אתמול היינו אצל רן

שתי הקוביות הלבנות התגלגלו על משטח העץ. אחת מהן קיפצה פעם נוספת ונחתה בצידו השני של הלוח. נהמה גרונית נשמעה כמו הגיעה ממעמקי הגיהנום עצמו, מביעה את חוסר שביעות רצונה מהתוצאה. יד גרומה של רק עצמות הרימה את אחת מהדיסקיות השחורות, נקשה איתה על הלוח ברצף של עמודות וקפיצות עד שהניחה אותה, בחוסר רצון, במקומה הסופי. הקוביות נאספו ונזרקו מחדש ויד נוספת, ללא היסוס או ריסון, הרימה שתי דיסקיות לבנות, הזיזה אותן לעמודה של הדיסקית השחורה בתנועת מחיצה ושלחה אותה חזרה אל נקודת ההתחלה. אותה יד נשלחה אל מרכז הלוח וסובבה את קוביית ההכפלה ל-8.

*גרעאה!!!* אמרה הדמות בגלימה השחורה, יותר מפיקה את הקול מתוך תוכה מאשר מדברת. האישה מצידו השני של השולחן הצליחה לעצור בצחקוק בלבד.

“הטוב מ-11!”  שאגה הדמות בגלימה.

הצחקוק הפך לצחוק מתגלגל, צחוק שהיה מרעיד את נשמותיהם של בני תמותה וגם יריבה הנוכחי לא היה חסין לו לחלוטין. אבל בכל זאת, עם הצחוק מהדהד באולם הבלתי נתפס בו ישבו, הדיסקיות נאספו והלוח סודר מחדש.

היו חלקים קלים יותר וחלקים קשים יותר אבל היינו צריכים להוציא את כל זה. אבל זה מה שסיכמנו, שאם יש משהו אחרי המוות, אז זה כנראה מה שקרן עושה; קורעת למוות את הצורה עד שיעשה את מה שהיא רוצה.


Posted in From the Writing Desk, Geekdom, Life by with 1 comment.

קרן אמבר – הרבה יותר מדי מוקדם

זאת לשון ההמעטה, ההחלשה וההפנמה של הידיעה שקיבלנו אתמול. שקרן אמבר, ידידתנו מאלו כמה שנים טובות, נפטרה לאחר מאבק בוירוס שחטפה במהלך המחקר שלה בפינלנד. עדיין קשה לעכל את הבשורה. ואני עדיין מקווה שאיך שהוא יתברר שזה לא נכון, למרות שכבר דיברנו עם האיש שיש לנו את האינטרס הכי גדול שזה יהיה לא נכון.

tal-rogovski-8642tal-rogovski-9084

את קרן אני הכרתי ממש מזמן. כל כך מזמן שהדבר היחידי שאני בטוח אליו בקשר לזמן הזה הוא שהגיל שלי כבר היה דו ספרתי. אח שלי הכיר אותה קודם כי היא הייתה קול מאוד פעיל בפורום משחקי התפקידים של תפוז (וכל הזמן מאז, היא הייתה אחת הסיבות היחידות בשבילי לחזור לשם מדי פעם). ופעם אחת כשהוא הלך למפגש פורום, הוא לקח אותי איתו. אני לא בטוח אם זאת הייתה הפעם הראשונה שפגשתי בקרן אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שפגשתי במעין.

מאז פגשתי אותה ואת רן בכל מיני מקרים, לרוב כנסים ומפגשי פורום אבל גם בנסיבות פחות קשורות ופחות רועשות. שיחקנו משחקים, דיברנו על דברים פחות חשובים ומעבר לאחת המרצות הבולטות, הנחשבות והמגניבות ביותר של קהילת הגיקים בארץ גם למדתי להכיר את האישה הנהדרת באופן אישי. מישהי עם התלהבות ואכפתיות כמעט בלתי נדלית – היא הפסיקה לנהל כנסים ולהכין הרצאות רק כשהמחקר שלה תפס לה 120% מהזמן.

tal-rogovski-9074tal-rogovski-9065

היא אהבה את פראצ’ט. בבית של רן ושלה יש את כל הספרים. זה כולל גם את הגיבור האחרון ואת המשחק.

היא נתנה לי לקרוא את Wolverine: Origins. טוב, נתנה זאת המעטה. היא דחפה לי את הספר ליד באיום שבפעם הבאה שאנחנו נפגשים הוא יהיה קרוא עד סופו ובדיוק באותו המצב כמו שקיבלתי אותו.

היא לימדה אותי איך להעביר הרצאות. כשאני התנדבתי בפעם הראשונה להרצות בכנס, באתי אליה בשביל טיפים, בשביל שיעורים שלמים, על איך לעשות הרצאה כיפית, מעניינת ומגניבה.

היא תמיד הייתה נדיבה. כל פעם שבאנו לביקור היא הציעה לנו משהו, גם אם ידעה שכרגע חזרנו מארוחה. ואיך אפשר להגיד לא?

אחד הדברים האחרונים שעשינו ביחד זה לראות סרט. מעין, אני, קרן ורן ראינו ביחד את RED ועוד כמה סרטים בקולנוע או שלא אבל לפני כמה חודשים, כשמעין יצאה לבלות לבד, אני פשוט קפצתי אליהם בשביל לבלות. וראינו שוב סרט ששלושתנו כבר ראינו רק כי זה סרט טוב שאנחנו אוהבים וכיף לעשות דברים ביחד.

היינו נפגשים בכנסים כדי לדבר. היא הייתה מרצה, אני הייתי מעביר משחקים ואז היינו פשוט יושבים בצד, catching up. הייתי מספק לה ספרים שהיא רצתה ומוזיקה. יש אפילו תמונה שלנו מאחד האייקונים, עומדים בצד, iPod מחובר למחשב, ואנחנו מעבירים את הזמן עד שהם יסיימו לדבר.

לא הכרתי אותה יותר משלום-שלום בכנסים ומפגשים עד שרן הזמין אותי ואת עמיחי למשחק אצליהם. הוא בנה מערכת סופר-גיבורים בשיטת הגיבור ואני קפצת על ההזדמנות. ולא רק בגלל שזה הז’אנר האהוב עליי. אני ועמיחי היינו מגיעים אליהם מדי שבת כזאת או אחרת והיינו משחקים שעות. אז למדתי גם להכיר את הסגנון שלה: מה שטוב לי טוב, מה שלא יכול ללכת לפח ואם זה שובר את החוקים והמסוכמות אז לא אכפת לי. פה, דרך אגב, היה המקור של נתנאל אור-שחר. הוא היה הדמות ששיחקתי ומשם פיתחתי אותו.

זאת כל כך הייתה הגישה שלה שבמשחק ההוא, משחק שבו צריך לשתף פעולה ולהיות חבורה, היא שיחקה את הדמות הכי אנטי-חברתית שרק אפשר, שגם היה פיראט. ופעם אחת, כשדיברנו על משחק יוצא דופן באמת, היא אמרה שהיא רוצה לנסות לשחק מישהו שהוא פשוט רע, לראות לאן זה יילך. לא אנטי-גיבור או משהו מסכן אחר אלא מניאק אנוכי וחסר מוסר. בשביל זה אני בניתי עולם היסטוריה אלטרנטיבית שמשלב מסורות יהודית, נוצריות וקלטיות עם פנטזיה אפלה ומסעות הצלב – כנראה הכי הרבה שהשקעתי בדבר כזה חוץ מאשר במחוננים – והרצתי לה את זה בהתכתבות כמשחק ליחיד. לצערי, לא התקדמנו הרבה עד שהיא נאלצה להפסיק לתקופה לא ידועה עד שתסיים את התואר. ציפיתי וקיוויתי שנחזור לזה בהקדם. עדיין יש לי את הרשומות שלנו.

ומהכל, זה כנראה הדבר הכי עצוב. כל פעם שנפגשנו ואמרנו שאנחנו צריכים לעשות את זה לעתים יותר קרובות, במיוחד כשהיא מטיילת בעולם עם המחקרים שלה, היא אמרה שזה בסדר ויש עוד המון זמן. וכשאמרנו שתודיע לנו כשהיא במרכז שנבוא לבקר, היא אמרה שזה בסדר אם נפספס כי יש עוד המון זמן. וכשתכננו את הטיול שלנו, פחות או יותר מסביב לביקור אצלה בתחנת המחקר, היא אמרה שלא צריך לדאוג כי יש המון זמן.

תמיד חשבתי שיהיה המון זמן. היא הבטיחה ואנחנו חיכינו. זה לא הוגן. למה זה קורה דווקא ככה? קרן הייתה מהאנשים הכיפיים, הנחמדים, האדיבים והאוהבים ביותר שהכרתי. היא ורן היו מהזוגות המדהימים האלו שהקשר שלהם כל כך חזק שהוא כבר לא נושא לדיון יותר. הם היו ועברו את שלב הטלפתיה. ועכשיו היא איננה. ואני עדיין מקווה שזה לא נכון. אני עדיין מקווה שנקבל את השיחה שתגיד לנו שזו הייתה טעות, שהחיו אותה או שזו לא באמת הייתה היא, אפילו שהיא הייתה סוכנת חשאית והייתה צריכה לזייף את המוות שלה. הכל יהיה יותר קל מאשר להתמודד עם זה. היא הייתה אמורה להיות פרופסורית מדופלמת, מובילה בתחומה, אישה נערצת, חברה ללא תחליף. הכל חוץ מזה.

tal-rogovski-9086

.איפה ה”המון זמן” שלנו? אני רוצה את כולו


Posted in Gaming, Geekdom, Humanity, Life, Me, Role-Playing, Stories of My Life, Thinking Out Loud by with 2 comments.

Don’t be a Dick Day

Since today is Wil Wheaton’s birthday (Happy “Answer to the Question of Life, Universe and Everything” Birthday, by the way), let us all celebrate by not being dicks (also, longer explanation here) as today is Don’t Be a Dick Day (refer to the flowchart if you don’t know how celebrate).

6a00d8341c59aa53ef016303bae678970d


Posted in Gaming, Geekdom by with comments disabled.

APOD is 19

And they decided to celebrate in one hell of a cool way. Presenting, the APOD Heatmap.

2014-06-16 APOD Heatmap

This is a composite heat map of every APOD ever uploaded, covering significant portions of the night sky. Here you can see the concentrations of interesting sky features, according to the APOD editors, and if you click the link and dig a bit deeper, by clicking a red square, you’ll find the pictures taken of that region.

Now, that’s cool.


Posted in Geekdom by with comments disabled.

זכויות יוצרים על משחקים ולמה הם צריכות להיפסק

לפני כחודשיים היה דיון ארוך, גדול ורועש בקהילת מפתחי המשחקים על זכויות יוצרים על משחקים ומה הן עושות לתעשייה ולהיסטוריה שלה.

הכל התחיל עם ה-GOG Time Machine Sale, מבצע שהחזיר משחקים ישנים (עד 30 שנה!) אל אור הזרקורים, וכתבה ב-Rock, Paper Shotgun על כמה זה רע לתעשיית המשחקים עצמה ולשימור ההיסטוריה שלה שלמשחקים יש זכויות יוצרים כל כך ארוכות. זה המשיך עם סטיב גיינור, ראש הצוות שפיתח את Gone Home, שמעיר על כמה זה חשוב למימון פיתוח משחקים ולעתיד התעשייה שכן יהיו זכויות יוצרים ופול טיילור מ-Mode 7 Games שאמר שזה טוב ליוצרים שהיצירות שלהם הופכות לחופשיות.

אבל מה שמסכם את הנושא מבחינתי היא התגובה האחרונה של זכארי נייט שאמר, שעם זכויות יוצרים כל כך ארוכות, היכולת שלנו לשמר את ההיסטוריה של המשחקים נשברת.

וזאת התמונה הכי חשובה

זאת אומרת, מתוך אלפי המשחקים שיצאו לקונסולות מדורות עבר, היום אפשר לשחק בפחות מאחוז מהם. זה מה שהכי מפריע לי: למשחקים יש זכויות יוצרים. אחרי כמה זמן לא מוכרים אותם יותר אבל גם לא משחררים אותם לחופשי. וכשהטכנולוגיה שלהם מתיישנו מספיק, אי אפשר לשחק אותם יותר אבל גם אי אפשר להמיר אותם לטכנולוגיה חדשה יותר או אפילו להריץ אותם על מדמה באופן חוקי. וקצת זמן אחרי זה, המשחק נעלם, נשכח במרתפים של חברה גדולה שלא אכפת לה מספיק בשביל לתחזק אותם והיא חמדנית מדי מכדי לשחרר אותם. ואז, תעשייה שקיימת פחות מ-60 שנה מאבדת 99% ממה שהיא יצרה ככה סתם.

אני לא מנסה לטעון שלא צריכות להיות זכויות יוצרים על משחקים. אבל הן צריכות להיות הגיוניות. מבחינתי, כיוצר פרטי, אחרי 40, 30 או אפילו 20 שנה, המשחק שיצרתי כבר לא מועיל לי יותר כמנוע רווחי והוא צריך להיות משוחרר לחופשי. בגלל זה אני מריע על id, שלפחות עד שנקנו על ידי Bethesda, שחררו את המנוע שלהם כל כמה שנים, פחות או יותר בזמן שבו הוא כבר לא ממש שימושי בשביל להתחרות בתעשייה הנוכחית אבל עדיין לפני שהוא מתיישן מדי כדי שיהיה אפשר ללמוד ממנו (כי קארמק גאון, אחרי הכל). וגם אם אני מסתכל על זה ממבט של חברה גדולה שצריכה קטלוג משחקים גדול שימשיך להחזיק אותה ואת היוצרים החדשים שהיא רוצה לממן, 30 שנה זה מספיק.

תסתכלו על המשחקים מ-1984. יש שם כמה קלאסיקות. אני בספק עם משחקנים של היום יקפצו עליהן בהמונים כדי לקנות את המשחק המקורי. אבל קהל נישה קטן אולי ישמח לשלם כמה שקלים לחברה כמו GOG, בה צוות מוכשר ונאמן יגרום למשחק לעבוד על מכונות מודרניות, שאחר כך תעביר חתיכה למפיצה המקורית ואולי (אם הם נחמדים) גם ליוצרים המקוריים. ומעבר לכך, מספר ארכיונאים ישמח לקחת את היצירות המקוריות ולשמר אותן, בכמה עותקים מגובים, לטובת הדורות הבאים.

כל זה עדיין טוב גם אם לא יתאפשר לקחת את אותם רעיונות מקוריים ולעבד אותם לטובת יצירה חדשה לחלוטין.


Posted in Gaming, Geekdom, Less Interesting News, Practice, Thinking Out Loud by with comments disabled.

I’ve Reached a Limit

מכיוון שיום ההולדת שלי הוא ביום שישי, מכיוון שכבר עשינו פסח-יום-הולדת עם המשפחה של מעין ופסח האחרון שלנו בילינו איתם, מעין אמרה לי שהפעם ההחלטה המלאה של מה עושים בפסה נופלת אצלי. לא הייתי בטוח מה אני רוצה. לא הייתי בטוח מה אני מעדיף. לא התחשק לי לרדת למדבר השנה ואז אבא שלי הודיע שהם כבר הזמינו אנשים לפסח בקיבוץ. ופתאום ההחלטה שלי נהייתה יותר קלה: פסח חברים.

זוג החברים שאנחנו מאוד אוהבים, קרן ויואב, מארגנים פסח חברים שנתי אצלם בבית והתחשק לי להצטרף כבר הרבה זמן. אז אמרנו שאנחנו רוצים, סיכמנו שאנחנו נביא סלטים ובזה נסגר הנושא. אחרי שסיימתי את מה שרציתי לעשות בשביל העבודה, התארגנו מהר על כל מה שצריך, הכנו כמה סלטים ויצאנו לדרך. הגענו קצת באיחור, אבל לא באיחור כמו כולם P: והצטרפנו לסדר.

אחד הדברים היותר טובים בסדר חברים הוא שעושים מה שרוצים ולכן, מתחילים מתי שרוצים, באיזה סדר שרוצים ובאיזה אורך שרוצים. וכמובן שאין הגבלה על מה שמביאים לארוחה, למשל: מרק כתום, מגוון סלטים (שלנו ואחרים), עדשים ובטטה, עוף בבירה, כרובית אפויה עם שמנת צמחית ופרורי לחם, פירה תפודים ובטטה, סלמון, אורז עם תפודים ועוף וזה בלי לדבר על הקינוחים: עוגיות שוקולד וחמאת בוטנים, סלט פירות, עוגת שוקולד ובננה, עוגת שוקולד נוטלה ואז גם פאי לימון.

ופה נתקלתי בבעיה.

החברה הייתה נהדרת, המיקרו-הגדה שקראנו היא כנראה הטובה שראיתי, והיה מאוד כיף לפגוש את כל האנשים הנחמדים שאנחנו מכירים בנסיבות כאלו, שמאפשרות לנו פשוט לדבר על מה שבא ליד, להריץ בדיחות ולספר סיפורים רק בשביל הכיף. ואיפה הבעיה? האוכל.

הסתכלו שוב על הפסקה לפני הקודמת וספרו כמה מנות יש שם. עכשיו דמיינו כף או שתיים או פרוסה מכל אחת מהן. כמה זה יוצא? כנראה יותר אוכל מכל ארוחה אחת שאי פעם אכלתי. ובאתי רעב. מאוד. מצד שני, אולי זאת הייתה הבעיה. כי בסוף, אחרי שסיימנו, הרגשתי מלא באמת עד אפס מקום, כאילו לא נשאר מקום לפירור בקיבה שלי, כאילו הקיבה שלי עכשיו היא גוש בטון וזה לא היה נעים.

אני רגיל להיות מסוגל לאכול יותר מרוב האנשים ולדעת שגם כשאני מרגיש מלא, יש עוד מקום. אבל הפעם כבר לא יכולתי לעמוד יותר. מצאתי את הגבול שלי. ובזאת נגמר הערב שלי.

אבל אם אני חייב להגיע למצב שבו אכלתי עד שהרגשתי רע, אני שמח שזה היה בחברה הזאת.


Posted in Geekdom, Life, Maayan by with comments disabled.

Astronomy Pictures of 2013

היו 380 פריטים בשנה הקלנדרית של Astronomy Picture of the Day.

29 סרטים ואנימצייה אחת.

93 תמונות היו, לדעתי, ראויות כתמונות רקע והן זמינות להורדה.

גם עכשיו יש לי המון מקום אכסון ב-Dropbox אז הקובץ הזה ישאר זמין עד אותו סיכום בשנה הבאה.

הפעם, לשם שינוי, לא נתקלתי בתמונות שחזרו על עצמן בשנים קודמות. יש שני הסברים לזה שאני מסוגל לחשוב עליהן: א) החמרתי את הקריטריונים שלי למה נחשב ראוי לתמונות רקע. ב) הוספתי למיון שלי את גודל התמונה. יכול להיות שיש תמונות חוזרות באיכות אחרת.

השנה גילו עוד המון כוכבי לכת דמוי ארץ מחוץ למערכת השמש. מטאור משמעותי הגיע משום מקום והתפוצץ מעל צ’ליאבינסק ברוסיה. כריס האדפילד, כנראה האסטרונאוט החביב בעולם, החליט, לצערם של הרבה אנשים, לחזור לכדור הארץ ולפרוש מתפקידו אז הוא לא יעשה יותר דברים כאלו. היו השנה הרבה דיונים על איך בדיוק עובדים חורים שחורים אבל אני לא יודע להגיד עדיין אם זה שינה משהו גדול. הסינים הנחיתו רובוט על הירח.

ו-APOD בן 18. :)


Posted in Geekdom, Less Interesting News by with comments disabled.

The Legacy of Earth #053639 – Chronicle of the Second Engagement

I was not a part of the first conflict but brought in to handle battles when the money was right. Things on the source Earth have become scarce, hot and fiercely… debated over. The offer came at the right time so I jumped on the dimensional coordinates I was given.

The satellite view I got when I arrived showed an Earth already scarred by conflict. Some stragglers have already founded another holy city as well as others around the planet and the western part of what we call the United States have already been severely depleted of valuable resources.

I was hired to command the Imperial forces who jumped into New Guinea. When we touched down, reports where already confirming Mechaniker forces in Africa, spewing out of the city erected there. A Bear Enclave was formed in south America, the Republic started haphazardly in North America while Khan Industries took over Iceland.

The Mechaniker started by spreading over Africa and the Middle East. My first order of business was to harness local support in Australia and establish a foot hold in south east Asia. The Bears’ commander, having heard the stories about the Mechaniker general, took hold of south America and rushed into Africa, hoping to stall the previous victor from acting another land grab. The Saharan Republic, spreading thinly over north America and facing two fronts (Panama and the north sea pass), opted to invade the Kamchatkan peninsula, presenting me with an enemy in the north. Khan’s troops took over Europe, also spreading too thinly for my taste, but did not invade poorly protected Greenland. The details of the agreements that safeguarded the Americas escape me to this day.

While the Saharan and Bear leaders were unknown to me, I knew the people behind the Mechaniker and Khan forces and they were, frankly, honourable men. I’ve sent missives to Mech headquarters announcing a fragile non aggression pact (which, surprisingly, lasted the length of the conflict). The two next important things were to break the European and north American alliances. Those two continents could serve up too much cannon fodder for me to feel good about. A swift and effective invasion into separatist Russia took care of one army while a massive a assault on the Alaskan peninsula took care of the other.

I established a fierce hold of east Asia while the Mechs and the Bears fought over the African American link. Subtle diplomacy on my part (if that’s what you call the method of the stick and the other sick) kept the Saharans and Khan off my back and at each other’s throats.

I thought that was my time to shine, having prepared a massive invasion force to hit either the Icelandic or eastern US headquarters. But soon after another tug of war over the African lands, the Saharans pulled out the ace, diverted troops to Mexico and rushed the Brazilian HQ for complete dominance. It was game over for us.

Several more independent cities rose from the ashes of the conflict. I’d like to take credit for Hong Kong Elite, having established a well supplied forward base there. But the victor turned his prize into a narcissistic monument to himself and the new Brazilian mega city.

I can’t say I completely failed. A supply line that stretches from the Outback, through the Chinese and east Soviet ranges, all the way to Alberta is not a walk in the park. But this assignment was over and I had nothing to do but wait to be called again. Those Saharans, for example, are pretty mean sons of bitches. I wouldn’t mind seeing what they can do with my guidance.


Posted in Gaming, Geekdom, Stories by with comments disabled.

Ahoy Me Hearty Sea Dogs!

This be that time of the yearrr again.

Be ye ready to sail the high seas of Talk Like a Pirate Day?

I still be stuck in the bilges of me academic degree, kicking the rats of web application programming. They all be keelhauled soon, me hope.

I wish ye good fortune, fine winds, much booty and may all ye enemies be joined in Davy Jones’ Locker.

Yarrr…

 


Posted in Geekdom, Less Interesting News, Religion, Weird by with 1 comment.

Update-a-Blog

המדיניות שלי לגבי עדכון הבלוג היא קבוע אבל לא להעמיס. אני גרפומן מרוסן חלקית ואני גם מכיר בעובדה שאם יש אנשים שבאמת מעניין אותם לקרוא את זה הם כנראה אנשים עסוקים ואין להם הרבה זמן. לכן אני מוסיף משהו קטן עד בינוני פעם ביומיים ואני לא שם משהו מסיבי (כמו ההתכתבות על התנשמות) אלא רק פעם בכמה זמן.

אבל לפעמים אני מפספס את לוח הזמנים הזה ולא שם משהו במשך כמה ימים. זה בדרך כלל קורה כשאני כל כך עסוק שאני שוכח או אין לי כוח להשקיע זמן בלכתוב משהו או, כתוצאה מכך, פשוט אין לי רעיונות חדשים.

זה מה שקורה עכשיו. אני כרגע עסוק בפרויקט האחרון שלי לתואר. אני הולך כל יום בבוקר לטכניון וחוזר אחר הצהריים. ובגלל שהדרך שלי לעבוד, כשאף אחד לא יושב לי על הראש, היא פשוט לשבת ולעבוד כמעט ללא הפסקה (פה ושם כמה דקות לקרוא חדשות ודואל ולהתרענן קצת) למשך כמה שעות (מה שאומר שאני עובד פחות זמן אבל כנראה משיג יותר מאשר לעבוד קבוע 8-9 שעות עם השגחה). ואז אני חוזר הביתה אחר הצהריים. ובחום הזה, ההליכה הלוך חזור מתישה אותי כל כך שאין לי כוח כמעט לכלום כשאני חוזר.

וכשהפרויקט הזה ייסגר, בתקווה עוד השבוע, אז יש לי את התרגיל האחרון של ‘ניהול מידע באינטרנט’ שיעסיק אותי כנראה באותה צורה במשך חודש. ואז אני צריך ללמוד למבחן האחרון וזה יעסיק אותי (בתקווה באותה צורה אחרת אני בבעיה) לעוד חודש. מה שאומר שאני צריך לצאת מהתרדמת איפה שהוא באוקטובר. אני אשתדל לכתוב משהו בזמן הזה אבל אני חושב שחשוב להודיע שאני לא נעלם או יורד מהרשת. אני פשוט קובר את עצמי בעבודה שאני חייב להשלים אם אני רוצה לסיים את התואר עכשיו.

לפחות אני עובד עם ה-Rift בפרויקט וזה מגניב מאוד. :)


Posted in Geekdom, Life, School by with comments disabled.