ג’יני, ג’יני
ג’יני הגיעה אלינו במאי 1993, בגיל חודשיים. היא הייתה חמודה מהרגע הראשון. אני עוד זוכר שעודד הביא אותה והיא התרוצצה בבית פנימה והחוצה בזמן שחשבנו על איך לקרוא לה. עבר הרבה זמן מאז. ג’יני כבר כמעט בת 16, שזה גיל מאוד מכובד בשביל בת למין הכלביים הביתיים. אם להאמין לשער החליפין הסטנדרטי, ג’יני שוות ערך לבת אדם בגיל 112. זה דיי הרבה. ברור שהיא בסוף דרכה וזה רק עניין של זמן. וזה ברור שכואב לה כשהיא אוכלת, שהיא לא מסוגלת לעמוד טוב, שהיא כבר לא רצה ולא ממש מזהה אפילו אותי ממרחק של יותר מחמש מטרים. אני יודע שאם אני הייתי במצב של ריקבון מתקדם, ללא מזור לכאב, גם אם עדיין הייתי מסוגל לעשות דברים מסוימים, אם הקיום עצמו היה כאב, הייתי רוצה עזרה בלסיים הכל. אבל ג’יני לא יכולה לבקש מאיתנו דבר כזה. האם זה עדיין נכון כבר לחתום על הסוף?
אבא שלי כבר קובע תור לוטרינר ליום שישי עוד שבועיים כדי שגם אני וגם עודד נוכל להגיע וללוות אותה אל הסוף. אני יודע שהיא מבוגרת וזקנה וכואב לה והיא סובלת. הגיונית זה נראה נכון אבל למה זה לא מרגיש ככה? למה זה עדיין נראה לי כמו רצח? עזרה בהתאבדות, המתת חסד, היו הרבה שמות. מצידי זה עדיין נראה כמו רצח. אני לא רוצה שהיא תסבול אבל כואב לי אישית רק מלחשוב על זה.
I don't want this to be the last picture
Posted in No Category, Philosophy, Thinking Out Loud by Eran with 5 comments.
כאן מגיע העניין של המעשה הלא אנוכי הוא לתת לה למות. נכון, אנחנו לא יודעים עם זה מה שהיא הייתה מבקשת בעצמה, ובידיוק בגלל זה אנחנו צריכים לעשות את הבחירה בשבילה. ברור שזה עצוב וברור שזה כואב, אבל כמו שאמרו בסרט:
“Love means you never have to say your sorry”
אני נוטה להאמין שהיו לה חיים טובים אצלכם, אז הגיע הזמן שגם יהיה לה מוות טוב.
קשה אבל אתי.
כשאתה לוקח חיית מחמד אתה יודע מראש שהיא לא תאריך חיים אחריך ותאלץ להגיע לשלב הזה ביום מן הימים.
כבר נכחתי בהרדמה וזה דבר מאוד שלו ורגוע. מכובד ועצוב.
הלוואי עלינו.
זה עדיין נראה לי לא בסדר.
Oh, honey. I am so, so sorry.
Your survival instinct is very strong, and it seems unthinkable for you, I know – we’ve had conversations like this. And so you probably know what I believe: sometimes it IS the right thing to do. Painful, unbearable, horrible – but right. If she is in pain, you owe it to her to relieve it – even though it hurts.
למרות שעצוב לי יהיה להפרד מג’יני, אני חושב שזה הדבר הנכון – כשאני אהיה במצב כזה אני מאמין שיהיה לי הכוח לבקש שיעזרו לי לסגור את הבסטה בכבוד (אם זה יהיה חוקי או לא, זו כבר שאלה אחרת).
ומכיוון אחר לגמרי – ההורים מטפלים בג’יני לבד בשנים האחרונות ואני חושב שזה גם הוגן כלפיהם שהם יבחרו איך הם רוצים להתנהל בנושא.