The Less Interesting TimesDon't Panic

2009/02/01 ביקורות בשורות

Starship Troopers – The Anime: (אנימה, מד”ב) קצת קשה לכנות את זה בתור אנימה. זה לא האנימה המוכרת היום. הסדרה משנות השמונים והיא מבוססת על סיפור אמריקני. הסדרה גם בוטלה לאחר רק חמישה פרקים אז אין הרבה לראות. מה שכן, היא מאוד צמודה למקור. למי שראה את הסרט גם יהיה קשה להתעלם מדברים דומים. בכל מקרה, הסדרה בנויה בצורה נהדרת, מתעסקת כל פרק בעיקר בדמות אחרת ומתעמקת בנכונות של המלחמה ומה היא עושה לאנשים. בנוסף, הם לא נלחמים באראכנידים או בכחושונים אלא בחייזרים אחרים הרבה פחות ארציים שהזכירו לי יותר את ה-Angels של NGE.
סך הכל, לא מדובר ביצירה סופר מרשימה. האנימציה מיושנת היום ולמרות שהשקיעו בסיפור הפרטני, הם לא קיבלו להשלים אותו והשאירו את המלחמה באמצע. למי שזה לא מפריע לו, הסדרה לא תיקח לו יותר משעתיים-שלוש לסגור.
Yukikaze – Battle Fairy: (אנימה, מד”ב) בהתחלה זה מוזר. גזע חייזרים פולש לכדור הארץ דרך שער בין ממדי באנטארטיקה ואחרי שהצלחנו להביס אותם אז המלחמה עוברת לפלנטה שלהם. הסיפור מתמקד בטייס אחד של מטוס חכם בשם Yukikaze אבל הוא סיפור על מלחמה רחוק מהבית, על הצורך והיעילות שבה, על מה היא עושה לאנשים ועל הפוליטיקה שבה. זאת סדרה קצרה שצפייה בה תיקח בערך אותו הזמן כמו סרט וחצי-שניים. איכות האנימציה מאוד גבוהה. לא מדובר בדמוי Appleseed אבל מאוד קרוב, חד ומלוטש. הסיפור עצמו קצת לא מאופס או מבלבל בהתחלה אבל ברגע שננעלים על הרעיון, הוא מאוד מעניין ומגניב.  אחרי הכל, הייתי אומר שכדאי. זאת יצירה טובה שלא תיקח הרבה מזמנכם ואם אתם במילא אוהבים אנימה אז זאת אחת טובה.
The Unit – Season 3: (פעולה, מלחמה) אחת הסיבות למה אני אוהב את הסדרה הזאת היא בגלל שהיא לא רק על אנשי היחידה המיוחדת והמשימות המגניבות והמאתגרות שלהם, היא גם על הנשים שלהם, איך הן מתמודדות עם העבודה של אישיהן ואיך הן, לפעמים, נגררות אל תוך המבצעים של היחידה בעל כורחן. קשה להתמודד עם כל כך הרבה דמויות והם גם עושים את זה דיי באלגנטיות על ידי התמקדות רק בחלק מהצוות בכל רגע. זה משהו שמתחיל לקפוץ לעין ככל שצופים אבל אני חושב שזה עדיף על לכלול את כולם בכל פרק ולא לתת מספיק תשומת לב לאף אחד. בעונה השלישית, הסדרה כבר לא אוסף של משימות לא ממש קשורות אלא מתחילה להתמקד בסיפור עוטף גדול. עדיין יש משימות צדדיות אבל רוב העונה מתעסק בתאוריית קשר נגד הממשל החדש של ארצות הברית והיא לא מסתיימת עד הפרק ה-13. אני מאוד אוהב את הסדרה הזאת אבל אחרי הפרק האחרון אני חייב להוסיף הסתייגות. ‘היחידה’ היא סדרה מאוד אמיתית ועל זה עובדת האמינות שלה. זה נפגע מאוד כשבפרק האחרון הם זורקים פנימה את חנית הגורל… באמת.
The Curious Case of Benjamin Button: (מסתורין, סיפור אהבה) דבר ראשון, באמת כדאי לציין שהסרט ארוך. לפי ספירה שלי הוא מתקרב לשעתיים וחצי. לדעתי, זה כמעט בלתי מורגש. אבל יכול להיות שהייתי תחת השפעה באותו הזמן. יש שלא מסכימים איתי אבל אני בכל מקרה אציין שאני כן משווה את הסרט הזה ל-The Notebook ולאשתו של הנוסע בזמן. מדובר בסיפור אהבה בין אישה ואיש בו הם מנסים להתקרב אחד לשני אבל נסיבות שמעבר לשליטתם מנסות להפריד אותם. אני לא משווה כהתרסה, מאוד אהבתי גם את The Notebook וגם את אשתו של הנוסע בזמן. ומאוד אהבתי גם את בנג’מין באטן. זה סיפור קלאסי והוא עשוי בצורה טובה. הוא קצת צפוי לפרקים כי הנוסחה מוכרת אבל בכל מקרה, מדובר בסרט ששווה לראות אם לא בגלל הסיפור התקופתי המקסים אז לפחות בגלל הביצוע והמגניבות הכללית.
Irreversible: (מותחן, מוזר, הפוך, Shock and Awe) אמרו סרט מעורר מחלוקות, סרט קשה ובועט. אז אני לא יודע לגבי הראשון, דיי מסכים עם השני ולא ממש עם השלישי. זה סרט מעניין, כן. הרעיון שלו לא ממש מקורי, לא ממש ממוצה והצגת הסיפור בסדר הפוך, בצילום ידני קופצני ומסתובב כל הזמן רק עושה רע לבטן ולתפיסת המציאות. לעומת זאת, הסרט מדבר על כמה דברים מעניינים, מבוצע בצורה מעוררת הערצה (בעיקר כלפי השחקנים שמצליחים לעמוד דיי בהצלחה בשוטים רצופים באורך כמה וכמה דקות) ובהחלט מקיים ‘עבודת קולנוע מרשימה’. אחרי הכל, הייתי ממליץ לתלמידי קולנוע או לכל מי שעבודת הקולנוע מעניינת אותו. כל השאר יכולים לוותר.
Eden Lake: (אימה, בריטי, אלימות ילדים) רוב הביקורות על הסרט קראו לו ‘סרט האימה הטוב ביותר שיצא מבריטניה’. אז אני לא יודע אם לבצע את ההשוואה הזאת אבל אכן מדובר בסרט אפקטיבי. מדובר בסרט על זוג בחופשה שנופל קורבן לילדים חוליגניים כפריים באנגליה. ומשום מה, זה סרט אמין ביותר וזה מה שעושה אותו סרט טוב. האינטראקציה בין הדמויות עשויה היטב, קשה שלא לרחם על הגבר שמנסה להציע נישואים אבל כל הזמן מופרע על ידי דבר כזה או אחר. ואחרי הכל, הסרט מראה לנו מה יכול לקרות כשתעלולים יוצאים מכלל שליטה והדרמה האמיתית, מבחינתי, הייתה כשהסגר של היער נפרץ והמרדף נשפך אל שאר החיים והמשפחות של הילדים ורואים את התגובות שלהם. אז לפי דעתי זה סרט אימה טוב אבל גם סרט טוב שמדבר על אלימות אצל ילדים.
The Girl Next Door: (אימה, עינויים, אלימות ילדים) מעניין לעניין באותו עניין, הנה עוד סרט שמדבר על “הפוטנציאל” של ילדים. הסרט, שמבוסס על ספר שמבוסס על מקרה אמיתי, מספר על שתי ילדות בשנות החמישים שנאלצות להישאר עם דודתן המוזרה ואיך אחת מהן נגררת למעגל התעללויות. הסרט מכיל תמונות קשות אבל אני חושב שהוא מאוד מומלץ כי הוא גם מדבר על האלימות והאכזריות שילדים מסוגלים אליה. ב-Eden Lake יש לילדים דוגמאות קלוקלות לחיקוי, ב-The Girl Next Door, המבוגר היחידי מעודד אותם. שני הסרטים האלו מטרידים ולכן כדאי לראות אותם.
Donkey Punch: (אימה, השרדות, מבודד) בהתחלה זה נשמע מטופש, סרט שמתחיל מתמרון מיני מסוכן אבל זה נהיה יותר טוב כשמבינים שזה סרט מסוג ה-Isolated Self Blame Survival Horror ומביא המון מצבים מתוחים בצורה אמינה למדי. זה סרט קטן ועצמאי אבל הוא סרט טוב. ובאמת מה שעושה אותו לסרט טוב הוא הדמויות. אין פה אנשים רעים, רק אנשים לא מושלמים במצבים לא טובים. כן כדאי.
Movie of the Week – Zardoz: (מד”ב, ישן) המרצה שלי רצתה לדבר על אלמוות ועל כך שזה אולי לא מגניב כמו שזה נשמע. אז היא הביאה את הסרט הזה. רק חבל שזה כבר סרט שהוא מספיק ישן בשביל שכל הדברים שהוא עושה כדי להיות שונה ומיוחד הופכים אותו בעיקר לטפשי. החברה בת האלמוות המתוארת בסדר היא דפוקה מכל כך הרבה בחינות וגם עיצוב הסרט לא עושה לו טוב, גם אם יש בו את שון קונרי. יש סרטים יותר טובים ויש סיפורים יותר טובים שמדברים על אלמוות בצורה כזאת שלא משאירה במוח הצופה רק תמונה של שון קונרי בשיער ארוך ותחתונים אדומים. אני, בתור מישהו עם מספר סרטי ג’יימס בונד מאחוריי, הייתי מתבייש. הרעיון היה שאלמוות מביא חברה לעובש. אבל החברה שלהם גם הייתה דפוקה בהרבה דרכים אחרות. סיפור טוב על קבוצה של בני אלמוות שאינם חברה אני ממליץ על October in the Chair של ניל גיימן. ואני עדיין חושב שאלמוות זה מגניב. למישהו יש תפוח של ההספרידים?
24 – Redemption: (פעולה, סוג של רמבו – הראשון והרביעי, אני מתכחש לאחרים) ארבע פרקים אל תוך העונה השביעית נזכרתי שעוד לא ראיתי את הסרט. אח שלי אמר לי שאני לא חייב כי זה נותן קצת רקע על המאורעות אבל לא הרבה יותר. אני חושב שמדובר בפרק ו/או עונה הטובים ביותר של 24 עד עכשיו. ג’ק באואר, אחרי שברח מכל העולם, ובעיקר ממשלת ארצות הברית, במשך שנה, מגיע לסנגאלה לעזור לחבר ותיק עם בית ספר. עד כאן הסיפור הרגיל על הלוחם שנמאס לו מהרובה ורוצה רק להפסיק ולכפר על העוולות שגרם. אבל ג’ק באואר הוא דמות נהדרת, כי הוא גיבור אמיתי. והפעם הוא חוזר חזרה לבסיס. לא צריך להציל את העיר או את הארץ או את העולם. רק צריך לעזור לחבר שלו להביא 14 ילדים למקום בטוח במדינה שיוצאת מכלל שליטה תחת מהפיכה צבאית. מבחינתי, חוץ מסאת’רלנד, מי שסוחב את הסרט על הכתפיים הוא הילד הקטן שמתחבב על ג’ק והיחסים ביניהם מראים את המרחק שג’ק עבר, את המרחק שצריך לעבור, מהתמימות ועד היכולת לעשות את מה שג’ק עושה. זה עצוב ונוגע ללב ומקסים בו זמנית. וכמובן שרוברט קרלייל מוסיף המון. אפילו למי שכבר נמאס מ-24 אבל מכיר מספיק את הדמות של ג’ק באואר, אני ממליץ מכל הלב.
Percy Jackson and The Sea of Monsters: (פנטזיה, נוער, הרפתקאות) אז מה התחדש אצל פרסי בספר החדש? הוא עדיין צפוי לפרקים, עמוס לעייפה בדאוס אקס מכינה, קצר למדיי, מושך יותר מדי דברים ברורים, דברים מסוימים בו עוברים ללא הסבר בכלל (למרות שאני מקווה שעדיין יוסברו בהמשך) וכבר הזכרתי דאוס אקס מכינה? זה לא שההצלות המופלאות לא מוסברות בצורה מסוימת, הן פשוט באות במכה חזקה מדי ועם הסבר חלש. הדאוס אקס מכינה, או ה”תראו איך הפתעתי אתכם אבל בעצם הכל היה מוכן מראש” הוא עיקרון בסיסי בסיפורים על גנבים אבל פה זה פשוט עשוי רע. מעבר לזה, הסיפור עצמו מגניב. השפה היא של פרסי והביטויים שלו נפוצים בספר. ברור שמאחורי הספרים עומד ידע אדיר על מיתולוגיה יוונית וזה מרשים שהבן-אדם יודע את החומר רק חבל שמסלקות המידע לא מועברות הכי חלק. הסיפור עובד בפני עצמו, גם אם לא קראתם את הראשון, אבל עדיין ברור שההרפתקאות הקטנות האלו הן חלק מסאגה גדולה שעוד תגיע לפורקן. אני לא שותף להתלהבות שאופפת את הסדרה הזאת אבל בינתיים היא בהחלט נראית כמשהו שראוי להעמיד על המדף של גדולי ספרי הנוער.
ומילה קטנה על ה-Audiobook: המקריא של הספרים הוא לא הכי מוכשר שבעולם. נשמע כאילו בחרו אותו כי יש לו קול שנשמע כמו קול של ילד וכשהוא מקריא את פרסי וחבריו זה בסדר אבל כשזה מגיע למפלצות, הוא חוזר על עצמו ומשעמם. בכל מקרה, אני כבר מקשיב לספר השלישי.
Afro Samurai – Resurrection: (פעולה, אנימציה, פסודו-יפני) כשהסרט התחיל זה נראה לי כמו תירוץ. אחרי שאפרו השיג את הבנדנה מספר אחת, הוא צריך להילחם שוב כדי להשיג אותה. הקרבות עדיין מגניבים אם כי באמת לא מגיעים לעתים מספיק קרובות. הסיפור פה יותר חלש מהסרט הקודם והסוף נראה כאילו לא היו בטוחים איך לסגור אז עשו סמטוחה של הכל. בכל מקרה, זה סרט שעובד בעיקר על המגניבות של הדמויות והקרבות ומכיל טריק מלוכלך ונהדר שאולי בשבילו שווה לראות את הסרט. לא חובה.
Outlander: (פעולה, מד”ב) בהתחלה לא ציפיתי להרבה. חשבתי שרק יהיה סרט פעולה משעשע ומטופש, לא רציני במיוחד. הוא באמת לא יותר מדי עמוק אבל המפלצת שלהם בהחלט מגניבה. לקראת הסוף, הסרט נראה כמו הרפתקה של שה”ם כושל: “ניצחתם את המפלצת? אז לא. חושבים שניצחתם עכשיו? אז לא.” השחקנים הגדולים, ג’ון הרט ורון פרלמן, לא קיבלו ממש זמן מסך או מקום להפגין. לצערי, רוב הדרמה של הסיפור מתבססת על רומנטיקה שמאלצית בין הגיבור לבת המלך ועל היחסים שלו עם המועמד למלכות שהוא חביב אבל דיי טיפש. כנראה שהדבר שהכי מדבר לטובת הסרט הוא פן ה-Creature Feature ובזה הוא מצליח ביותר עם מפלצת נהדרת ופעלולים טובים. מדובר בדרמה לא מרשימה, סרט פעולה חביב ואחלה Creature Feature. למי שרוצה.
The Gene Generation: (מד”ב) מדובר בעולם מטופש לחלוטין בו יש מכשיר שמתמרן את הקוד הגנטי, כולם חיים בזבל, מי שלא חי בזבל חי טוב בגלל סינון גנטי ולכן יש אנשים שגונבים את הדנ”א של אחרים. הבעיה שם היא שכל טעות או תקלה גנטית גרמה להיווצרות טנטקלים עוינים ובלי שום הסבר נוסף זה היה פשוט דבילי. לינג באי מגניבה בתור רוצחת שכירה ואלק ניומן מפגין מעט כישרון אבל הם מבוזבזים על סרט דיי עלוב. הקטעים הטובים בו הם קצרים ורחוקים מדי אחד מהשני וסך הכל יוצא עיסה מוזרה שקשה לעקוב אחריה, במיוחד בשעות מאוחרות בלילה.

Posted in Reviews by Eran with 2 comments.