The Less Interesting Times

ביום חמישי, בדרך למרכז, ראיתי שני דתיים בצומת. אני רק מניח שהם חב”דניקים כי הם נראו ככה. הם קיבצו נדבות, כל אחד בדרכו שלו. אני נגד כל הנושא הזה. אני מעדיף שילכו לעבוד וחבל לי שהם כנראה מרוויחים יותר טוב בקיבוץ נדבות מאשר שהיו יכולים להרוויח מעבודות נקיון או שמירה. אבל אם כבר קיבוץ נדבות, יש גם דרך לעשות את זה. הדתי השני שראיתי באותו יום עשה את זה בצורה מנומסת. מילא הוא מנסה להרוג את עצמו בצומת אבל לפחות הוא לא מציק. הדתי הראשון שראיתי היה כל כך מעצבן שאני כבר חשבתי על ללכת ולהרביץ לו בעצמי.

הדתי השני היה בצומת, החזיק פחית ושלט ופשוט הלך בין המכוניות. מי שהחליט לתרום לו, עצר אותו ותרם. למל”מ מושלם.
הדתי הראשון היה, קודם כל, לבוש כמו כלומניק, כמו מישהו שגר בבית מתפרק ואמא שלו זרק אותו החוצה עם הדברים היחידיים שיש ללבוש בבית רק שיפסיק לרבוץ. והוא הסתובב באחד הצמתים העמוסים ביותר בנתניה והיה דופק על חלונות של אנשים כמו נקר עד שהיו פותחים לו. וכשהיו פותחים לו, הוא היה נשען פנימה ומציק (אני לא יודע בדיוק מה הוא אמר) עד שהיו נותנים לו כסף. אז אני התחלתי לדמיין איך, אם אני הייתי באחת המכוניות, הייתי פותח לו את החלון רק קצת, צועק עליו שיפסיק להיות כלומניק ושיילך להשיג עבודה, וסוגר את החלון בלי שום קשר להאם הוא הכניס את היד שלו פנימה או לא. ואם הוא היה מתעצבן ומגיע אליי לדלת אז הייתי רק מחכה לנסיון הראשון שלו לאלימות לפני שהייתי מפזר אותו על האספלט.

ואז באותו הערב ראיתי בחדשות כתבה על ילדים פלסטינאים שחוטפיםמביאים אותו מהרשות לצמתים של אום אל פחם ומקומות דומים בשביל לקבץ נדבות. באיזה מין מדינה אנחנו חיים כשיש ישיבות קבועות בנושאים האלו ואף אחד לא עושה כלום?

סרט אימה מהיוצרים של הסרטים הראשונים (והטובים יותר) בסדרת SAW ו-Paranormal Activity.

משפחה מנסה להסתגל לבית חדש ובלי שום סיבה נראית לעין, אחד הילדים שלהם נכנס לקומה לא ברורה. מעט אחרי, האישה מתחילה לחשוב שהבית רדוף רוחות ומתחילה לדאוג בזמן שהבעל לא מייחס לזה יותר מדי חשיבות. כמובן, בסרט אימה כזה, המשוגעים לעל-טבעי צודקים.

יש כאלו שהרימו את Insidious על במה. אני חושב שזה סרט בסדר אבל לא מדהים. הסיפור דיי באנאלי, האפקטים לא מרשימים ומראים יותר מדי. יש כמה קטעים שעושים ‘בו’ טוב מאוד אבל הם מעטים מדי והשימוש במוזיקה מחריד ומזכיר לי סרטים משנות ה-50 בהם המוזיקה גורמת לך פחות לפחד ויותר לרצות לסתום את האוזניים או לרצוח את הכנר. השחקנים לא ממש מוכרים את העסק והכל דיי משעמם.

SAW הראשון היה נהדר בעיקר כי הוא היה מותחן פסיכולוגי. Paranormal Activity היה נהדר כי הוא לא הראה לנו כמעט כלום. זה נראה כאילו ב-Insidious היוצרים התעלמו מכל הדברים המוצלחים שעשו בתור אנשי סרטים פשוטים ועשו סרט אימה הוליוודי סטנדרטי.

Poltergeist היה יותר טוב. וגם Drag Me to Hell.

You might not want to Get “Insidious” from Amazon

היה יום מיון למשרת תמיכה טלפונית של חברת הכבלים.

הגעתי ב-9:30 בבוקר. מעין הורידה אותי בכוך של חם ליד קניון חיפה. ייבשו אותנו עד עשר בבוקר בקפיטריה לפני שהכניסו אותנו לפגישה. מישהי שם אמרה שאולי זה בשביל לבדוק כמה אנחנו סבלנים אבל אני לא יודע. לי אין בעיה עם סבלנות. אני בנוהל מחזיק על עצמי דברים לעשות במקרה ומשעמם לי.

המפגש הראשון היה היכרות קצרה. כל אחד התבקש לספר קצת על עצמו, מאיפה הוא מגיע, מה הוא עשה בעבר ולמה הוא בא לכאן. מיד לאחר מכן, נתנו לנו דף נייר עליו כתובים חמישה מקרים של מצבים חמורים במקום העבודה. נתבקשנו לדרג את המצבים לפי מה לדעתנו חמור יותר או פחות. ולאחר מכן חלקו את הקבוצה לשתיים וביקשו מכל חלק לדון בינם לבין עצמם ולהגיע להסכמה פה אחד מה הסדר הנכון. אף אחת מהקבוצות לא הצליחו.
אמרו לנו שקבוצות גדולות יותר הצליחו להגיע להסכמה בזמן המוגבל אבל קצת קשה לי להאמין לזה. אלו דברים מאוד אישיים ואי אפשר להגיע עליהם להסכמה פה אחד כל כך מהר.

אחרי השלב הזה יצאנו להפסקה קצרה בה ניפו כמעט חצי מהאנשים.

חזרנו למפגש נוסף בו שמו אותנו גב אל גב בזוגות והיינו צריכים, בתורות, להסביר לשני איך לצייר צורות על דף. אצלנו לא הלך כל כך טוב. אולי שמתי יותר מדי דגש על דיוק ופחות על זמן ואולי הייתי צריך להיות ברור בתיאורים שלי. כי אחרי זה קראו לי ולעוד מישהו למבחן נוסף: משחק תפקידים של שיחה עם לקוח. פה אני באמת לא יודע מה עשיתי לא בסדר. אולי נתתי לה להשתלט יותר מדי על השיחה או שלא הייתי מספיק מהיר אבל אחרי זה כבר ביקשו ממני ללכת.

דבר ראשון, אני אוהב לראות מבחנים שבאמת קשורים לעבודה שצריך לעשות. ודבר שני, הם באמת אמרו שהם מחפשים אנשים ספציפיים.

אולי אני פשוט לא מתאים להיות נציג תמיכה טלפוני.

אז אני צופה בראיון של ג’ון סטוארט עם ריינג’ר שאיבד את היד שלו באפגניסטן וקיבל על זה את ה-Medal of Honor(חלק 1 וחלק 2) ומה שאני חושב הוא: אני מדבר הרבה על Gamification, על תמרוץ אנשים עם מכניקת משחקים, והנה מערכת המעמד האולטימטיבית. ככה נראים לי עיטורי הכבוד.

הרי, תחשבו על זה ככה. קיבלתם את עיטור העוז. מה זה נותן לכם? פחות או יותר כלום. אבל לנצח תהיו כאלו שקיבלתם את עיטור העוז, תהיה חלק מקבוצת עילית של אנשים שעשו משהו כל כך יוצא דופן שהנשיא/ראש ממשלה/רמטכ”ל/אחר החליט שאתם ראויים לציון לשבח, להפרדה משאר העדר. ומה זה עושה? שאר החיילים מסתכלים וחושבים לעצמם, ‘וואו, הוא ממש מוצלח. איזה כבוד. אני לא אתנגד לקצת מהכבוד הזה’, ובפעם הבאה שהם נתקלים ברימון שנזרק על היחידה שלהם הם לא יקפצו מאחורי מחסה אלא ינסו להיפטר ממנו או חלק ממש יקפצו עליו.

כך גרמתם לאנשים לעשות משהו מאוד חיובי שהם אחרת לא היו עושים. וזאת כל המטרה של Gamification.

למי שלא יודע, 2K Games מוציאים גרסה חדשה של X-Com. למי שלא יודע, X-Com הייתה סדרת משחקים משנות התשעים והכילה כמה ממשחקי האסטרטגיה הטובים ביותר שהיו, בטח שכמה ממשחקי האסטרטגיה בתורות הטובים ביותר שהיו. אבל הגרסה החדשה של X-Com היא סוג של משחק יריות.

היו שלושה משחקי X-Com עיקריים. הראשון היה טוב, השני יותר טוב, השלישי בסדר. הם היו בין מייסדי ז’אנר. ואז החליטו להוציא את Interceptor ו-Enforcer, סימולטור חלל ומשחק יריות והם היו חרא.

בשנים האחרונות יצאו כמה המשכים רוחניים ל-X-Com שאני מחשיב את טרילוגיית UFO גם כבין המשחקים הטובים ביותר ששיחקתי וכאלו שאני גם ארצה לחזור אליהם בעתיד.

וכששמעתי שמחזירים את X-Com אז התלהבתי. ואז ראיתי שזה הולך להיות משחק יריות. זה היה כמו לראות את ההכנות לסרטי מקס פיין והנסיך הפרסי – משהו שהיה ממש טוב, שאתה מקווה שיעשו שוב טוב אבל אתה יודע שזה הולך להיות רע.

ומה התירוץ של המנהל של 2K Games? “משחקי אסטרטגיה הם לא עכשוויים וצריך לעדכן את המשחק למה ששחקנים רוצים היום.” שטויות.
כמו ש-GameSpot אמרו בעצמם: “משחקי אסטרטגיה לא עכשוויים? זה אומר המפיץ של Firaxis, החברה שלפני שנה הוציאה את Civilization 5 בהצלחה מסחררת ועכשיו שיחררה את Civ World לרשת החברתית.”

שוב נראה לי שהחברות המפיצות לא יודעות באמת מה הלקוחות שלהן רוצים ורק הולכות לדפוק אותם יותר. הלוואי שה-X-Com הזה יכשל. אני חושב שאני מעדיף שלא יעשו יותר X-Com (אלא רק מחוות לו) מאשר שימשיכו ככה.

לפני שניגשתי לסרט חשבתי שמדובר בעוד עיבוד של סיפור של פיליפ ק. דיק שכנראה יהיה מגניב למרות שהוא עושה עוול למקור. מה שקיבלתי הוא סרט לא רע שמחבר סוג של technothriller עם סיפור אהבה חוצה גבולות וכמה קטעים שנונים ביותר לסוגה שלא ידעתי שקיימת עד עכשיו שנקראת romantic thriller.

דיוויד נוריס (מאט דיימון) הוא איש קונגרס שמנסה להיבחר לסנאט. בזמן חזרה על הנאום בו הוא מקבל את ההפסד שלו הוא נתקל, בשירותים, באישה מעניינת בשם אליס (אמילי בלאנט). וזה ברור מההתחלה שהשניים מתאהבים מעל כל הראש. שנה לאחר מכן, בגלל צירוף מקרים וטעות של אחד מהצוות שמוזכר בכותרת הוא פוגש באליס שוב והם מחליטים להיפגש פעם נוספת. אבל כשהוא מגיע למשרד שלו הוא מגלה את כל העובדים קפואים ומוקפים על ידי אנשים מוזרים בחליפות. אחרי מרדף קצר הם מביאים אותו למחסן שלהם בו הם מסבירים לו, בלת ברירה, כי הם אחראים על כך שהכל יתנהל לפי ‘התוכנית’ והרומן שלו עם אליס לא נמצא בה. הם שורפים את מספר הטלפון שהיא נתנה לו ומזהירים אותו שאם הוא יסטה מהתוכנית או יגלה למישהו את קיומם אז הם פחות או יותר ימחקו אותו. הוא מנסה אבל לא מצליח להתעלם מהאהבה שלו לאליס ואז מתחיל המרדף והקרב הגדול נגד המערכת.

יחסית לסרטים לפי פיליפ ק. דיק לא מדובר במשהו מורכב או מטורלל כמו Paycheck, Total Recall או Minority Report. אבל גם אם לא היו אומרים לי את זה מראש עדיין דיי קל לראות את הרעיונות הדיקיים מבצבצים. הרעיון הבסיסי מגניב. הביצוע בסדר פלוס. המרדפים והפעלולים בנויים יפה מאוד למרות שההסברים של המתקנים קצת מוזרים לפעמים. ואני כן חייב לציין שסיפור האהבה הוא אחד מאלו שגורמים ללב להנמס מהכוח שלו.

זה לא סרט חובה. לא הייתי מגדיר אותו ככה. אפילו מבין סרטים המבוססים על סיפורים של פיליפ ק. דיק כנראה שהייתי ממליץ על השלושה לעיל קודם ואולי על עוד כמה אחרים (Impostor היה מגניב מאוד). אבל עכשיו כששמעתי את המונח Romantic Thriller, אם זה מעניין גם אתכם אז הסרט הזה הוא דוגמה טובה מאוד של הז’אנר.

Get “The Adjustment Bureau” at Amazon

אתמול ראינו את הסרט. לצערנו, Cars 2 כבר לא מציג. שזה מוזר כי ראינו את הטריילר שלו. נו טוב, נחכה לוידאו.

בדרך לצפייה בסרט שמעתי עליו הרבה. שמעתי שהוא שכפול כמעט מדויק של הראשון. שמעתי שהוא מעתיק את אותם הבדיחות, שיש רק דמות אחת חדשה והכל יחסית קלישאי, כמו כל הדברים הגרועים ב-Hangover 2. זה נשמע כאילו באמת עשו את הסרט הזה בשביל להרוויח עוד כסף מהמותג.

אז לא באמת.

אחרי שראיתי אותו אני חייב להגיד שהוא לגמרי לא מיותר. כן, הרעיונות לא כל כך חדשים. יש את הקטע הישן של “אורקים הרגו את הכפר שלי” (זה מתברר מאוד מהר, לא ממש ספוילר). אבל הכל עשוי כל כך טוב. יש בדיחות חדשות וחלקן ממש שפכו אותנו מצחוק. אז הוא מצחיק כשהוא צריך להיות, מרגש בקטעים מסוימים ומגניב כמעט ללא הפסקה. לא אגיד שהוא לא צפוי, סך הכל סרט אנימציה לכל המשפחה, אבל זה לא הפריע ולפעמים גם קצת הוסיף לחווייה הקבוצתית.

למען האמת, אני לא אתנגד לראות אותו שוב בקרוב.

בקיצור, אם אהבתם את הראשון, זה המשך חובה. אם מבחינתכם הראשון היה בסדר, אז זה גם יהיה בסדר. אישית, אני מצפה להמשך. כי השאירו מקום ובהחלט מגיעה לפו הרחבה על הסיפור שלו וגם של טיגריס. לפי Box Office Mojo, הוא כבר החזיר את התקציב אבל כנראה יצטרך להרוויח קצת יותר בשביל להיות שווה כלכלית. אני מקווה שהוא ירוויח יותר.

שהיה: היינו אצל ההורים של מעין בשביל מעט הרגעות וחופש.

הזה: נשארים בחיפה. הולכים לראות קונג פו פנדה 2 ומכוניות 2.

יש לי כמה רעיונות לטכנולוגיות חדשות, שימוש בקיימות ועוד כמה דברים מגניבים אחרים, דברים שאפשר כנראה להרוויח מהם כסף, אולי אפילו הרבה כסף.

הבעיה שלי היא שלחלקם אין לי את הכישורים, וכנראה שלא יהיו לי את הקישורים בזמן הקרוב או בכלל.

אז השאלה שלי היא האם יש משהו שאני עדיין יכול לעשות כדי לנסות להרוויח מהרעיונות האלו ושלא יהיה מישהו שיעשה את זה לפניי?

חיכיתי הרבה זמן עם כתיבת הביקורת הזאת. זה בגלל שקשה מאוד לתאר ולבקר את הסרט הזה. זאת חווייה יוצאת דופן ובלתי רגילה. עכשיו אני חושב שאני כבר לא יכול לדחות את זה יותר וכדאי כבר לכתוב את זה אז אנסה לסכם את !Repo בפסקאות הבאות.

בעתיד אפוקליפטי, מגיפה של כשל איברים פושה בעולם וחברה בשם GeneCo נכנסת אל הנישה עם איברים למכירה. האיברים נמכרים כמו מכוניות: במחיר גבוהה, עם אפשרות מימון ובמקרה ואנשים לא משלמים בזמן, הם שולחים אנשים כדי להחזיר את הרכוש.
בעולם הזה, ילדה בת 17 בשם שילו מחפשת מידע על אמה שנעלמה ותרופה למחלה שהורישה לה. ככל שהיא מגלה יותר על אמה, אביה והקשר של כולם ל-GeneCo, היא נשאבת אל העולם של מסחר האיברים והדברים המחרידים שאנשים מסוגלים לעשות כשמכריחים אותם או רק בשביל לחיות.

התיאור הזה של העלילה הוא יבש ובנאלי בצורה מדאיגה ביחס לעלילה של הסרט אבל זה הכי טוב שהצלחתי להוציא בלי לספר יותר מדי את העלילה. בשביל הסיפור המלא, אפשר לקרוא בדף הוויקיפדיה או פשוט לראות את הסרט.

אבל מה מייחד את !Repo? (נכון שצירוף הסימנים הזה נראה מוזר?) דבר ראשון, זאת סוג של אופרת רוק. העתיד האפוקליפטי העגום מוצג כאווירה מחניקה ואפלה ומדהימה. אנת’וני סטוארט הד הוא רק אחד מבין אוסף שחקנים מרשים ביותר וכל אחד מהם (אולי חוץ מפאריס הילטון) נותן הופעה יוצאת דופן. הסיפור מרתק, מרגש, מטריד ומפחיד ואין דבר שנראה מאולץ. ולמרות שהחלקים מהם מורכב הסרט נראים לא בסדר, לא משהו שאמור לעבוד, זה עובד בצורה נהדרת.

אני חושב שגם אם הסרט הזה הוא לא בדיוק כוס התה שלכם, גם אם הוא נראה מדהים רק לי, הוא עדיין ניסוי ייחודי ומרהיב שאם יש לכם איזו שהיא הערכה לקולנוע בכלליות, אתם חייבים לראות אותו רק כדי שתוכלו להגיד שלא פספסתם.

Get “Repo! The Genetic Opera” at Amazon