גאלוויי, ג’יימס וג’יני
לי, לפני, לא היה ממש מושג מי הם. אבל מתברר, גם ממעין וגם מעלוני הפרסום שחילקו, שהוא ואשתו הם מראשי ענף החלילנות בעולם. אז אמא של מעין קנתה לה כרטיסים להופעה והיא החליטה לקחת אותי בתור ה-(1+) שלה. אני אוהב מוזיקה סימפונית, היא מאוד דומה למטאל בהרבה מוטיבים, אבל מעין ממש מעריצה את היצירות האלו. לכן, יותר מכל, היה חשוב לי שהיא תהנה ושאני לא אפריע. אז בפעם הראשונה בחיי, הלכתי לקונצרט כמו שאנשים מבוגרים חושבים על קונצרט. ואני אומר אנשים מבוגרים. חוץ מאולי חמישה או שישה ילדים קטנים ואנחנו, הייתי שם את ממוצע הגילים איפה שהוא באזור ה-60, מגרד את ה-70. החציון בטוח היה שישים ועוד קצת. למרות שלא הייתי מוכן מראש להשתעממות, מאוד שמחתי לראות שהאנשים שעוסקים במלאכה, במיוחד גאלוויי עצמו, באים לעשות מופע, באים לבדר ולשעשע. אז חוץ מהמוזרה שמאחורי שאמרה לי להרגע רק כי חיבקתי את מעין, כל הערב היה מאוד קליל וכיפי. חוץ מסמטוכת המושבים, כמובן. וכשג’יימס ניגן את Danny Boy (שלי רק נשמע מוכר אבל לא ממש ידעתי) אז כל העולם שר ואחרי זה הוא ביקש מכולם לשיר שוב באמת ויותר חזק. ומתברר שבהרצליה שרים יותר טוב מאשר בירושלים. אחרי המופע הלכנו אל מאחורי הקלעים כדי לפגוש את סר ג’יימס וליידי ג’יני. היה כיף, צילמנו אלבום קטן, ג’יני אישרה למעין שהיא באמת יפה ואני לא משקר וגם ניסתה לשכנע אותה לחזור לנגן שוב. אז אני זוכר את זה, אם אני מתחיל ללמוד גיטרה, את חוזרת לחליל!
Posted in No Category by Eran with 1 comment.
מסיבת מטאל
ביום שני הייתה מסיבת מטאל. כבר אמרתי להם שזה לא טוב לעשות את זה ביום שני כי זה מתנגש עם הערב משחקים אבל אמרו לי שאין ברירה, יש סיבוכי תזמון יותר גדולים מאלו. אז אני ומעין חילקנו את זמננו. התחלתי בלאסוף אותה מהתחנה ולהאכיל אותה קצת. למסיבה הגענו באיחור של כמעט שעה. אבל היה בסדר כי הם רצו ברוטציה של 20 דקות אז תמיד היה משהו מעניין לשמוע. נכנסנו לרקוד קצת ומיד הבנתי שזאת המסיבה הכי טובה שהייתה עד עכשיו. למה? כי מעין שם. היא יכולה להגיד שאני חמוד או שקרן או אידיוט אבל זה מה שאני חושב. לראות אותה על הרחבה, רוקדת, נהנית, לא יכולתי שלא לחשוב: “כן, היא באמת מושלמת. אין יותר טוב מזה.” אחרי שעה בערך פרשנו לכיוון הערב משחקים לראות מה קורה שם והתיישבנו לדבר, לאכול וקצת לשחק. אני אמרתי, “Galaxy Trucker זה משחק ממש מגניב וכיף, כדאי לך.” מעין אמרה, “טוב, ננסה.” שעתיים אחרי זה היא אמרה, “גם אני רוצה אחד כזה.” ועכשיו כואב לי הראש אז אני הולך לנוח.
Posted in No Category by Eran with comments disabled.
Targeted Advertising
אז אני רוצה לרדת למטה לסופר לערוך קניות ואין לי כוח לעשות הלוך וחזור עם מטען בחום הזה אז אני לוקח את האוטו. בחנייה אני שם לב שעל האוטו שמו לי עלון פרסומי לרונדו הקרוב בבית הסטודנט. הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא שזה כנראה ההסבר הכי טוב שאני יכול לחשוב עליו למונח Targeted Advertising: הרונדו הוא אירוע של הטכניון שרוצים למשוך אליו בעלי מכוניות, אז הם שמים את העלונים על כל מכונית בכל חניון בחיפה. הדבר השני שחשבתי עליו, אחרי שירדתי למטה, חניתי ליד הסופר, העברתי את העלון למכונית אחרת, ערכתי קניות וחזרתי לחניון לראות ששמו את העלון על כל מכונית בחניון שליד הסופר חוץ מהמכונית עליה אני שמתי את העלון הוא… אתם בטח צוחקים עליי. כשחזרתי לחניון שליד המעונות כבר העברתי את העלון למישהו אחר. :)
Posted in Humanity, No Category, Thinking Out Loud by Eran with 2 comments.
?Obsessive? Really
המוח הוא מכשיר מעניין. עדיין מנסים להבין איך הוא עובד. ב-New Scientist יש כתבה על האנשים שעובדים על להלחים מחדש ולתחמן חשמלית את לוח האם הפנימי שלנו. הם משתילים אלקטרודות במקומות מסוימים במוח ושולחים פנימה פולסים מהירים של חשמל חלש. ושמעתי על זה כבר בעבר, זה עובד נהדר. מטפלים בצורה כזאת באנשים עם נרקולפסיה, פרקינסון ודכאון. והאנשים האלו מרגישים טוב. מצבם משתפר בצורה מאוד מובחנת מאוד מהר. הטיפול עובד, אז מה הבעיה? הבעיה שלי היא עם OCD. Obsessive Compulsive Disorder, או טורדנות כפייתית בעברית, היא מצב שאני חושב שהרבה פחות מובן ממה שאנשים באמת חושבים. חוץ מהקטע המעניין שהיא אולי עוד סיבה דורשת מחקר לקיום הדת, הרבה אנשים חושבים שכל אדם חולה סדר הוא OCD. אבל יש הבדל גדול. טורדנות כפייתית היא סוג של חרדה ומחשבות אי-רציונליות הטורדות את מנוחתו של האדם כל הזמן, והטקסים או האמונות הטפלות שאותו אדם חושב שנדרשים ממנו על מנת “לטפל” או רק לסלק את אותם מטרדים. דבר זה מוביל לטקסים משונים כמו לא ללכת על הקווים בין המשבצות או נגיעה בכל עמוד בדרך ואפילו חזרה על אותם טקסים מההתחלה אם פרט אחד בהם שובש. כל זה, כדי לספק את החרדה שמשהו לא בסדר. כמו, לדוגמה, שאדם שכל הזמן חושב שהבית שלו פרוץ יילך ויבדוק מחדש את כל החלונות והדלתות כדי לוודא שהם נעולים. אומרים לי שיש לי OCD אבל אני טוען שזאת סטיגמה חברתית. רק בגלל שאני אוהב סדר, אולי אפילו חולה סדר, אז יש לי OCD? ומה רע בזה בעצם? זה לא שאני חושב שמטוסים יפלו מהשמיים אם הספרים על המדף לא יהיו Continue Reading →
Posted in High-Tech, Less Interesting News, No Category, Philosophy, Thinking Out Loud by Eran with 5 comments.
לאן נעלמו הסיפורים?
כן, יום שישי אמור להיות היום בו אני מפרסם דברים שאני כותב. בעיקר כדי שיהיה לי משהו שיכריח אותי לכתוב למרות שאר החיים. אבל זה לא כל כך קורה בזמן האחרון כי בשגרה יש לי לימודים ושיעורי בית ובסופי שבוע אני מבלה עם מעין אז יש לי פחות זמן לדברים אחרים. לרוב גם פחות זמן לפעילויות אחרות שאני רוצה כמו לשחק או לצפות בטלוויזיה או לקרוא חדשות ואת אלו אני לפעמים גם משלים במהלך שאר השבוע. אז הכתיבה, למרות שיש לי עכשיו בערך חמש רעיונות ברמות שונות של פיתוח, נדחקת הצידה. אני רוצה להמשיך אבל אני מוצא שאין לי הרבה זמן להתמודד עם הדברים שאני חושב שאני יודע איך להמשיך ופחות חשק להתמודד עם הדברים שאני לא ממש יודע איך להמשיך.
Posted in From the Writing Desk, No Category by Eran with 2 comments.
בורגול
או כמו שאני אוהב לכנות אותו “ארוחת האין-לי-כוח-לעשות-דבר-היום-כלום?-אפילו-לא-להרתיח-מים-טוב-אני-מוכן-להרתיח-מים”. זה טוב לפעמים ההן, כמו שאני מרגיש כשאני כותב את זה, שפשוט אין כוח ולא רוצים לעבוד בכלל אלא רק לאכול וזהו. שימו קומקום עם מים להרתחה. קחו את שקית הבורגול שלכם ורוקנו חצי ממנה לכלי הגשה מבודד. כן, עדיף פלסטיק ולא ברזל. תבלנו את הגרגירים כרצונכם. אני בדרך כלל מעדיף תבלין גדול ראשי (כמו תבלין עוף או סטייק) ועוד אחד קטן (כמו טימין או פטרוזיליה). כאשר המים רותחים, מלאו את הכלי כך שהמים מכסים את הבורגול ועוד קצת. ערבבו ואז השאירו את התבשיל לעמוד. כעבור כמה דקות זה יהיה מוכן. אני גם אוהב להוסיף על זה עוד רוטב. זמן הכנה: פחות מעשר דקות מתוכן כמעט כלום עבודה. עלויות: שקית בורגול – 5.50 שקל ומשתמשים רק בחצי ממנה לכל בן אדם.
Posted in Mixing by Eran with comments disabled.
יום עצמאות
אחרי ארוחת הערב עלינו, מעין ואני, על הגלבוע לחפש סלע. כי אני אומר, אם יש הר, לא תרצו להשתמש בהר, לנצל את היתרונות שלו? יתרונות כמו נוף של חצי עמק ולפחות שמונה מקומות שונים מהם יכולים להגיע זיקוקים? אז מצאנו סלע בדיוק מעל הטקס שלנו וצפינו בכל הזיקוקים מהקיבוצים השכנים בזמן שחיכינו למפגן האש והזיקוקים. ואז הגיעו הזיקוקים שלנו. לא עשיתי את זה כבר הרבה זמן אבל זה היה שווה את זה. זיקוקים מתפוצצים מול הפרצוף, ממלאים כמעט את כל שדה הראיה. היה מגניב. חבל שלא צילמנו. והיום, אני אחרי שמירה ופחות מחמש שעות שינה, הלכנו ללונה פארק של הקיבוץ. לא התמדנו יותר מדי, עברנו פעם אחת על מתקנים מסוימים רק בשביל הכיף. חזרנו אחרי זה אל ההורים שלי לארוחת צהריים עם עודד וקרן ואיתי וצל. ועכשיו הם כבר הלכו. מעין נסעה איתם. אני מרגיש שוב כאילו משהו שתמיד צריך להיות איתי לא נמצא. זה כמו כאב קטן או גירוד שאני לא מצליח להגיע אליו. אבל אני אהיה בסדר. אנחנו נפגשים עוד יומיים שוב.
Posted in No Category by Eran with comments disabled.
מה נשתנה יום הזיכרון הזה מכל הקודמים?
שהפעם חברתי בעבר, ארוסתי בהווה ואשתי לעתיד הייתה איתי. ניסיתי להסביר לה הכל מראש, להסביר כמה יום הזיכרון הוא יום משמעותי בשבילי. אבל לא משנה כמה הסברים וכמה הכנות אפשר לעשות, כזה מגיע זה פשוט מגיע. הסברתי הכל מההתחלה, את הדוד ואת הסבא, את כל האובדן והיגון. התחלתי אפילו לחשוב על כמה עוד אנשים יכולים להגיד שהם איבדו את כל הסבים שלהם, אחד מהם ודוד כחללי ישראל, ועוד שני חברים, אחד מהם גם חלל, וכל זה עוד לפני גיל 26? והשנה, השנה… אני חושב שבכיתי יותר מאשר אי פעם. ואני צריך את זה, אולי כי זה המעט שאני יכול לעשות ואני רוצה לתת יותר או שאני צריך את השיאים הרגשיים האלו ולדעת ולהרגיש ולהירטב מהעובדה שאכפת לי. אין מה לעשות, הדברים האלו עיצבו את מי שאני ולכן הצהרתי אחרי טקס יום הזיכרון כי כל עוד אני מסוגל לעמוד והטקס בקיבוץ עדיין יתקיים, אני מגיע אליו כל שנה כמו שעון. והיא, בהבנתה הרבה, אמרה שהיא תצטרף אליי תחת אותם התנאים. ואחרי שעברנו את כל זה, עוד מעט מגיע טקס יום העצמאות ואני לוקח את מעין להר כדי לראות את הטקס מלמעלה ואת כל הזיקוקים מהעמק.
Posted in No Category, Thinking Out Loud by Eran with comments disabled.
יום השואה אתמול
טקס יום השואה בטכניון. כנראה פעם ראשונה שאני נשאר לכל אורכו. הייתה הרצאה מעניינת וגרפית במיוחד. Horrible Mental Images. אי אפשר לתאר כמה טוב זה מרגיש כשקוראים לקהל לקום לשירת התקווה וכולם קמים והאולם רוטט מהקולות של כולם שרים. אי אפשר לתאר כמה זה מעצבן כשמבקשים ממני לקום לקריאת קדיש, תפילה שאין בינה ובין מוות, כפרה, זיכרון ובמיוחד שואה שום קשר, אבל שמחתי לפחות לראות שהאנשים שאני מעריך שהצלחתי לראות בין כולם לא משתפים פעולה עם זה. אבל עדיין קמים, כי אני לא רוצה לעורר עוינות מהחברים שלי. וגם התפילה בסוף לשלום ישראל הייתה מיותרת. אני חושב שזה הספיק לי ואני לא אבוא יותר. לפחות ביום הזיכרון ויום העצמאות אני אהיה בבית עם משפחה ואנשים שאני אוהב יותר.
Posted in No Category, Philosophy, Thinking Out Loud by Eran with comments disabled.