Parents: The Damned Soldier
אני חושב שהגיע הזמן. היום יהיה ערב משחקים ואני חושב להריץ משחק Super-Duper Strange Synergy כי אסף אהב את המשחק הזה. אז אני לא יודע מתי הפצע יגליד לחלוטין אבל בזאת אני מסכם את הנושא בבלוג שלי. אני חושב שכתבתי על זה מספיק. אם יצוץ עוד משהו, הוא יעלה פה אבל אני לא חושב שזה יקרה.
אז את הקטע הזה בסדרת ה”הורים” החלטתי לכתוב בצורה דומה כבר לפני הרבה זמן אבל אני לא יכול להגיד שהמוות של אסף וגם המלחמה הנוכחית לא השפיעו עליו.
“נתנאל, מה אתה עושה שם?”
הוא לא טרח להביט לאחור. המפרץ נפרש לפניו. סהר עקום של כחול כהה מצופה בשרשרת יהלומים צהובים ומנצנצים. מעליו, עננים כתומים כיסו את השמיים. רחוק מימינו, שני מבני בטון מרהיבים ביופיים ומטרידים במשמעותם הוארו על ידי זרקורים בירוק וכחול. איפה שהוא, במרחק, ארובה שיחררה פרצי להבות בזמנים קצובים. הרוח הכתה בנתנאל הלוך וחזור והוא המשיך לשבת שם, מעילו מכסה את ברכיו המכווצות, מביט אל האופק ולא מקשיב.
דנה משכה את עצמה מעבר למעקה שהיה אמור למנוע מאנשים לשוטט אל קצה הצוק של סטלה מאריס. הוא היה גבוה מספיק בשביל למנוע מילדים משוטטים לעבור ובשביל להחזיק את המבוגר שהרוח החזקות הוציאו אותו משיווי משקל. דנה לא הייתה מוכשרת במיוחד בדברים האלו. היא תיארה את נתנאל, מגיע לשם מעט קודם, מזנק בקלות מעל לחרושת הברזל וממשיך ללכת כאילו לא קרה כלום. היא נאלצה לטפס, לדחוף, למשוך, להסתבך קצת ולגרור את עצמה מעבר לקצה. היא תפסה את כובע מעילו המתנופף ברוח וזרקה אותו על ראשו. לאחר מכן התיישבה וניסתה להיראות כאילו החשיפה לקור החיפאי המזעזע בגבהים האלו והקירבה המטרידה לקצה הצוק לא הפריעו לה, ללא הצלחה יתרה. נתנאל ידע את זה גם בלי להסתכל. היא ישבה בגב זקוף והביטה אל המרחק אבל גם לבושה החמים לא הצליח למנוע את הצמרמורת שעברה בזריזות במעלה גבה וגרמה לה לרעוד ולהתעטש. נתנאל פתח את כנף מעילו ודנה משכה את עצמה לכיוונו, מחבקת את גופו מתחת לידיו. הוא כיסה אותה עם מעילו הארוך והכבד.
“למה אתה פה?” היא שאלה לבסוף. “למה לא הלכת לבקר את ההורים שלך?” היא הסתכלה מעלה אליו.
הוא רק הסיט את עיניו קלות מטה לפני שהפנה אותם חזרה אל המפרץ. “הם לא יודעים כי אני לא יכול להגיד להם ואם הם לא יודעים הם לא יכולים להבין.”
“אז תספר להם. סיפרת לי.”
“וגם בזה לקחתי אלף טונות של סיכונים. אם במקרה תפלטי את המילה ‘צמרת’, ולא תתכווני לקצה של העץ, אותי יקברו בבור הכי עמוק שיש וחצי מהשכונה תלך לכלא. אם כל הכבוד להורים שלי, עדיף להם ככה. עדיף שלא ידאגו.”
“אבל לפחות אתה יכול ללכת להגיד שלום, לשבת לארוחת שבת…”
“ולעשות חיקויים של דג במשך שעתיים? מה עוד אני יכול לעשות? זה בוער לי בעצמות ואני לא יכול לדבר על זה עם אף אחד. את יודעת שכמעט איבדתי חבר במבצע האחרון? חיסול התפקשש והשותף שלי חטף כדור בריאה. בקושי הוא שיגר אותנו חזרה לבסיס ואני הייתי צריך לקחת אותו על הידיים למרפאה. הייתי צריך שש מקלחות עד שהדם והריח סוף סוף ירדו. ואת יודעת מה הם עשו אחרי הסיכום? שמו אותי על האוטובוס הראשון הביתה.”
“זה טוב, לא? חופש?”
“חבר שלי, אח שלי, חטף כדור בשבילי. הוא שוכב עכשיו בבית חולים ללא שם כי במילא אי אפשר להגיד אותו לאף אחד. ואני לא יכול לבוא לבקר אותו כי אם אני חוזר ככה סתם לבסיס אני שובר כמה עשרות פרוטוקולים ותקנות ואז גם יושיבו את התחת שלי בכלא. אין לי ברירה אלא רק לחכות ולקוות שהוא עדיין יהיה בחיים כשאני אחזור.”
“אני כל כך מצטערת, נתנאל.” ומיד כשאמרה זאת שמה לב לתנועה, התרחקות מרוסנת, כאילו בחילה תקפה אותו והוא לא רוצה ללכלך אותה.
“אני… אני יודע שאת מתכוונת לטוב אבל… בבקשה אל תגידי את זה. את לא מכירה אותו. זה… פשוט… זה לא בסדר. את לא מבינה. ההורים שלי לא יבינו. זה יהיה יותר בטוח אם בכלל לא תדעו. שכחי את כל מה שאמרתי.”
“אבל, נתנאל, אני רוצה לעזור.”
הוא ממש זינק לעמידה, משאיר אותה על הרצפה בשובל כנפי מעילו המתנפנף ברוח. “את לא יכולה לעזור. אף אחד לא יכול לעזור! פאק!” בזמן שנתנאל צעק אל האוויר החורפי, ענן של חלקיקים כחולים זוהרים החל לעלות משפת הסלע, מתאגדים מעל ראשו וידיו המורמות. “לעזאזל עם כל המלחמה המחורבנת הזאת! נמאס לי מכל החרא הזה! נמאס לי מאנשים שנפצעים ומתים!” הערפל הכחול התחבר והתמצק לקורת ברזל חלודה, ארוכה ומסיבית, שנתנאל החזיק בין ידיו. הוא זרק אותה מעבר לצוק בצרחה חורכת גרון. היא נעלמה מעבר לשפת האבן, משאירה מאחור שובל כחול כשנתנאל איבד ריכוז הנחוץ והיא התפרקה.
הוא התמוטט חזרה לישיבה, ידיו שמוטות לצידי גופו. “כל מה שרציתי זה לעזור לאנשים,” הוא לחש.
דנה התקרבה וחיבקה אותו, לופתת אותו מאחור ומניחה את ראשה על כתפו. “אני יודעת,” היא אמרה. “את זה אני מסוגלת להבין.”
Posted in From the Writing Desk, No Category by Eran with 2 comments.
כתוב טוב מאוד.
דוגמא טובה לאלמנט סיפורי שבדרך כלל חסר בעלילות סופר-גיבורים, גם האינטראקציה עם משפחה וחברים וגם האינטראקציה של הידע הסודי עם הביורוקרטיה הפשוטה.
זה משתלב בקטעים אחרים שכבר כתבת או שאתה עדיין אוסף קטעים לפי המוזה לפני שאתה שוזר הכל לסיפור אחיד?
ד”א בינתיים זה והסיפור של להב הם מעלילות הסופר-גיבורים האהובות עלי. כן כן. קשה להאמין אבל נכון.
(עברת את וולברין וקייבל ועכשיו אתה מתחרה בליגה של הגדולים- הנקוק ובלתי שביר)
תודה. :) אבל אני לא ממש מחשיב את להב כסופר גיבור. להב שייך לסייברפאנק הקלאסי שאני מנסה להחזיר מהגרדום.
חשבתי על לעשות את הסדרה הזאת כי בהרבה סיפורים, בעיקר סיפורי פנטזיה או סיפורים ספקולטיבים גרנדיוזים אחרים, יש פשוט דמות ולא ממש מתייחסים למשפחה שלה ואני חושב שזה חשוב.
אז כן, היחידי שיש לו איזו שהיא מערכת יחסים נורמלית עם ההורים שלו הוא דקסטר כי נתנאל לא מסוגל לדבר עם ההורים שלו, לדורוס כבר אין וגם לג’דיי, ולורם לא מכיר את שלו ולהב… ובכן, זה סודי. אבל לפחות אצל השניים האחרונים, נושא ההורים הוא חלק חשוב מאוד מהסיפור שלהם.