לא הלכתי. טוב, אולי כן
סיכומי שנה? ממש אין לי כוח. יש אם המם המעצבן הזה שמסתובב עכשיו ואני רואה בבלוגים של חברים אבל באמת שאין לי כוח לעשות אותו. יותר מדי שאלות שמרגישות כמו חקירה באזהרה ומי באמת מצפה שאני אזכור את כל הפרטים הקטנים האלו ליותר מחודשיים אחורה ושכחו מזה שאני מוצא שיר שמסמל בשבילי את 2008. אז אין לי כוח.
ב-2008 התחלתי ללמוד בטכניון. זה הוביל לכמה מצבים טובים, לכמה פחות טובים. עשיתי יותר מילואים מכמה שמישהו צריך לעשות, שלא לדבר על תלמיד טכניון. התחלתי לקחת את ההשתתפות שלי בקהילת המד”ב בארץ יותר ברצינות. וכמובן, מישהי מדהימה הסכימה להיות חברה שלי.
את סיכום Astronomy Picture of the Day אני אעשה יותר מאוחר כי אין לי ממש מצברוח לזה.
בנוסף: כן, קרה לי משהו טרגי, קרה להרבה אנשים בטכניון. וגיליתי שאחד מהדברים שיותר מעצבנים אותי הוא שאנשים שואלים אותי מה קורה והאם הכל בסדר. אז דבר ראשון, שאף אחד שלא באמת הכיר את הבן-אדם יגיד לי שהוא משתתף בצערי. אתם לא יכולים. אתם רוצים לנחם ולהגיד שהכל יהיה בסדר ושדברים כאלו קורים והחיים מסריחים והיקום מנייאק וכל זה בסדר גמור אבל אתם לא יכולים להשתתף בצערי. מי מביניכם שנפל בחלקו המזל לאבד חבר טוב, מסוגל להבין איך זה מרגיש אבל לא יותר מזה.
וביחד עם זה, עוד יותר מעצבן אותי כשאנשים שואלים אם אני רוצה לדבר על זה. Fuck! אני מדבר על זה! בשביל זה יש לי בלוג. בשביל שאני אוכל להוציא את כל העצבים, לצרוח על העולם, לספר לכולם מה אני מרגיש ולהעמיד פנים שמישהו באמת מקשיב. אז זה אולי קצת מוזר, קצת טפל, להגיד לאנשים האלו את הכתובת בתשובה אבל אני באמת שלא אוהב להגיד בעל פה משהו שכבר הורדתי לכתב, במיוחד דברים כאלו.
ואם אני נעלם לזמן הקרוב, אל תחשבו שמרוב דכאון על החיים כרגע לקחתי את נפשי בידי. אני רק יוצא למילואים. זה סוג אחר של… יותר לשים את נפשי בידיהם של אנשים אחרים.
Posted in No Category by Eran with 1 comment.
בשלב כלשהו במהלך השבעה על סבתא שלי הרגשתי שאני הולכת להכאיב מאד לאדם הבא שיגיד לי “משתתפים בצערך” או, בן דודו האהוב עוד יותר, “שלא תדעו עוד צער”.
{חיבוק}.
תרים טלפון אם אתה צריך מישהו לצעוק עליו במציאות הלא-וירטואלית.