The Less Interesting Times

הסיניים הם העם היחיד הגדול ביותר בעולם ואחד הדברים שהרבה אנשים לא יודעים הוא שיש מנהגים, מותגים וטכנולוגיות שקיימות בסין ובשימוש נרחב מאוד ושאנחנו פשוט לא מכירים בעולם שלנו. אז הסינים הם כוח קנייני מאוד חזק, וסביר להניח שאם ‘הם’ רוצים משהו אז ספק ירצה לתת להם אותו כדי לקבל את הרווחים הנובעים.

אבל מצד שני, כמה מותר לממשלה להגיד לאמנים (אפילו ספקי תוכן) מה כן מותר להם לספק ומה לא? כי ההצהרה הזאת פשוט נראית לי כמו השגחת כשרות. כן, השגחת כשרות היא לרוב כיסוי תחת גדול בשביל סחיטה אבל עדיין. הסינים רוצים שהספקים יגבילו סצינות מין, קרבות שחקן נגד שחקן ומגוון דברים אחרים ומי שלא יהיה מוכן לשכור ‘משגיח’ שיבדוק ויאשר את המוצרים של החברה, יצטרך להישאר בחוץ.

ולצערנו, בליזארד כבר למדה על בשרה שאם עושים מה שהסינים לא אוהבים אז סובלים. כאשר הם ניסו להחליף את השותפה שלהם בסין, הממשלה התנגדה ובליזארד נשארה בחוץ. ואני בטוח שזה מאוד כואב להם לאבד את כל הלקוחות הסיניים.

החל מהיום אני רשמית נמצא במילואים ואחזור רק ביום חמישי.

נראה אם אוכל לשמור על כמות העדכונים עד אז. :)

ה-LHC, אחרי שנה ויותר של ניסיונות, יחזור בקרוב לפעילות. ואם כולם דואגים לחורים שחורים וההיגס-בוסון, הנה מאמר מעניין שייתן לכם משהו אחר לחשוב עליו.

חורים שחורים דורשים אנרגיה שה-LHC לא מסוגל לספק. אבל גם בשביל להשיג את ההיגס צריך הרבה הרבה כוח. כוח שלא מתכוונים להגיע אליו בניסיונות הראשונים. הם בינתיים רוצים להריץ אותו באנרגיות נמוכות של רק שבע טרה-אלקטרון-וולט, יותר מפי שלוש מהמאיץ הפעיל החזק ביותר היום. עדיין, באנרגיה הזאת נוכל לראות חלקיקים סופר-סימטריים, האחים הגדולים של המודל הסטנדרטי של היום. מה שיותר מעניין הוא שהחלקיקים האלו, אחרי שהם דועכים, יכולים להסביר הרבה מאוד דברים כמו חומר אפל. אני בטוח שאני מסביר את זה גרוע והכתבה הרבה יותר מגניבה.

עכשיו, כשכולם מתחילים לצפות ולדבר על תוכנית הטלוויזיה המטומטמת, האח הגדול, אני שואל את עצמי: כמה מהם באמת יודעים מאיפה המונח הזה מגיע ובמיוחד מה הוא מייצג? ויותר מזה, כמה מאלו באמת קראו את הספר?

כבר מזמן לא כתבתי משהו כזה (כן, ההודעה מאתמול נכתבה אחרי זאת). אני ממשיך לקרוא ולשמוע אז הנה שני ספרים ששמעתי וקראתי (בהתאמה) לאחרונה ושמגיע להם קצת תשומת לב. אז הנה מהרע לטוב. קודם דן בראון ואחרי זה השנתון.
המשך קריאה »

אתמול היה מועדון הקריאה הראשון של התא הטכניוני למד”ב ופנטזיה. למען האמת, לא ציפיתי ליותר מדי. קיוויתי ליותר אבל לא הופתעתי כשהיחידים שהגיעו היו אני וניצן, האחראים על המועדון. בכל מקרה, דיברנו על הספר, הידרומניה לבערך חצי שעה ואז הלכנו לערב משחקי התפקידים.
שם הייתה נוכחות לא רעה, ארבע קבוצות של ארבע-חמישה שחקנים, ובתקווה אולי משכנו עוד כמה אנשים מתעניינים. לא יכולתי להישאר יותר מדי אבל בתקווה יהיו עוד כאלו. בכל מקרה, הביקורות האלו יהיו על הידרומניה ועל The Highwayman של סלבטורה. אני מסתכל על שניהם באותו אור שאסביר בסוף, אחרי שאחווה את דעתי המלאה.
המשך קריאה »

תנסו את VeryDemotivational.

כבר חצי שנה שאחיו של Opportunity, הרובוט הקטן והחמוד על השממה המאדימאית, תקוע באגן חול. חצי מהגלגלים שלו כבר עמוק בפנים והיחיד שבחוץ זה זה שכבר נתקע ממזמן ולא פועל. כבר חצי שנה שהנהגים והמהנדסים של הפרויקט מנסים לחשוב על דרכים לחלץ אותו, לא רוצים לנסות שום דבר מוקדם מדי כדי להבטיח שהניסיון יצליח.

עכשיו הם מנסים וזה כנראה יהיה עניין של חיים ומוות בשביל הרובוט הקטן, עכשיו כשהחורף מגיע. ואם הוא לא יצליח אז יצטרכו להשאיר את הרובר החביב תקוע במקומו, קפוא עד מציאתו מחדש על ידי חפירה ארכיאולוגית עתידית. ואז, באמת, Spirit המסכן, שסבל הרבה יותר מאחיו הסייר הדגול, יסיים את חייו ואת תפקידו, כשש שנים לאחר נחיתתו, פי 24 מהתכנון המקורי שלו, וישאר לבד, בחושך.

ג’יני הגיעה אלינו במאי 1993, בגיל חודשיים. היא הייתה חמודה מהרגע הראשון. אני עוד זוכר שעודד הביא אותה והיא התרוצצה בבית פנימה והחוצה בזמן שחשבנו על איך לקרוא לה. עבר הרבה זמן מאז. ג’יני כבר כמעט בת 16, שזה גיל מאוד מכובד בשביל בת למין הכלביים הביתיים. אם להאמין לשער החליפין הסטנדרטי, ג’יני שוות ערך לבת אדם בגיל 112. זה דיי הרבה. ברור שהיא בסוף דרכה וזה רק עניין של זמן. וזה ברור שכואב לה כשהיא אוכלת, שהיא לא מסוגלת לעמוד טוב, שהיא כבר לא רצה ולא ממש מזהה אפילו אותי ממרחק של יותר מחמש מטרים. אני יודע שאם אני הייתי במצב של ריקבון מתקדם, ללא מזור לכאב, גם אם עדיין הייתי מסוגל לעשות דברים מסוימים, אם הקיום עצמו היה כאב, הייתי רוצה עזרה בלסיים הכל. אבל ג’יני לא יכולה לבקש מאיתנו דבר כזה. האם זה עדיין נכון כבר לחתום על הסוף?

אבא שלי כבר קובע תור לוטרינר ליום שישי עוד שבועיים כדי שגם אני וגם עודד נוכל להגיע וללוות אותה אל הסוף. אני יודע שהיא מבוגרת וזקנה וכואב לה והיא סובלת. הגיונית זה נראה נכון אבל למה זה לא מרגיש ככה? למה זה עדיין נראה לי כמו רצח? עזרה בהתאבדות, המתת חסד, היו הרבה שמות. מצידי זה עדיין נראה כמו רצח. אני לא רוצה שהיא תסבול אבל כואב לי אישית רק מלחשוב על זה.

I don't want this to be the last picture

אני מגיע בבוקר לעבודה. ברוריה אומרת לי שהיא רוצה שאני אבוא לסדר לה את לוח השנה. אמרתי שבסדר, אני אבוא עוד מעט. באתי אליה ומתברר שהיא לא מצליחה להיכנס לחשבון גוגל שלה. קצת רקע: לפני קצת זמן סידרתי לה בחשבון בגוגל שתהיה סיסמה רצינית וחזקה. היא כתבה אותה במחברת שלה, ה-IE זוכר אותה ויש לה אפשרות שחזור סיסמה. משום מה, עכשיו זה הפריע לה. אמרה שהיא רוצה סיסמה פשוטה יותר, שישה תווים. אז ניסינו לשנות סיסמה. גוגל, בחוכמתו כי רבה, קודם זיהה את שם החשבון שלה למרות שהוקלד לא נכון ואחר כך טען ששישה תווים זה לא מספיק וצריך לפחות שמונה. אז היא כתבה שמונה. חשבתי שהכל בסדר והלכתי. אז היא התלוננה שזה עדיין לא עובד. באתי לראות מה קרה הפעם. עכשיו היא ניסתה להשתמש בהשלמה האוטומטית, למרות שקודם לא. אבל ה-IE זכר את הסיסמה הקודמת ולא את החדשה (שואש כבר היה זוכר את החדשה פה). אז חיפשתי איפה IE שומר את הסיסמאות שלו. לא מצאתי. הכי נקודתי שמצאתי היה כפתור של ‘מחק את כל הסיסמאות’. אז זה מה שעשיתי והלכתי.
אז היא מתלוננת לי שאני עושה לה דווקא כשאני רק מנסה לעזור לה לעבוד חכם יותר ונוח יותר ושהיא רק רוצה שיהיה לה ‘כמו לכולם’. ואני תוהה למה לעבוד ‘כמו כולם’ כשה’כמו כולם’ הזה כולל לא להבין מה הבעיה אלא רק להעלים אותה ועבודה עם דפדפן טיפש שכן עושה לה דווקא?