The Ultimate Status System
אז אני צופה בראיון של ג’ון סטוארט עם ריינג’ר שאיבד את היד שלו באפגניסטן וקיבל על זה את ה-Medal of Honor(חלק 1 וחלק 2) ומה שאני חושב הוא: אני מדבר הרבה על Gamification, על תמרוץ אנשים עם מכניקת משחקים, והנה מערכת המעמד האולטימטיבית. ככה נראים לי עיטורי הכבוד.
הרי, תחשבו על זה ככה. קיבלתם את עיטור העוז. מה זה נותן לכם? פחות או יותר כלום. אבל לנצח תהיו כאלו שקיבלתם את עיטור העוז, תהיה חלק מקבוצת עילית של אנשים שעשו משהו כל כך יוצא דופן שהנשיא/ראש ממשלה/רמטכ”ל/אחר החליט שאתם ראויים לציון לשבח, להפרדה משאר העדר. ומה זה עושה? שאר החיילים מסתכלים וחושבים לעצמם, ‘וואו, הוא ממש מוצלח. איזה כבוד. אני לא אתנגד לקצת מהכבוד הזה’, ובפעם הבאה שהם נתקלים ברימון שנזרק על היחידה שלהם הם לא יקפצו מאחורי מחסה אלא ינסו להיפטר ממנו או חלק ממש יקפצו עליו.
כך גרמתם לאנשים לעשות משהו מאוד חיובי שהם אחרת לא היו עושים. וזאת כל המטרה של Gamification.
Posted in Gaming, Less Interesting News, Philosophy, Thinking Out Loud by Eran with 4 comments.
השבוע צפיתי בפרק של “הפסיפיק” שבו אחד הגיבורים מקבל את עיטור העוז, ואז נלקח אל העורף למכור אגרות מלחמה. הג’וב הזה נתפס בעיניו כבזוי ונחות לעומת הלחימה, אבל אין לו יותר מדי ברירה. אני לא אומר שזה הדבר שישפיע על מישהו לקפוץ על רימון או לא, אבל אני מניח שעבור אנשים רבים זה לא שונה במשקל מההטבות שמגיעות עם העיטור.
אז כנראה שהוא לא עשה מספיק. כי עם כל הכבוד לסדרות טלוויזיה, החייל האמיתי הזה אמר שהוא חשש שלא יתנו לו לחזור לשירות פעיל אבל נתנו לו פחות או יותר מה שהוא רוצה ועכשיו הוא עוזר לחיילים פצועים להשתקם ומרגיש מאוד טוב עם זה.
אנשים שקופצים על רימונים לא נוטים להופיע לטקסי חלוקת עיטורים. סתם נראה לי נקודה חשובה לדיון על עיטורי לחימה כמערכת משחק.
גם אם הם לא מגיעים לטקסי העיטור, זה עדיין הרבה כבוד.