זה פשוט שונה
והיום דיברתי על זה עם אנשים מהצבא. אני לא היחיד שאיבדתי מישהו, כמעט כל אחד איבד מישהו בחייו. ושם, במילואים, יש הרבה יותר סיכוי למצוא מישהו שאיבד חבר קרוב בעזה או במבצע/מלחמה כזאת או אחרת. אני לא מנסה לטעון שהכאב פחות או יותר במקרה הזה או במקרה השני אני חושב שההלם עובד אחרת.
כשמאבדים קרוב כתוצאה ממחלה או מזקנה אז אומרים שזה חבל והיינו צריכים להגיד לו כמה אהבנו אותו ואיזה אובדן אבל הוא סבל הרבה והוא כבר חי הרבה והגיע זמנו וזה לא כאילו לא ראינו את זה מגיע ובתקווה הוא הלך בשלווה תוך כדי שינה. במקרים כאלו, לרוב האובדן הוא פחות כי יש זמן להתרגל לרעיון שהבן-אדם נגמר וצריך להיפרד. ולרוב גם יש את הזמן להיפרד ולהגיד כל מה שצריך להגיד.
כשמאבדים חבר למלחמה אז זה פתאומי. לרוב אין את הזמן להיפרד כי אף אחד לא רוצה להודות שזה מסוכן ויש סיכוי שאותו אהוב לא יחזור ומקווים לטובת התקווה, שהתקווה והאהבה וכל הרצון הטוב יגרמו לאותו חייל אמיץ לחזור בשלום. שוק בינוני, רף פתאומיות נמוך וכנראה הכי מעצבן שאפשר להיות כי במקרים כאלו זה בדרך כלל קורה כתוצאה של שטות של מישהו אז יש על מישהו לכעוס. בין אם זה החייל שלא שם לב למטען, מפקד המחלקה שלא שמר על פקודיו, המ”פ ששלח אותם למצב אבוד או הגנרלים שבכלל הינדסו את כל הכאוס הזה. זה כואב, זה מעצבן אבל אי אפשר להגיד שזה לא היה צפוי.
כשמאבדים חבר בתאונה, מסיבה לא ברורה או פשוט לא הגיונית, זה ההלם הכי גדול שיש. מה? הוא? אבל דיברתי איתו אתמול/שלשום/לפני שבוע. איך? מה? למה? הא? אתה בטוח? כי כשיש חברים ממש טובים, הם הופכים לסוג של קבועים בלתי משתנים במטריצה הענקית שהיא חייך. היקום יכול להתהפך על ראשו אבל יודעים שיש מישהו שאפשר לדבר איתו, שהמפגש הקבוע יהיה המפגש הקבוע ומישהו יצחק מהבדיחות שלך גם אם הם לא מצחיקות אותך. ואז, בהינף מחק, קבוע אחד הופך לאפס. בדרך כלל לוקח כמה ימים עד שבאמת מעכלים את העובדה שלא תוכל להשתמש באותו קבוע יותר, שאחד מהעמודים התומכים של חייך כבר לא נמצא. ואז מתחילים לתהות איך המטריצה עדיין עומדת והאם היא לא אמורה להתפרק בגלל זה. ומנסים להמשיך כרגיל, מנסים לחיות את החיים אבל במקומות שבהם ציפית לבן-אדם יש עכשיו חור שחור ואתה משפשף את העיניים במחשבה שמשהו לא בסדר איתך אבל אז אתה נזכר… אה… נכון… הוא נהרג לפני שבוע… אבל… המשחקים והכנסים והפאבים והמסיבות… לא, הוא לא יהיה שם יותר. אתה תצטרך להסתדר בלעדיו. בלעדיו?… זה אפשרי בכלל?… איך עושים את זה?…
וכשאני מגיע לנקודה הזאת אני מתחיל לבכות שוב.
Posted in No Category by Eran with 6 comments.
Life sucks never articulated my situation this well. And I really feel like I’m talking to myself.
You’re not, though. I’m listening. Always.
me too, quietly.
me three.
אין לי פשוט משהו להגיד.
עם כל ההבנה וההזדהות עם האובדן שלך (ובאמת שאני מבינה, עברתי משהו מאוד דומה), אתה לא יכול להגיד על סוג אחר של מוות דבר כמו “במקרים כאלו, לרוב האובדן הוא פחות כי יש זמן להתרגל לרעיון שהבן-אדם נגמר וצריך להיפרד”. לאבד מישהו שאתה אוהב זה נורא, ולא משנה באיזו דרך זה קורה. לאבד מישהו בלי שום התראה מראש, ולהרגיש שבבת אחת החיים שלך התרוקנו ממשהו מאוד חשוב, זה בלתי נסבל. גם לראות את האדם שאתה הכי אוהב הולך ונגמר לך מול העיניים במשך חודשים ארוכים זה מזעזע: לראות אותו סובל דקה אחרי דקה, להיות חלק מהמאבק שלו, עד לשלב שבו הוא מתייאש ומבין שאין לו סיכוי, זו חוויה שאני מאוד מקווה שלעולם לא תעבור.
עד כה מאוד הזדהיתי עם התיאורים שלך את הכאב והגעגוע, אבל בנקודה שבה החלטת שיש אובדן ששווה פחות, שם איבדת אותי.
יש משהו במה שאת אומרת. אני ניסיתי להתייחס יותר לעניין התגובות. אולי אצלי זה אחרת. לא הייתי בקשר כל כך קרוב עם הדור השלישי שלי. כן, הם היו משפחה ובאנו לבקר והשתדלתי להיות נחמד אבל מצאתי קשרים יותר חזקים עם אנשים שדיברו איתי באותה שפה, על אותם דברים ובאותם מקומות.
כשאיבדתי את סבתא שלי אז דיי כעסתי על עצמי. כעסתי על עצמי שפחדתי ללכת לבקר אותה בבית החולים. וזה כאב. אבל אני חושב שהגבתי יותר חזק כשאיבדתי חברים.