האחרונים בחיים שלי, עדכנתי אותו והוספתי לו כמה דברים. אז לא לדאוג. מהרגע שאלחץ Publish אני חוזר לעבודה ולחיים כרגיל אבל הייתי רוצה קצת עדים. אם משהו קורה לי לפני הפעם הבאה שתראו עדכון כזה, תפנו לפה את האנשים שצריכים לדעת. הקובץ נמצא על המחשב שלי בבית תחת “My Documents\Personal\Important Documents\Will.odt”.
Posted in No Category, Thinking Out Loud by Eran with comments disabled.
איזו שנה
שנה שעברה נגמרה כל כך טוב: חברה שלי הגיע אליי לחגוג את ראש השנה. יצאנו לבילוי וביקרנו חברים. אני עדיין לא יודע מה המילים שיתארו את זה כמו שצריך. אני שם את זה פה כי אני לפחות בטוח שאני רוצה שהעולם ידע. אבל לא עברו יומיים, פחות מארבעים ושמונה שעות עברו מאז שנפרדתי ממנה לשלום בתחנת האוטובוס ועד שקיבלתי את ההודעה, ההודעה שהשנה התחילה יותר גרוע מכפי שאי פעם הייתי יכול לתאר. קברתי חבר אתמול. לא הנחתי אותו בעצמי באדמה אבל עזרתי לכסות אותו. אני לא רוצה לעשות דבר כזה שוב לעולם. אף פעם. כואב לי שהוא הלך. כאב פיזי ממש שמתחיל איפה שהוא מתחת לבטן, תוקע לי את הגרון וצורב לי את עיניים. כמו שאמרתי אתמול: היקום לא הוגן. אחרת אין דרך להסביר למה דברים נוראיים קורים לאנשים טובים. אני מרגיש רע על מה שקרה. אני לא יודע מה ההורים שלו מרגישים. אני רק יודע שזה הרבה יותר גרוע ממני. והדבר היחידי שעולה לי לראש כרגע הוא: “Over Macho Grande? I’ll never get over Macho Grande. Those wounds run… pretty deep.” אני לא חושב שאי-פעם נדע מה הוא חשב, למה הוא עלה לגג ביום שישי בלילה, אבל אני לא מאמין שהוא התאבד. הוא היה חכם יותר מזה. גם אם הוא הסתיר את זה טוב מספיק כך שהאנשים שיצאו איתו לבלות יום קודם לא חשדו בכלום, הוא בטח ידע מה זה יעשה למשפחה שלו. הוא בטח חשב על זה. אם באמת היה לו כל כך קשה שהוא רצה להתאבד, הוא היה מתחשב בהם מספיק בשביל להשאיר הודעה, להגיד להם משהו, Continue Reading →
Posted in Memes and Stuff, No Category, Thinking Out Loud by Eran with 4 comments.